מאמרי “סך הכל של שיטה”, שנתפרסם בשנת 1912 ב“הצפירה”, תקופת השפע של ה“חדרים המתוקנים” בכל רחבי רוסיה הצרית וזמן הגאות של השיטה “עברית בעברית” – עורר בשעתו רעש גדול במחנה העברים.

מתנגדי השיטה, כהסופר המנוח ע. פרֶנק, עורכה של ה“צפירה” בשנה ההוא, התנפל על המציאה, שבאה לו בהיסח הדעת, בזריזות עתונאית מרובה ויעשני במאמרו: “אל המורים” (“הצפירה”, גליון קכ"ג, שנת 1912) ל“חוטא”, המתופף על לבו ומתודה בקהל על החטאים “שחטא לעמו ובניו”. הוכרחתי אפוא לענות לו על הגוזמא וההפלגה שבדבריו ועל סרוס הרעיונות שבמאמרי. תשובתי באה לידי בטוי ב“מכתב אל המערכת”, המובא למטה בסימן א.

ולעומת זה הכניס מאמרי הנ“ל מהומה ומבוכה במחנה טובי המורים העברים, ששיטת עב”ע היתה לשורש נשמתם ושעליה בנו כל בנין התחיה הלאומית. הם “הוכו בית מאהבם”: מחלוץ השיטה כמוני לא קוו לשמוע דברים בוטים כאלה. השקפתם זו באה לידי בטוי במאמר גדול בן שלשה המשכים, פרי עטו של הפדגוג המנוח ש. קנטורוביץ. שהשיג עלי ברוגזה נמוסית והשתדל לבטל את כל הוכחותי בפלפולי חריפתא בטעם בית המדרש הישן. גם הוא קבל “תשובה קצרה”, המובאה למטה בסימן ב.

עם כל היות הוכוח בלתי אקטואלי בזמננו – הרי בשעתוֹ עמד ברומו של עולם החנוכי. יבואו נא אפוא ה“הדים” החביבים מהעבר הקרוב ויחַיו צלילים קרובים־רחוקים.

א.

הרשוני נא להעיר הערות אחדות בנוגע להתוצאות שהוציא מר פרֶנק ממאמרי: “סך הכל של שיטה” ושהובאו על ידו במאמרו: “אל המורים”! בגליון קכ"ג ש. ז.

א) שום “ודוי” לא השמעתי, כי אינני חוטא בעיני ואין לי על מה להתודות. “סך הכל” בפרהסיא לשיטת “עברית בעברית” על יסוד הנסיון שיש לי, כי לשיטה זו יש חסרונות פדגוגיים ידועים ושעל כן עלינו “לשנות את ערכיה” – אין זה אומר, שאני מתופף על לבי ומתודה: “חטאתי! לכלכם חטאתי חטאה גדולה”! אמנם האמנתי בראשית עבודתי כי היא תביא ישועה גמורה להוראה העברית; גם זו אמת שהייתי “בין הנלחמים לשיטה זו”, וענשו באתי לידי הוכחה “כי ישועה גמורה לא הביאה שיטה זו”; כי יש בה צללים ואור; כי יש בה חיוב ושלילה; ולוא יהא גם שהצד השלילי מרובה על הצד החיובי – וכי משום זה הרי זה דומה כאלו אני עומד ומכריז על עצמי: “גזלתי ממון, קבעתי נפשות, אך סלחו, כי לכלנו בשגגה”! להפך, אחרי שהראיתי על השלילה שבה, אמרתי מפורש, כי “היא הטובה שבשיטות” ביחס אלינו ואל התנאים המשונים, שבהם אנו חיים; “כי ברכה מרובה בה באחריתה”, “כי למוד כתבי הקודש ב”חדרים המתוקנים" הוא למוד טבעי אמתי" וכו' וכו'. מאמרי מוכיח רק שלא הכל כשורה בשיטה זו; שיש איזו תסיסה בין חוגי המורים לתקונים בשיטה זו, אבל מעולם לא עלה על דעתי לבקש סליחה מ“עמי ובניו” בכלל, ומההורים, שאת בניהם מלמדים עפ“י שיטה זו, בפרט. אטו הבעת חששות וספקות ביחס לשיטה מטודית שהחזיקו בה רבים עושה את מחזיקיה ל”חוטאים ופושעים"?! ואלמלא לִמדתי על פי שיטה שיש בה חסרונות (עב"ע), אלא על פי שיטה שאני חושב אותה לגרועה ומקולקלה בהחלט (שיטת התרגום) – הייתי ממעיט לחטוא לתלמידי?

ב) בהחליטי לפרסם את מאמרי הנ“ל התיצבתי על גובה מוסרי ידוע ותפסתי בכל היקפו את הצד ה”פדגוגי־צבורי" שבשאלה זו ולא חִשבתי את חשבונותי הפרטיים. ומאליו מובן, כי ל“קדוש” לא נעשיתי, “כי את נפשי לא חבלתי, כי את מצבי לא הרסתי, ואת רעי וחברי לא הרחקתי ממנו”.

ג) ב“חדרי המתוקן” ובשיטת עברית בעברית עודני מחזיק ואחזיק גם להבא, כי אין זה סותר לדעותי שהובעו במאמרי. מה שטעון תקון יתוקן ול“מתרגם” לא נהפכתי ולא אהפך.

ב.

(תשובה קצרה למשיגי בעל ה“מאמר”: “יאוש שלא מדעת”).

לפי תכנו ולפי הטנדנציה, שבה כתוב “מאמרו” של משיגי, אין הוא כדאי לתשובה כלל וכלל. הגעו בעצמכם: אנכי “נועזתי” לבקר את ה“שיטה הטבעית” ב“חדרים המתוקנים”, להביע חששות וספקות ביחס לטיבן הפדגוגי של תוצאותיה ולאפני־ההוראה שלה; בקצור: השתדלתי להוכיח את מגרעותיה ומעלותיה ובאתי לידי מה שבאתי. כמדומני, אין לך איש שיש לו זכות יותר גדולה לבקרת כזו ממני: מורה הנני זה שבע עשרה שנה, ובהוראה על פי השיטה הטבעית הנני מתעסק כמעט מהיום הראשון להופעתה. איך שלא יקשה עלי לשַׁבֵּחַ את עצמי, עלי בכל זאת להוסיף, כי אנכי הייתי ועודני גם היום בין חלוציה הראשונים של שיטה זו ומתקניה, ביחוד בורשה. אחרי כל אלה: היש לי הרשות והזכות לבקר שיטה זו, שהיתה לתוכן חיי ושאליה הקדשתי את כל כחותי? ולא רק זה. כתבתי מה שכתבתי לא רק על יסוד הנסיון והחומר המעשי שהוצאתי מכתלי בית־ספרי, כמו שהיה חפץ להוכיח בכונה ידועה המשיג שלי; במשך כל השנים האלה היו לי ויש לי גם היום יחוסים תמידיים עם מורי עברית על פי שיטה זו למאות; עשרות פעמים נזדמן לי לבחון את הידיעות של תלמידים ממורים אחרים, מאלה שעברו, מטעמים שונים, מבתי־ספריהם לבית־ספרי אני. ועוד שלישית: בקרתי מה שבקרתי בהוכחות מבוססות ומבוררות, בטון שוקט ואוביקטיבי; לא זלזלתי, חלילה, בכבוד המורים ולא פגעתי בכבוד שום איש. לא חששתי גם לזה, שבקורת כעין זו תוכל לגרום הפסד חמרי לי לעצמי בתור מורה שיש לו בית־ספר, שהשיטה המבוקרת שוררת בו. אפשר להסכים לדעותי ואפשר להתנגד להן. הרשות ביד כל מורה לבוא ולהגיד: טעית! הוכחותיך אינן הוכחות וראיותיך אינן ראיות. אבל כל זה במובן אקדמי. ומה עשה המשיג שלי? במקום לקבוע את עיקרי הבקורת שלי והוכחותיהם המדעיות שבצדם, לסתור את האחרונות ולבטל את הראשונים – הוא סרס את דברי, שאל “ורמינהות” שונות ממבטאים בודדים שבכאן על מבטאים בודדים שבמקום אחר, כעין אותה הקושיה של: הים ראה – וינס הירדן: איך זה? ועוד צרף לזה הלצות בטלניות וחרופים וגדופים בדרך רמז. ומשום זה אין מטרתי עכשיו לחזק את דברי הראשונים בהוכחות חדשות. אים מתוכחים עם “משיגים” “ישרים” כאלה.

אבל על דבר אחד איני יכול לעבור בשתיקה: המשיג הרשה לעצמו לא רק לזלזל בכבודי, אלא גם לבדות עלילות עלי בתור איש ובתור מורה מחזיק בית ספר, בספרו בדרך ודאית דברים שלא היו ולא נבראו. הוא משפיל את ערכי ומחליט: ש“אין לי כשרון להסתגל אל חיי הילדים”, “שאני עושה ותורים ותמונות בית־ספרי מכוסות אבק מאי־השמוש בהן”, ש“יש לי דוזה גדולה של רשלנות ואי־עקביות” “ומזה הפנים הזעומות של המורה וקוצר רוחם של התלמידים וחוסר חיים בלמודים”, “כי במקום משחקים ושיחות ואמצעי הסתכלות רק מלים – והמלים בשפה שהמורה עצמו אינו אוהב ( האם רק לו נתנה האהבה למונופוליון?) ובני ביתו גם הבן לא יבינוה” (!). – וכל זה כדי לבטלני ולפסול את עדותי. בנוגע לערכה של פולימיקה כזו, כמדומה, שאין לה שם בעולם האינטליגנציה העברית. ובנוגע לעצם הדברים אין בהם אף קורטוב של אמת. המשיג מעודו לא היה בבית־ספרי בשעת ההוראה; את תלמידי אמנם ראה ובחן מחוץ לכתלי בית־הספר, אבל ידיעותיהם והתפתחותם, להפך, הפיקו ממנו רצון. ועל זה הודה לי בפיו שתי פעמים בפני. כמו כן: בני היחידי מבין עברית ומדבר בה. איני מתגאה בזה, כמובן, אבל תבואנה נא העובדות הללו ותוכיחנה את כונתו הכשרה והטהורה של משיגי.

עלובה היא ה“שיטה הטבעית”, כשבאים להגן עליה בעלילות ובדָיות כמו אלה!!