א

אין עם מסתפק בכמות מועטת של ספרים בלשונו, ואפילו יהיו הללו מובחר־שבמובחר, אלא הוא תובע בכל אפני התביעה – ספרים הרבה; וגם בימים שקוראי הספרות העברית היו באמת מתי־מספר, – היו גם בחינת הארי שהקומץ אינו משביעו; אף אם קומץ זה היה דשן ומנופה בשבע נפות; מכאן שמנין אחד של קוראים בלשון אחת זקוק לספרות מקיפה וענפה ממש כרבבה או גם רבבות של קוראים, ואלו כמותם של היוצרים תלויה תלות מוחלטת בכמות הקוראים, שאם הללו מועטים אף הם מועטים, – החסר בספרים מתמלא, איפוא, על־ידי תרגומים, שהם מרובים ביחס הפוך דוקא, כלומר: כל שמעטים הקוראים בלשון אחת ומעטים, משום־כן, גם היוצרים בה, – רבים והולכים התרגומים, ולהפך; ומלבד זאת יש לספרות העברית צורך (או הכרח) נוסף, שאינו אצל ספרויות אחרות, והוא: להחזיר ללשוננו יצירות שהן עבריות אף־על־פי שנכתבו, מטעמים ידועים, בלשונות זרות. וכי מי זה מאתנו מסוגל לתאר לעצמו את הספרות העברית בלי “מורה הנבוכים”, “הכוזרי”, אמונות ודעות“, “חובות הלבבות” (שאינם אלא תרגומים מן הערבית)? או האם תתכן ספרותנו העברית החדשה – בלי כתבי שלום־עליכם, גרץ ודובנוב, “רומי וירושלים” ו”אבטואמנציפציה"? והלא סוג זה כשלעצמו של תרגום יצירות עבריות במהותן הראשונה יש בו משום כמות הראויה להתכבד והעשוי להצטרף לכדי ספריה רבת־ממדים; ואין ספק בדבר, כי יצירות רבות מאוד עדיין צריכות גאולה לשונית עם גאולתנו הכללית.

ב

ועוד נקודה חשובה (שאפשר לומר עליה שהיא גם כאובה) כופה עלינו את רבוי התרגומים לעברית, – בה בשעה שעמים אחרים מריקים ללשונותיהם יצירות זרות מתוך רצון טוב בלבד ומתוך שקול־דעת, הרי אנו נאלצים להחפז ולהכניס אל ספרותנו כל דבר זר, המתפרסם אפילו לתהלה זמנית, משום שרוב קוראינו שומעים גם לשונות לועזיות ועדין הם נוהים אחריהן ועל כן הנם מלעיזים ואומרים, שהננו עניים מספרי־קריאה, ומשום שאינם רוצים להיות “מפגרים” הריהם קוראים ואף קונים ספרים בלשונות הגויים! לאנגלית, לצרפתית, – מתרגמים בעיקר לקסיקנים ויצירות משובחות, שהן נכסי־צאן־ברזל לכל הדעות, ואלו ספרים חדשים נתרגמים רק מעטים מאד, בערך, ולעתים לא קרובות, ואף אלה אינם אלא מן ה“מרעישים” באמת; וצאו וראו כמה וכמה ספרים הורקו לעברית בכ"ה השנים האחרונות, מאנגלית, רוסית, צרפתית, גרמנית אפילו רומנית והונגרית, שנשתכחו מיד, ובצדק, ולא יזכרו עוד אלא ברשימות ביבליוגרפיות מקצועיות בלבד; וגם אם היו סבות וטעמים שגרמו לבולמוס זה, ואפילו אם יהיה מישהו בעתיד הרחוק, אשר ילמד, גם על פי תופעה זו, עד כמה רבה היתה הלהיטות אצל יחידים רבים מתוכנו לעמוד בפרץ ולא לתן לבנינו לרעות בשדות זרים, ועל־כן בקשו "להלאים כל שנראה כעין נכס שאי־אפשר בלעדיו, – הרי לכל־הדעות כבר הגיעה השעה שנראה ונשיג, כי לא תהיה תפארת ספרותנו על הדרך הזאת, וכי לא יתכן להמשיך ולבזבז בלי חשבון וחשבון־הנפש הון ואון לדברים של מה־בכך, להוסיף ולתרגם לעברית ספרים שערכם קל מאוד היום ולמחרתו אינו אלא קלוקל, להלעיט את קוראינוּ ברומנים, בספורים, בספורים־לילדים ואף במחקרים שאינם צורך טבעי לנו, השוברים רק את סקרנותנו החולפת ואינם עשויים להעשירנו במאום ולא להשפיע עלינו חכמה ולטפח טעם־טוב; צו השעה הוא: – ברירה תהי! יש להתריע בכל הזדמנות כנגד מעשה ריק, שהוא כשלעצמו אסור, אבל בעיקר מחמת מעוט אפשרויותנו, ונמצא הוא נועל את השער בפני החשוב וההכרחי לנו בתוקף בחינות לאומיות ואמנותיות מובהקות ומובנות לכל ההוגה בכך בכובד־ראש ומתוך רגש של אחריות לספרותנו.

ג

מפני מצב־דברים זה, שלפיו “איש כל הישר בעיניו יעשה”, יורדת והולכת גם איכות התרגום, ואפילו הדרגה הגבוהה יותר של ידיעת הלשון אינה מחפה עוד על הלקוי הזה; והלא מלאכת־התרגום בספרותנו עתיקה היא, בעלת דוגמאות למופת בעבר הרחוק ואפילו הקרוב ביותר; כי בואוּ נא ונעין בדברי ההקדמות של המתגרמים־הגאונים ליצירות שהעתיקו לעברית, הלא הם דברי משפחת התיבונים – שאול, שמואל ויהודה – עד מה חרדו לאיכות ה“העתקה” שלהם, וכמה אהבה, אחריות וענוה השקיעו במלאכתם השפיעו מכוחם היוצר על הלשון וחרצו את גורלה בכמה מקצועות עד היום הזה; ומה רב הענין הצפון לנו, דרך משל, שעה שנקבל עלינו להשוות ולדעת מה בין “מורה הנבוכים” בתרגומו של ר' שמואל אבן־תבון לבין תרגום אותה יצירה על־ידי ר' יהודה אלחריזי – אותם דברי תורה ואותם מאמרי־חכמה של גאון בישראל, אבל מה רב ההבדל בכללים כבפרטים; ואם כך העובדה ואם זהו המרחק בין מתרגם למתרגם – מה עצומה האחריות וכמה חשוב שקול־הדעת אשר עבודת־התרגום מחיבת; וכמה יש ללמוד עוד לכל מי שישב ויעין גם עכשיו בשלושת כרכי “תולדות הטבע” שתרגם מנדלי מוכר־ספרים מלועזית; וזהו התרגום הנפלא־ומפליא של כתבי שלום־עליכם על־יד י. ד. ברקוביץ, תרגום שכמוהו כפסול באבן־שיש ביד חרוצה מאד, השוקלת במאזני אמנות כל אות קלילה; ומי לא יזכור את מעט התרגומים רמי־המעלה של ח. נ. ביאליק; ואף בימים אלה, נתן לנו להתפאר בכמה חכמי־לשון ואמני־תרגום: – א. שלונסקי, יצחק שנברג, נתן אלתרמן – המחשיבים את מלאכתם זו ורואים בה כמין המשך, או פנים נוספים, ליצירותיהם; אין ספק בדבר כי אלו לא הלכה המו"לות העברית לפי קוי ההתנגדות הקלה ביותר, כי עתה נמצאו דרכים (כמאמר אלחריזי: “היתה עלי יד קצת אצילי פרובנצה וחכמיה להעתיק להם ספר מורה הנבוכים”) להטיל אל אלו ועל גדולים אחרים שיהיו מריקים ללשוננו יצירות לועזיות חשובות ובנות־קיום, אם מן הקלסיקה העתיקה, ואם מן הספרויות החדשות; הגיעה השעה להעלות בהתמדה על שולחננו את דבר התרגומים, לעשותם בעיה גדולה, לשלול בגלוי ובפה־מלא את כל הטפל ולהרחיקו מראש מתחומנו, ולכון לקראת תכנית מחושבת ומוסכמת, במדה זו או אחרת, על־ידי חכמי־תרבות ונבוני טעם באמנות, יודעי ערכו החנוכי של הספר ומשיגי משקלו למען התפתחותה של אומה, לפי מסורתה רבת־הדורות ולפי רוחה בה, מה גם בשעה גורלית והיסטורית, שדורות על דורות התפללנו עליה וקוינו לבואה.