במועצת ההסתדרות ל"ג

היוּ סדורות לי מספר הערות לענינים שונים. והנה עוצם הרגש שבדברי מאיר יערי מאלצני לענות לו ראשונה. כבר הקדימני שלמה לביא, שקלע לנקודת התוך. מה ענין חזית טרופה של שבעה־עשר מיליון יהודים בעולם לעמדה זו או זו בצורת שיתופו של הפועל העברי והערבי?כלום תצמח מכאן ישועה לגורל־האימים הצפוי לגלויות־ישראל במלחמת־עולם? מה יחס התיאור המחריד שהעלה מ. י. לפנינו ברגש אמת – כבן נאמן לעמו – למסקנה השטחית, המילוּלית! אכן, אין כל יחס! הא לחוד והא לחוד. ולגוף העניין עדיין אני סבור, כי צדקה מפלגת פועלי ארץ־ישראל בעמדתה – ואתם, המשיגים, לא צדקתם.

תפיסתו של מ. י. או שהיא אותה תפיסה גופא של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, או שאין היא ברורה כל צרכה. כי עדיין לא שמענו מענה כפשוטוֹ לשאלת יוסף קיציס: מה לעשות?

יתכן, כי המרחק בין שתי התפיסות איננו מהוּתי, אלא מרחק בזמן. אבל הזמן הוא הגורם המכריע ביותר באותה מסכת הקרויה: הגשמת הציונות. הנה נמצאו “פועלי־ציון”, אשר חזו בהירות לפני 25 שנים, כי הבורגנות הישראלית עתידה לברוח מן הקונגרס הציוני – ועל כן משכו הם את ידם ממנו מראש. ובינתים הקימונו את הקרן הקיימת ואת קרן־היסוד, בנינו את העמק, אחד ושני ושלישי ורביעי וחמישי, והבורגנות עוד טרם תברח. ובן־אפרים עודנו מחזיק באותה נבואה שלא נתקיימה ומעמדתוֹ לא ימוּש. ול“שומר הצעיר” יש צורך – ולידתו של הצורך הזה היא בחוץ־לארץ – ליחס לארגון המשותף ערך מציאותי, אשר אין לו כיום ואשר אולי יהיה לו באחד הימים – מי יודע מתי – ועל כן הוא מקדים את המאוחר, תולה סיבּה במסובב והופך את הקערה על פיה.

ציינתי את הרגש הסוער בנאומו של מ. י. ועלי לציין גם את השאיפה הרבה לצלילות בדבריו של משה ארם אתמול. אולם זו היתה צלילות איומה! צלילות – אם יורשה לי ליטול את הגדרתו של מ. ע. עצמו – של משוגע לדבר אחד. הכל ברור בה, מלבד… נקודת השגעון. אמר מ. ע.: נכריז על הסתדרות אחת לפועל העברי ולפועל הערבי בארץ. שאלתיו: מי יערוב לנו, כי לא נהיה מיעוט מבוטל בתוכה? ואכן, זוהי שאלה חשובה לגבי כל איחוד. אינני יודע מהי שיטת האיחודים במפלגת “פועלי־ציון” שׂמאל, אולם מנסיוני אני למדתי, כי המיעוט חושש לגורלו ושוקל את עתידו בכל איחוד. שאלה זו היתה חשובה ל“הפועל הצעיר” בשעתו וגרמה לעכב את האיחוד עשר שנים; היא, בלי ספק, המעצור העיקרי כיום לאיחוד “השומר הצעיר” ומפלגת פועלי ארץ־ישראל. ואם כך הוא באיחודים שבתוכנו – שכולנו יהודים, כולנו פועלים, כולנו ציונים וכולנו סוציאליסטים – באיחודים בינלאומיים לא כל שכן! אך האמת היא, כי השאלה שלי על רוב ומיעוט איננה אלא שאלה להלכה. כלום גורל יחסינו עם הפועלים הערבים תלוי בהכרעתנו לצד הסתדרות אחת מעורבת או לצד ברית חטיבות לאומיות? כלום זוהי המציאות? כלום יש בכלל בעל־דברים המצפה להחלטה? אילו היה בעל־דברים כזה, מובטחני שאף הוא היה רואה את ה“ברית”¹ כדרך הוגנת ביותר, כדרך יחידה נאמנה. שהרי אם גם נקים היום הזה הסתדרות אחת – מהכרח נצטרך מחר לחלק אותה לחטיבות, כי אנו תנועה היונקת את כוחה ממה שאיננו עוד בארץ, מן העם אשר בחוץ וממשק שעוד לא הוקם – ואילו הם כל כוחם במה שקיים בידם ואינו טעון אלא התקדמות והתפתחות טבעית בלבד. עוד לא נולד הגאון, אשר ימזג את תכנן של שתי תנועות פועלים מעין אלה. אך אין דבר העומד בפני המילוּל!

כל דוחקי הקץ בענין קשרי הפועל העברי והערבי מרבים לדבר על חשיבות הקשרים האלה. מאי קא משמע לן? לעולם ימכור אדם את כותנתו ובלבד שיתעשר! כלום החשיבות הוַדאית של התכלית מוכיחה על ודאוּת השׂגתה? האין אנו שומעים נאומים נעלים על ערך הכסף מפי אלה, אשר נלאו למצוא אותו? רק הגיון רביזיוניסטי מוּעד הוא לקפיצות כאלה: מן הצורך – אל היכולת… יש לנו צורך בכוח מדיני – הפּטיציה תיצור אותו. יש לנו צורך בקרקע חינם – מידי הרפורמה האַגררית נקבּלנו וכו' וכו'. – זהו ויכוח?

מ. ע. רצה לבקש איזו אַסמכתה לעצמו בענין שביתת הפועלים הערבים ב“נשר”. מה היה ב“נשר”? פועלים עברים, מבית־מדרשה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, עשו שם, בלי הכרזות כל־שהן, מעשה הנותן כבוד לתנועתנו. אין אני מקבל עלי לנבא מתי נזכה למענה אחוה כזה מצד הפועלים הערבים. פועלי “נשר” העברים נענו לפועלים השובתים הערבים הן בכניסה למשא־ומתן עם ההנהלה ועם הקבלן ועם הממשלה, והן בדריכת כל כוח השפעתם לטובת השובתים. כשהביא הקבלן הערבי פועלים ערבים מפירי־שביתה – אמרו הפועלים העברים: לא נעבוד בחומר הגלמי של מפירי־השביתה. ואף אמנם הונחל נצחון לשובתים. ולאחר כל אלה מצא הקבלן דרך להתנכל להם ולפטרם (יעקב חזן: עשינו והפסקנו – והפסדנו). עשינו – נכון. הפסקנו – לא נכון. זוהי עלילה על עצמנו. ואשר להפסד בחשבון הסופי – הוא הדבר שאותו צריך לקבל כהוָיתו. כל התחלותינו בשטח זה צפויות לתקלות ולהפסד, וביחוד כשהקבלן הערבי הוא שליח של יהודי. בשביתה חדשה – זו שנוּהלה על ידי אגודת הפועלים הערבים בחיפה, היתה גם מצד הממשלה, וכנראה גם מצד המעביד, התיחסות אחרת, מידת אדיבות וזהירות אחרת. הרוצה ללמוד מעוּבדות יכול ללמוד כאן משהו…

בעולם העשיה אין הדברים פשוטים כמו בעולם האמירה (קריאת־ביניים: לא עשיתם גם מה שבעצמכם אמרתם לעשות!). אם הטענה היא שלא הכל עשינו – טענה נכונה היא. וכלום בהתישבות, בקואופרציה, בתרבות וכו' עשינו הכל? הבה נתאחד – ונעשה יחד, ונעשה יותר! אך מי שמכריז על ארגון משותף כעל תרופה מהירה – בדאי הוא.

בכל הארצות עסקנו במעין ארגון משותף – זו היתה פרנסתנו העיקרית! ומכל הארצות יצאנו וידינו על ראשינו. אֵי היסוד שעל פיו נצליח כאן יותר? האם עובדה זו שאנו דורשים עבודה עברית, שאנו מכניסים עליה ולהגבּרתה עינינו נשואות, שאנו חוזרים לארץ הזאת כאל מולדתנו העתיקה ומתכוננים לישבה ישוב צפוף ולהיות בה עם רב – האם כל אלה מכשירים אותנו להצלחה מיוחדת בארגון משותף בתקופת בנין הארץ? האם אותם הערבים בסביבת מרחביה, אשר על פי עדות מ. י. ספר הקוֹראן הוא המדריך אותם – האם על פי הקוֹראן מצפים הם דוקא להסתדרות אחת, שבה רוצה מ. ע.? כלום רכשנו בגליציה וברומניה את כלי־הלשון כדי לדבר אליהם נכוֹחה? והאם בלשון בלבד סגי? היכן לשון הלב?

לא מתוך מציאות הארץ צמחו הדיבּוּרים הללו של מ. ע. ושל מ. י. תרגום הם, תרגום לא מוצלח וחסר כל שורש. בארץ יש מקום לארגון משותף, אך לא כפרנסה עיקרית, לא כסגולה להתעשר. אנחנו אומרים: נאמנות לפועל הערבי, תוך כדי התעוררותו ותקומתו בתוך עמו, אך לא רדיפה מיסיונרית וגם לא התבטלות אינטליגנטית־יהודית־גלותית. עדיין אנחנו עומדים בכרם זה של הארגון המשותף בשנות ערלה: פריוֹ לא יאָכל. אף על פי כן יש חובה להמשיך ולנטוע. ולנוטעים שמוּר חלק לעולם הבא בתנועת הפועלים בארץ. יתר על כן: נטיעה זו היא עבודה ציונית גדולה. עבודה לדורות.

שבט, תרצ"ו.