העירה שבה להבָּנוֹת לאט-לאט. בעלי-בתים זקנים לא במהרה יתדלדלו, והעיר נשארת עיר כשהיתה. מערמות האפר נגרפו נסרים שרופים וקורות חרוכות, וכל אחד בנה מיתר הפליטה את נחלתו ההרוסה. ובבית ר' יחזקאל החלו בינתים להִכּוֹן לחג התנאים. לאה’לה הכלה לא ידעה עד מה; היא ישבה בחדרה הנקי יום-יום ושמעה לקול התורה של גבריאל בן הרבי, שחדר מן הגן, יחד עם ריח הפרחים שצמחו שם, אל חדרה ורחף על פניה ועל חזה הרענן. התכונה לתנאים נכרה ביחוד בחדר-הבשול.

כמו מתחת הארץ הופיעו דודות וסָבות וקרובות שונות, ומבית ר' יחזקאל אל בית-האופה היתה שכבת סלת לבנה מכסה את הדרך בכל ארכו…

לא רחוק מבית ר' יחזקאל נמצאת שכונה, ובשכונה–שורת בתים או בית אחד מצוין בגגות בעלי קצוות רבים, שאחד עולה על גבי השני. אין חצר לפני הבתים האלה ואין איש יודע למי שייך המקום, שהם עומדים עליו. היא אדמת אלהים… הבתים הם של בעלים רבים או גם אין להם בעלים כלל. וכן עומדים הם בשמשות-חלונות שבורות ומבלי יושב. ואם אך יחפוץ איזה “יורש” לשים את משכנו בהם, אז יופיעו מיד “יורשים” לעשרות בשטרות ותעודות-לידה בידיהם ומוכיחים, כי הם בעליהם של הבתים האלה. לשלם מס על הבתים האלה נפל הגורל על ליבוש פנטרמילך, שבא אליו, מבלי דעת למה ומדוע, זשינזשה השוטר ויצוהו לשלם ארבעה רובלים וחצי מס לשנה. הוא אינו לא גואל ולא קרוב ליורשים, אך צא וטען עם שוטר, שהביא איזה נייר ולוקח את מנורות-השבת בעבוט! וליבוש האומלל מוכרח עתה ללכת יום-יום ולטאטא את האשפה שמסביב לבתים זרים. עתה מכריחים אותו לעשות חומה חוצצת בין הבתים האלה לאחרים לשמירה מאש, והוא מדחה את הדבר מיום ליום. כל יושבי העיר מתפללים, כי תבא במהרה אש ותשרוף את כל הבתים האלה, ואז יבא הקץ להרפתקאות. ונערי החדר משתוקקים, כי האש תחול דוקא באמצע היום, למען יוכלו להמלט מעט מן החדר. אך הואיל וכל יושבי העיר רוצים – לפיכך אין האש באה.

מתחת לבתים ההם יש מרתף שנדמה להבאים בו, כאילו יוצא ממנו דרך לעולמות סתרים. במרתף נמצא תנור-אופים מימות תרח, ולפי אגדת יושבי העיר קבועות בתנור ההוא קדרות נחשת מלאות דינרי-זהב, אך יראים להרוס את התנור לבל יפלו על יושביהם כל הבתים, הנשענים, לפי דבריהם, אך על התנור. מן התנור נשמע יומם ולילה קול צרצרים, ומספרים, כי נשמתו של האופה המת, שאין לה מנוחה בעולם האמת, מרחפת שם… במרתף יושבת אשה אלמנה ושש בנותיה “היתומות”. ה' הוא היודע מאין באו אל המרתף. אך כבר נעשה מעשה ואיש לא ירגיז עוד את מנוחתן. מצדו השני של המרתף מצא משכן לו יהודי בעל מלאכת-מוכין, הממלא את כל הרחוב חוטי מוכין דקים כשערה, ותינוקות של בית-רבן קוראים לו: פעמון! והוא רודף אחריהם במקלו. כבר היה למנהג, כי בכל ליל מוצאי-שבת, וביחוד בימי הקיץ, הוא נעשה חולה מסוכן ומחריד את העירה בפחד של “כולירה”, ואז רצים אל ביתו של חיים “עושה-פלא”, שיבא אל החולה בבקבוק הסַמִים שלו.

האח! ערבי הקיץ של יום החמישי בסמטא! אל שש היתומות הבוגרות, שאחת גבוהה מחברתה, באים חניכי-חייטים וסנדלרים אחרי עבודת היום. ליל חשך. התריסים סגורים והחניכים מתהלכים הנה והנה ומקלות של חול-המועד בידיהם. בכל פעם מופיעה אחת היתומות מן המרתף, לוטשת עין, סופגת נשיקה או צביטה מנער וכרגע היא מתחמקת ונעלמת במרתף…

ומה נעים היה שם בליל-שבועות, בעת שיהודי העירה אמרו “תקון ליל שבועות” בבית-המדרש ונשיהם ובנותיהם אפו תופיני-חמאה וגבינה אצל האופה! נערים מתהלכים שם והירח הופיע בעינו האחת… והכל מסביב טבוע בחשכת הלילה…

במרתף ההוא נאספו כל הדודות והסבות, ורחל-לאה בעלת-היבלות על גביהן, להכין מעשי-אופה לחג התנאים. רחל-לאה הביאה את המכתשת הגדולה עם העֱלי ושלשת ימים רצופים היתה דכה וטוחנת בלי הרף… התחילו באים נכדים מכל פנות הארץ ויחטפו את המכתשת וימלטו… ומן העליה הורידו מחבות ומרחשות ודפוסים בעלי צורות שונות, של “מגן דוד”, “בר-אוזות” “והמבורגים” פשוטים בעלי ששה קצוות. ורחל-לאה המציאה גם בעצמה צורות בעלי עוקצים וקוים. בעד כל כלה, שבשבילה אפתה רחל-לאה, המציאה צורות של תופינים שונות לפי תכונתה של הכלה ולפי מזלה…

את מעשי האופה שהכינו צררו בצרורות צידה לדרך ל“התנאים”. בינתים נעשה ר' יצחק-יודל’ס לבן-ביתו של ר' יחזקאל; הוא קבע שמה כמעט את דירתו יחד עם אשתו ובניו, וחיים עושה-פלא, היהודי של הנשים, היה ישן שם גם בלילות. ובבית נשמע יומם ולילה קול נשים הומיות, צועקות, טרודות, כאילו נִתנו בידיהן משאות כבדים ואינן יודעות מה לעשות בהם.

ובאחרונה באו גם איטה’לה והינדה’לה, כלתו של ר' יחזקאל ובתו. הן אינן בוחרות להיות מן הראשונות ובאו כאילו נפלו שמה מן הגג, כאילו “אינן יודעות לא את החלום ולא את הפתרון”, ושואלות בתמימות עשויה: למה כל התכונה הזאת? וכשמתחילה אמא לספר, הן מניעות בכתפיהן ויושבות כל אחת בפנה מיוחדה, מעקמות את חוטמיהן ואינן רוצות “להתערב” בדבר.

–בשלמה אתן רוגזות עלי? – מתחננת האם.

–האני רוגזת? –מעקמת איטה’לה את חוטמה בחן ומפנה את ראשה לצד אחר.

–האני רוגזת? – שוחקת הינדה’לה בשחוק חן וקוצה אחת מפאתה הנכרית נופלת על מצחה.

וכה הן יושבות מתנפחות, מסתכלות מרחוק למעשי אִמן והנשים העוזרות על ידה ואינן מוציאות הגה מפיהן.

אמא רצה הנה והנה, מביטה בכל פעם בעיני בתה וכלתה, כאילו היא מסופקה, אם מעשיה רצוים.

–מה תלבש הכלה? – שואלת האם.

–האני יודעת? תעוץ נא היא – רומזת הינדה’לה בעיניה אל איטה’לה.

–אמרי לה, כי תוגיע היא את מוחה על הדבר – מצוה איטה’לה לאמה.

הזקנה קמה מהארגז שבו טמונים הבגדים, מפשילה את ידיה לאחוריה ומתאוננת באנחה:

–הַ, הלא כן הדבר בכל פעם שאני מכינה לשמחה!…

* *

ובבקר יפה אחד רתמו את הסוסים לעגלות ויסעו לכפר שבאמצע הדרך לחוג את התנאים.

נטע פאר את הסוסים: סרג פתילי תכלת בשערותיהם ועל גבם, קלע את זנבותיהם ומחוץ לעיר כרת חצי האילן ובענפיו קשט את העגלה.

על העגלה הראשונה ישבו הגברים: הרב, ר' יחזקאל, עוזר, ליב’ל, ר' יצחק-יודל’ס ור' שמעיה, השמש הזקן של הרבי, הלבוש עתה בבגדיו העתיקים ובני-משפחתו הקרובים והרחוקים בכובעי משי, מעשנים סיגרות כבחול-המועד. ובעגלה השניה–הנשים עם כל התכונה ומעשי-האופה. משני צדי הכלה ישבו הינדה’לה ואיטה’לה, שעל קצות ראשיהן היו חבושות מגבעות קטנות קלועות מתבן שחור ומקושטות בפתילי-משי שחורים ונוצות מגלגולי המודות שכבר חלפו ועברו מן העולם… קווצותיה של הינדה’לה היו מגוהצות ומתולתלות כמנהג וַרשוי ונפזרות על מצחה הרחב והמבהיק בשלש צמות. באזניהן היו עגילי הזהב ועל צואריהן וחזיהן–השרשרות והענקות שקבלו במתנה בימי ארוסיהן, בעת שהובילו אותן לחצי הדרך לחג התנאים שלהן. נזכרו הינדה’לה ואיטלה’לה עת דודיהן שכבר עברה ותנַענה בראשיהן… המחותנת מלכה’לה ישבה בין שתי דודות לבושות שביסי-שבת בפתילים ארוכים ומטפחות טורקיות על שכמן, בשפתים דקות רקועות על חניכיהן חסרי-השנים ויראות מרוב שמחה לפתוח אותן. המחותנת אטמה את פיותיהן בכל פעם במעשה-אופה אחר מסנורה המלא. והכלה בעצמה ישבה לה בתָּוֶך בין איטה’לה והינדה’לה במגבעת לפי המודה החדשה ובצמות קלועות כחלות של שבת. פניה אדמו וחורו חליפות מבלי דעת מה לעשות בעיניה. הינדה’לה שננה לה פרק בהלכות דרך-ארץ, איך להתנהג כשורה ואיך להודות בתת לה המחותן “דמי חתימה” ואיך לענות למחותנת על שאלותיה ואיטה’לה צרת-העין לטשה פעם בפעם את עיניה הדוקרות אל הינדה’לה.

למען הֵראות לפני המחותנים בכל כבוד יחוסן–לקחו אתם את הרבנית מלוביץ, דודה זקנה, שראשה הגזוז ככבש היה חבוש בשביס רחב, לבושה בגד רחב עם כר נרחב מתחתיו… הה! האשה ההיא היתה שבט-אפו של הקדוש-ברוך-הוא לכלם. קודם כל דבר פגעה מידת-דינה ב“יהודי של נשים”, שעלה על העגלה לבין הנשים וישב בין הדודות, למען יוכל לסעוד את לבו במעשי-האופה הטובים, כי השליכה אותו מן העגלה (בעיניה היה עוד זכר יותר מדאי). אחרי-כן התחילה ללחוש באזני הכלה דברי תוכחה, עד כי לשמע אזניה האדימו פניה כסלק מרוב בושה… היהודי של הנשים רץ כברת-ארץ גדולה ברגליו, אך הרבנית מלוביץ, מרוב נענועיה בסנטרה המגולח נרדמה, ואז עלה היהודי עוד הפעם על העגלה בצילינדר של שבת שלו הקמוט וישב בפנת העגלה באחזו בסולמותיו, וכה נרדם גם הוא וינענע בצילינדר שלו לעומת הרבנית שישבה ממולו…

וכה נסעו העגלות הלוך ונסוע אל בית-המשתה שבחצי הדרך.

* *

בית-המשתה, הוא בית-מרזח, מקום-חניה לעוברים-ושבים, היה עומד על פרשת דרכים, המוליכים אל שתי ערים נושבות בשני פלכים שונים, שבכל אחת מהן מצא רבי של חסידים משכן לו. חסידים בצרורות על שכמיהם ומקלות בידיהם היו הולכים במסלות שבין שדות-הירק מסביב ומשליכים אבנים ממסלה למסלה… ארחי-פרחי שמחזרים במדינות באים משני צדי הדרך וסרים אל בית-המשתה להנפש וללון בחדר מיוחד בשבילם, ששם נאספו פרעושים ופשפשים ממדינות שונות… שם נפגשים אביונים מרייסין וזמוט ומספרים זה לזה מעשיות מכל אשר קרה להם בימי נדודיהם; בעלי-עגלות עבדקנים בפנים שעירים ומקטרות בפיהם, עוטים מעילים עבים ואדרות-שער בצוארונים ארוכים, מוליכים בעגלותיהם סיד, נפט, זפת ועטרן; עגלות-צב, שאבוקות הולכות לפניהן להורות הדרך בלילה, המודיעות מרחוק על דבר בואם – כל אלה סרים אל בית-המשתה להנפש ולרעות את סוסיהם. שם אתה פוגש יהודים ממדינות שונות, שכל אחד מהם מספר על מנהגי מדינתו ומקריה ומה גורל אחינו בני-ישראל בה.

ערב. השמים מתפוררים לאלפי רסיסים, עננים לבנים שוטפים ומביניהם נראים איי-תכלת בהירים שחים על פני ים שלהבת מאירה. והים היורד אל תחת האופק והסובב אל מערב הוא אדמדם. לפני בית-המרזח עומדות עגלות מכוסות בד, עמוסות צרורות סחורה, עד כי הגלגלים חורקים תחתיהם. יהודים מובילים סחורה ממדינה למדינה. מוסרות הסוסים פותחו והסוסים רועים ושקועים באבוסם הגדול העומד לפניהם, כאילו דאגו דאגה, מאין יקחו כח לשאת משאות כבדים כאלה. בני-ישראל הם עם אחד וגוי אחד בארץ, וכלם מחכים למשיח אחד שיבוא ויגאלם, אך עיר-עיר ומנהגיה, עיר-עיר וחנה וטעמה השפוך על פני יושביו. הנה שוכבים סרוחים על העשב ומתחממים לאור קרני השמש האחרונות לפני שקיעה, וענן-העפר העולה מן הדרך נופל על כלם במדה שוה; אך העגלות, הסוסים והמוסרות מצטיינים כל אחד בטעמו ובחנו המיוחד… על מפתן בית-המשקה יושב יהודי ליטאי לבוש כתנת מיוחדה בצביונה, מעיל קצר, הדומה הרבה למעיל הארך שלובשים היהודים במדינתנו, וכובע רחב, וערדלים עמוקים על נעליו ביום קיץ חם, שבא ממרחק ויסר אל בית-המשקה להנפש וללון, והוא מספר לאורחים את הקורות את אחינו בני ישראל בארצו ארץ ליטא, איך הם חיים שם בעוני ובדחקות. ולמדן גדול הוא הלטאי! מדבר לשון-קודש “בשטף”, אך במבטא מיוחד. השומעים מתיחסים אליו בהדרת-כבוד, מתאנחים: ומה? האנחנו יודעים מאומה?… אך בלב הם חושדים אותו, את “הליטוואק”, עוד מעט וירמה אותם, אם כי הוא מדבר אליהם בנעם ורוך, האריך הרבה בתפלת שמונה-עשרה, אך לא נענע בראשו… ומי יודע מה שבלבו…

פתאם נראה ענן-אבק עולה משני צדי הדרך מכסה את השדות. ענן-האבק הולך הלוך וקרב ותיכף הוא מתפזר ונשמע קול נפץ שוטים ועגלות עומדות על יד בית-המשקה, עמוסות מחותנים בכובעי-משי ומחותנות בשְלָמות רחבות, שבידיהן יין-שרף ותופינים… כלם יורדים מן העגלות. שם אצל המחותנים מצד החתן נראים יהודים מצוינים בצביונם, כאילו באו ממדינה אחרת, בזקָנים ארוכים וקצרים; גם אצלם נמצא יהודי מטפוסו של ר' יצחק-יודל’ס, אך הוא בעל קומַה גבוהה וזקן ארוך וידים ארוכות דוחפות את כל הקרב אליו, ואינו נותן לאיש לפתוח פיו בשכנותו. כלם דרשו שלום זה לזה בפעם הראשונה והמחותנות נשקו אשה לרעותה. הרבנית מלוביץ התיחסה לכלם בלשון “אתה” ותטיף תוכחות-מוסר.

בעלי-העגלות פתחו למוסרות סוסיהם, נתנו להם מספוא, הפשילו את ידיהם לאחריהם ויביטו בגאוה מצד אחד אל משנהו, בשלחם איש אל רעהו דברי-חדודין, לא להקניט, חס-ושלום, אך מעין דרישת-שלום בפגישה הראשונה…

המחותנים נכנסו החדרה.

חדר נמוך בחלונות קטנים גבוהים מן הארץ נועד בעד הגברים. על פני החדר לארכו ולרחבו התהלך בנו הבחור של ר' מרדכי מקונסקולה, אברהמ’לי. במשך העת גדל בגבהו ועל לחייו החלה לצמוח נצה רכה של שערות זקנו; לבוש הוא בקפוטה של אטלס, שעליה חגורה של משי, פניו שזופים, והוא מתקרב בקומתו ומראהו לדמות אביו. שתי פאות שחורות יורדות תלתלים על כתפיו. אחרי שהמחותנים נתנו לו ברכת-שלום, נכנס רק יצחק-יודל’ס אתו בדברים והתיחס אליו תיכף כאל איש גדול בשנים. בעל בית-המשקה, שנָעַל על רגליו נעליו המתגלגלים בכל ימות הקיץ במרתף, ומתוך כך נתעבשו, העמיד שני נרות גדולים על השלחן הערוך ויצא החוצה. המחותנים הולכים ומתודעים זה אל זה – אצל הגברים נעשה הדבר הזה בקצור נמרץ: מושיטים איש לרעהו את ידיהם ל“שלום עליכם” והגדול בשנים אומר להצעיר “אתה”. סוף-סוף הלא כלם “משלנו”! ר' מרדכי קונסקר הלא הוא חסידו של הרבי מקזימיר, ור' שמעיה הגבאי בא אל התנאים בתור שליח הרבי ובא בשמו? הלמדנים מתחילים תיכף להתפלפל בתורה, ור' יצחק-יודל’ס והיהודי גבה-הקומה (מלמדו של החתן) כבר אחזו איש בזקן רעהו, בהוכיחם את עצומות ראיותיהם, מחרפים ומושיטים סיגרות איש לרעהו. הרב התערב גם כן בפלפול, אך לא היה יכל בשכלו המתון לתפוס במושכל ראשון את חריפות סברותיהם ולכן עזבוהו לנפשו ולא שמו אליו לבם. בינתים נכנס עוזר ויט גם הוא את אזניו לפלפול תורה ויקמט את מצחו ויניע בראשו, בהסכימו בכל פעם לדברי המתפלפלים ובסגרו עין אחת: הנה כן בודאי… אז התחילו לבחון את החתן, החתן דרש בפלפול עמוק מתובל בבקיאות במאמרים שונים ב“ש”ס" ויתרץ רמב“ם חמור. בדרך הלוכו נגע ב”פני יהושע" ויערבם ב“שחיטת חוץ” ו“אבר מן החי”. ר' יצחק-יודל’ס חפץ ללכדו בפח והוא נזהר בכל פעם בדבריו, התנפל גם על מנגדו ויעבור על כל המכשולים בשלום.

פתאם נגש הרב עם גמרתו ויציע לפני החתן שיבאר מאמר אחד בגמרא על פי הפשט עם “פירוש רש”י". החתן מתחיל לקרוא ולבאר, אך בתוך-כדי-דבור קרב אליו ר' אשר-ישכר, היהודי הגבוה, מלמדו של החתן, וחוטף את הגמרא מידו: "אין צורך לנו באנשים זרים – צעק אל הרב. ר' יצחק-יודל’ס נהנה מזה הנאה גדולה. עוזר’ל נוטה לצדם. ר' יחזקאל חפץ להתערב בדבר, אך התאפק מפני כבוד הלומדים. הרב נרתע לאחוריו. קם שאון והמולה; מריבים זה את זה, וכלם נעלמים בעשן המקטרות והסיגרות הממלא את החדר, ועשן-הקטרת מתפרץ דרך החלונות הפתוחים אל שדה אלהים המלא ריח עדנה. בפנת החדר ישבו שני בעלי-הבתים הזקנים: ר' יחזקאל ומחותנו ר' חיים רוזינקרנץ. שני הישישים בעלי השיבה ישבו וישמעו את המחלוקת לשם-שמים של החסידים, איך הם מגינים על חבריהם, חיים באחדות כאילו היו שותפים שכנים תחת גג אחד – הנה בנם עוזר’ל נלוה עליהם והחתן, שמרגליות יוצאות מפיו, דברי תורה העומדים ברומו של עולם; הוא נאבק ונלחם עם יהודים בעלי זקנים לבנים ומנצח אותם. בעיני ר' יחזקאל נראות דמעות גיל, לבו היבש של הזקן מתעורר ומתמלא אהבה, רגשות חדשים. הוא נגש אל מחותנו ר' חיים:

– נוּ מחותן! אם היה רצון מלפני ה' לזכות אותנו… אנחנו איננו יודעים את התורה… ותחת זאת יודעים צאצאינוּ… ושני הישישים מנשקים זה את זה בפנה כהה…

ועשן הקטרת הולך הלוך וגדול והוא מתמר ועולה מבין עבדקנים ושפמים, וכובש את כל החדר. כובעי משי וכובעי שער מופיעים ורצים הנה והנה. שתי שלהבות הנרות משליכות על הכל ברק עשירות וחסידות. ומסביב נשמע קול יהודים מתפלפלים בתורה וקול החתן מצלצל מבין כל הקולות כפעמון מנצח את כלם. ר' יחזקאל טובל בנחת: הוא יהיה חתנו וקול תורתו יהיה מתהלך בביתו ותחת גגו! הוא נגש את ר' מרדכי מקונסקולה, מחבקו בזרועו האחת ובזרועו השנית הוא נרתע מעט בהדרת-כבוד לאחוריו: –מחותן! הנני קונה מכם את הבחור שלכם בכל סך שאתם רוצים בעדו, והישיש מתחיל לבכות מרוב גיל.

המחותנים יצאו אל הגנה שלפני הבית להשתוות על דבר הנדן.

ובחדר השני, חדר-המטות לבעל בית-המשקה ואשתו, נאספו הנשים. על הקירות היו תלויות תמונות של שרי-צבא שונים ותמונות נַפּוֹלִיוֹן בתוכם ואצלו יהודי לבוש בטעם מדינה נכריה – איזה דוד שיצא לחוץ לארץ, ועל החלונות תלוים וילונות עדוים בענפי-עץ, שנשארו עוד מחג השבועות.

את הכלה, אחרי רחצה ואחרי סרקה את שערות ראשה ולבשה את שמלתה החדשה המוקפת פיפים וסלסלות, הושיבו בראש: שבי ודומי! ומסביב לה ישבו המחותנות ותדומנה. לא היתה מי שתעיז לפתוח את פיה ולדבר, בחכות האחת על רעותה. ובהשתעל אחת מהן וקולה נתז בהד, האדימו פניה. מלבד הרבנית מלוביץ, שהתהלכה בחדר אחת הנה ואחת הנה בידים שלובות והכר שמאחריה היה הולך וקורא לפניה: הנני הרבנית מלוביץ! והדממה ששררה בחדר היתה כה עמוקה, עד כי היה נראה כאילו חכו שיבוא מי מן החוץ ויפוצץ שמשה בחלון… אך פתאם, אין יודע איך היה הדבר, התחילו לדבר מלים מקוטעות ופעם בפעם ערבבה איזו מהן מלה “גרמנית” להתראות… ומחדר השני נשמע קולו של החתן נפסק באמצע בקולו של ר' יצחק יודל’ס. פני הכלה האדימו ולבה פעם כפטיש, והינדה’לה בתלתליה ישבה ממולה ותנשום בנחיריה ותתנפח, בצלצלה בשרשרת הזהב שעל צוארה.

וגם מצד החתן היו כאן–חייכם! – הינדה’לה ואיטה’לה, שתי כלות של ר' מרדכי מקונסקולה. הינדה’לה שלהם היא גבוהת-הקומה בפנים שזופים. על ראש המגלח עד העורף שביס מקושט בחרוז מרגליות. יהודית–קוזק! תקיפה בדעתה ולא תחת מפני כל, מחנפת לחמותה ומבטאה “יאך” תחת “איך”, “אצלנו בווארכשע”– נשמע מפיה בכל רגע. ואיטה’לה שלהם היא דקה, מפונקת, בחוטם מבהיק קצר ודק המתקמט בשעת כעסה. על צואריה זר בד ארוך מרוקם ועל ראשה פאה-נכרית דקה, שקַו לבן עובר באמצעה, ומטפחת-משי לבנה על שכמה וחשן לבן על חזיה, ומבטאה: “איכע ביי פאַטער, מוטער צו הויזע האָט מען געשפייזט פוטער-קוכען מיט קאפפע”. ובכל פעם שהקניטה אותה הינדה’לה בדבריה, רצה אל חמותה ותחל לבכות: “איכע וויל צו הויזע!” עגלה רכה שחלב אמא עוד לא יבש מעל שפתיה.

הביטה הינדה’לה שלנו בגאוה וכמעט מגבוה על הינדה’לה שלהם, “תרנגול הודו אחד אל משנהו”, ומבטה כמו הראתה אותה לדעת מי היא: בתו של ר' יחזקאל גומבינר. וחכתה אך לתואנה מצד השנית, ומי יודע מה עלתה להן בסוף, לולא הינדה’לה שלהם שהיתה טרודה בחנופה לחמותה (כדי להקניט את גיסתה) ותחל לדבר אתה בדברי חן וחלקלקות, וחמותה המחותנת היתה מאושרה בחלקות-פיה… ואיטה’לה שלהם קרבה אל הכלה ותתלחש אתה כמו עם אחות אהובה, נשקה לה ותספר לה, איך תהיינה אוהבות זו את זו כאשר תהיינה לגיסות–ויהי הדבר רע בעיני הינדה’לה שלהם, כי איטה’לה לוקחת לה את הכלה לעצמה, ותקרב גם היא, ובשחוק חן התחילה לספר לה על דבר האהבה שתהיה שורה ביניהם אחרי החתונה – למען תתפקע מרתה של איטה’לה בקרבה.

והינדה’לה ואיטה’לה שלנו ישבו על כסאותיהן מחרישות, מעקמות את פיהן ומלקקות את שפתיהן–אינן רוצות להתערב…

נכנס שמה עוזר בכובעו המורם עד אמצע קדקדו ובפנים נוהרים וכפות ידיו בכיסי בגדו:

–מדוע אתן יושבות כמתנפחות? נו, מחותנת! נו, מחותנת! הבחנו כבר את הכלה?

נגשה הינדה’לה שלהם (השזופה) בפקעת חוטים סבוכים ותתן אותה לכלה לפתחם ולישרם, באמרה: “נראה נא מה יכולה הכלה?” –ותחל להציע לפניה שאלות שונות, והכלה ענתה דבר דבוּר על אפניו ומרוב ענין התרומם שביסה של הינדה’לה עד ממעל לפדחתה, בצללה בהמון מחשבותיה, מה שאלות תציע עוד, והכלה האדימה כתולע ולבה פעם…

ויהי הדבר רע מאד בעיני הינדה’לה ואיטה’לה שלנו: ראו נא, הנה באו ממקום מושב השטן ובוחנים את הכלה! התעוררה בהן גאות משפחתם, וכמו למרות חפצן כרתו ברית יחד, והינדה’לה שלנו שננה לשונה על זו שלהם:

–איני יודעת, בחיי ראשי, איך באו ממקום שהשטן יודע איהו ובוחנים את הכלה, כאילו הוציאוה אל השוק למכור, – ותעקם את חוטמה.

–אצל אבא ואמא בווארכשא–דייקה הינדה’לה שלהם בלשונה–היו נוהגים כן.

נזכרה איטה’לה שלהם בעת דודים שלה, כשהיתה לכלה, ותחל לבכות לפני הכלה (רגילה היתה לבכות בכל מקרה), ותפל על צואריה ותחל לחבקה ולנשקה.

והנה בא ר' יחזקאל:

–נו, נשים, אל נא תריבנה, יתראו נא החתן והכלה פנים, אם ימצאו איש חן בעיני רעהו.

בעיני הרבנית מלוביץ היה הדבר רע, אך עוזר’ל עמד על דעתו ויחלט, כי “הדור החדש דורש זאת – ויהי מה”. ובפנותו אל איטה’לה שלהם אמר אליה בחצי גרמנית:

–אתם יודעים זאת בודאי – כי מה יודעות הבהמות האלה? –בהראותו באצבעו על המחותנים…

אז יצאו כל הנשים מן החדר, ותשאר הכלה יושבת בפנה בפנים אדומים כתולע, ומרוב בושה לא יכלה לשאת את עיניה. אך איטה’לה שלהם חבקה ונשקה אותה ותבך, כאילו הובילוה לשחיטה: היא, היא מרגשת, את אשר חשה הכלה עתה בלבה… נזכרה בראִיונה היא ובכתה.

הכניסה המחותנת את החתן החדרה, חור כסיד, פאותיו מזדעזעות על לחייו ואוחז ביד אמו. היא הוליכה אותו בידה אל הנערה: “זו תהיה כלה שלך, הבט נא אם תמצא חן בעיניך” – ותברח מהר מהחדר בהשאירה אותם לבדם.

הילדים עמדו נבוכים כאילו הוכו בשוטים, יראים לזוז ממקומם. הבחור היה נדהם ולא ידע מה לעשות בידיו. והיא עמדה אצל החלון קרובה אל החתן בלב נפעם ובלבה התעוררו רחמים עליו… היא הרימה בלאט את עיניה ותבט עליו ולא יכלה עוד להסיר את עיניה ממנו. חפצה לדבר אך שכחה ולא ידעה מה…

ושניהם חפצו לעמוד כה איש אצל רעהו – בלי דַבר דבר ובלי הבט – בלבדם, לבל יהיה איש ביניהם… ולבל תראם עין…

התפרצו האמות החדרה ותשאלנה: “המצאתם חן בעיניכם”?–וכרגע מחאו כף: “מצאו חן, מצאו חן”.

התחילו הנשים משני הצדדים להתיחס אשה אל רעותה ביחס משפחה, חבקו ונשקו זו את זו בבקשן סליחה, ואיטה’לה התחילה להלל את החתן לפני הכלה ותדבק בה: “נהיה לאחיות מעתה ועד עולם, אמן”! הרב ור' יצחק-יודל’ס הביאו גליון נייר גדול ויתנו לכלה לחתום. הכלה חתמה את שמה למזל, והמחותן ר' מרדכי מקונסקולה נתן לה שרשרת זהב גדולה וענק זהב ל“דמי חתימה” – והכלה קבלה בתודה ותשק למחותן בידו.

חטפה הרבנית מלוביץ קבוצה קערות גדולה ותשלך על הארץ ברעש:

–מזל טוב, מזל טוב!

וההינדה’לות והאיטה’לות נפלו אשה על צוארי רעותה ותושטנה את חרטומיהן, החרטומים המריקים מעליהם כל ימות השנה גפרית ואש, ותשקנה אשה לרעותה: “מזל טוב, מזל טוב!”

ור' יחזקאל בכה כילד קטן, ולולא בוש את החסידים, כי אז חטף את הזקנה שלו ונשקה, ובאין ברירה אחז את ר' חיים מחותנו בבגדו וימשכהו. המחותנות נעלמו ולא נודע אנה באו, ומכל העברים קראו: “דובשנים! יין-שרף!” והנשים אחוזות אשה בזרועות רעותה מחבקות ומנשקות זו את זו. עוזר התהלך בין הנשים ויתחבר אל איטה’לה שלהם, בדברו אתה “גרמנית” “מהדור החדש”…

והיהודי של הנשים הופיע כמארץ נכריה בצילינדר שלו, התעורר לתחיה ויכרות ברית שלום עם הרבנית מלוביץ, ויתרועע עם המחותנות מצד החתן, ויבדח את הקהל, אך ירא היה מאד מהינדה’לה שלהם כמפני האש ויתרחק ממנה… ומחדר-הבשול באה הזקנה רחל-לאה במחולות החדרה בקערה מלא מעדנים ומעשה-אופה –

לֹא קְרוֹבָה, לֹא קְרוּאָה,

בְּעַצְמָהּ בָּאָה וּבִכְבוֹדָהּ;

עֲנִיָּה – מְרוּדָה,

וּבְכָל זֹאת דּוֹדָה.

* *

הלילה היה פרוש עוד על פני הכפרים והשדות ועל כל התבל חופף הירח ומשתעשע בין העננים. לפני בית-המשקה עמדו העגלות באור לפידי-אש שהאירו את הלילה, והמחותנים עליהם. ומעגלה אחת לשניה עוד נדברים יחדיו ומתרצים את הרמב"ם החמור האחרון. הנשים שלחו ברכות שלום לסָבות ולדודות זקנות ולבני משפחה שלהן. קול נפץ השוטים נשמע והֵדו נתז מרחוק בכלל האויר. העגלות משו ממקומן, חלק אחד מהן לעבר הימיני והשני לעבר השמאלי.

על העגלות שנסעו לעבר השמאלי נפקד מקום אחד – מקום החתן, שנסע יחד עם המחותנים לבית הורי הכלה ל“שבת נחמו”.

בעגלה האחרונה בין הנשים ישבה רחל-לאה הדודה הזקנה, היא שתתה מעט יותר מן המדה, שמורותיה כבדו על עיניה ושפתיה הדקות והבלות מלמלו עוד מתוך שנתה:

לֹא קְרוֹבָה, לֹא קְרוּאָה,

בְּעַצְמָהּ בָּאָה וּבִכְבוֹדָהּ;

עֲנִיָּה – מְרוּדָה,

וּבְכָל זֹאת דּוֹדָה.