I. חיבת ציון.    🔗

תנועת החירות של עם ישראל, שהתגשמה בימינו בתנועה הציונית, עומדת כעת על המעברה בין תקופה היסטורית אחת לתקופה חדשה. כמו בשנים לפני לידת הציונות הפוליטית, הגיע גם עתה לתנועה מצב של קריזיס, כלומר, מצב אשר תחת התקוה של שנות הנוער מתגברים היאוש והשעמום, אשר הרעיון המרכזי נותן מקום לבלבול המושגים והדעות, ואשר הרצון רפה־כוח הוא לחיים ולמעשה. מצד אחד הננו רואים, כי הרעיון הציוני נודע כמעט בכל תפוצות ישראל, בין כל מפלגות העם, הננו רואים כי נבראו המוסדות הפורמליים להוציא את הרעיון לפעולה, ומן הצד השני הננו רואים, כי העם בעצמו מתיחס, על פי רוב, בהתרשלות וספקות אל התנועה, ולא רק שלא יעמוד כאיש אחד ברצון ובכוח להשיג את חירותו, כאשר קרה כזאת בתנועות החופש אצל עמים אחרים, כי אם לא ינדב לישועתו הלאומית גם שמינית שבשמינית של האנרגיה, שהוא מפזר ימינה ושמאלה בעד מפעלים רבים, שיוכלו להיות רק עזרה ארעית ועזרה לשעתה מול הגאולה הלאומית המוחלטת הגנוזה בציוניות. ומצב הקריזיס הזה איננו מקרי וזמני, כי אם נובע מטבעה של התנועה עצמה במעמדה ומצבה עתה.

הקריזיס בציוניות דורש מאת כל אלה, שציוניותם אינה נובעת מתוך מסורות העבר, “גירסא דינקותא” ואהבה ל“יקהת אם” של בעלי הבתים, מתוך האבלות על גלות השכינה של היראים, ההתעוררות הלאומית של המשכילים שחזרו למוטב, או הצער של בני הבורז’ואזיה שגלו מעל שולחן האי־יהודים, כי אם מתוך הכרת השאיפות האיקונומיות והחברתיות של המון העם ורגש החירות והרצון המדיני־הלאומי לשנות את פני החיים של האומה כולה, – הקריזיס הזה הדורש התעמקות עיונית בתכנים ובקנינים של התנועה הציונית. כל תנועה חברתית מקורית ויוצרת בהיסטוריה מורכבת היא משלושה פרטים, – הנושא החברתי של התנועה, מטרת התנועה או האידיאל אשר אותו מבקשת התנועה להגשים בחיים, והאמצעים אשר בעזרתם התנועה משגת את מטרתה. אם בתנועה הציונית אין כעת לא חיים ולא התעוררות ולא רצון מדיני חזק, אות הוא כי אלה היסודות, אשר מהם מורכבת התנועה הזאת, השיגו רק כדי להביא את התנועה אל הנקודה הנוכחית שלה, אבל אין לאל ידם להוביל את התנועה הלאה קוממיות בדרך התפתחותה, וצריכים הם בדיקה והתחדשות. רק ההתבוננות אל הנושא החברתי, המטרה והאמצעים של התנועה, ביקורת היסודות והכנסת מושגים בוראים בקרבה תוכלנה להעיר את הציוניות לתחיה ולהתעוררות, אם בכלל התנועה הזאת עומדת בהסכם אורגני עם מחזות החיים של המון העם ושאיפותיו ההיסטוריות.

בתנועה הלאומית כבר היתה תקופה, אשר בה נשתנו המושגים של הציונות ונבראו אמצעים חדשים והתעוררו לפעולה כוחות חדשים, הלא היא תקופת המעבר מחיבת־ציון הישנה לציוניות המדינית, – השתנות המושגים אז וביקורת האמצעים והכוחות הובילו אחריהן תנועה חדשה בת תוצאות רבות למפעל החירות של עם ישראל. נעבור בעין ביקורת על התכנים של “חיבת־ציון” הישנה. מחזות החיים קודמים תמיד להבנת החיים, והתורה כרוכה בעקבות המעשה – זהו כלל גדול של הסוציולוגיה. כאשר פרצה התנועה האנטישמית באירופה והשתנו תנאי החיים של רוב עם ישראל בארצות המזרח לרעה, נולדה התנועה הפלשתינית בארצות המזרח בתור שאיפה איקונומית־חברתית למצוא מקלט ויכולת לעבודה מועילה בעד ההמון הרב, שתנאי החיים אילצו אותו לעזוב את הארץ ולשנות את תנאי כלכלתו. בראשית הִוָּלדה היתה התנועה בריחה מפני עקת אויב, תנועה אינסטינקטיבית כדי לשנות את אפני החיים, עם השאיפה הלאומית במרכזה, לברוא מתוך התישבות היהודים בפלשתינה עזרה היסטורית לכל העם. הנסיון הרס אמנם בקרוב את החלום, כי פלשתינה תוכל להיות על נקלה מקום מקלט ועבודה ליוצאים, והתנועה הפלשתינית איבדה את צורתה ההמונית והאינסטינקטיבית וערכה במחזה החיים. אבל מן התנועה הפלשתינית נולדה תורה של חיבת־ציון בתור השקפה על שאלת היהודים ושאיפה לשנות את אפני החיים של העם.

התכנים והקנינים של חיבת־ציון עמדו ביחס אורגני לנושא החברתי של התנועה ההיא. היסודות אשר התעוררו לחיים לאומיים בימי חיבת־ציון, הנושאים של התנועה הפלשתינית אחרי ימי היציאה ההמונית היו אלה האנשים מן המפלגה הבינונית בישראל בארצות המזרח, אשר בקרבם חיו מסורות מהעבר של עם ישראל והתעוררו אותות הקולטורה העברית בתואר הספרות העברית החדשה. ליהדות של האנשים האלה לא היה עוד כוח דתי חזק, כמו ליתר מחזיקי היהדות, כי אם ערך היסטורי־לאומי חלש ורפה־כוח. כל אלה מבני המפלגה הבינונית, אשר האמונה נתרופפה אצלם, אבל נשארו בקרבם מסורות עבריות מאת העבר שלהם, ואשר יהדותם קבלה צורה של השכלה חצי־אירופית וחצי־תלמודית, כמו שמצאה את ביטויה הקוֹנקריטי בספרות העברית החדשה, כל אלה היסודות, אשר על פי תנאי חייהם בכלל אינם מסוגלים לשאיפות ומגמות חזקות לשינוי החיים, כל אלה היסודות הריאקציוניים נספחו אל התנועה הפלשתינית ויהיו הנושאים החברתיים של חיבת־ציון. רפיון כוחה של המפלגה הזאת בכלל ו“רוחניותה” מצאו הד קולם בתנועה של חיבת־ציון, ויטביעו את חותמם על כל קניניה, מושגיה, דעותיה ומגמותיה.

סיבת הדבר, שרק אלה היסודות התעוררו לחיבת־ציון, מונחת בסכום כל תנאי החיים של עם ישראל בארצות המזרח בימי הרדיפות בראשית שנות השמונים של המאה העברה. ההמון העברי לא יכול להתעורר לתנועה הזאת, מפני שלא היה עוד קולטורי בימים האלה ורצון מדיני לא חיה עוד בקרבו. היסודות הנאורים והפרוגרסיביים של האינטליגנציה, אשר אצל כל העמים הם הנושאים הראשונים של תנועת החירות, עזבו את עמם בשטף האסימילציה, בשאיפתם לקולטורה וחיים עשירים מחוץ לתחום העניות המטיריאלית והקולטורית של המבואות המטונפים אשר בקרב עמם וסביבתם המקורית. הנושא החברתי של חיבת־ציון היה היסוד החברתי, אשר לפי מצב מפלגתו, לפי הפסיכולוגיה והקולטורה שלו, היה היותר גרוע ורפה־כוח בין כל יתר המפלגות בישראל.

התיאוריה של חיבת־ציון על אודות שאלת היהודים היא, מפני כך, שטחית וכללית, מבלי אשר תכיל בקרבה מושגים מדעיים, אשר ירדו לעמקם של המחזות והשתלשלותם בבראם את הצורך החברתי לתנועה הפלשתינית. ההשקפה של חיבת־ציון על מקור שאלת היהודים היא ההשקפה של בעל ה“אוטואמנציפציון”. לעם ישראל אין שום עתידיות בין העמים מפני האנטישמיות, שהיא מחלה היסטורית של העמים, תכונה גזעית, הנטועה עמוק עמוק בלבב העמים, יחד עם תכונות, הרגשות ודעות רבות, שאף כי הן מתנגדות לשכל ולרגש הבריא, הנן עובדות השוררות בחיים ופועלות פעולתן עליהם. מפני כך לא תחדל האנטישמיות, כל זמן אשר היהודים יהיו מיעוט חברתי בין העמים וכל זמן שלא יחדלו להיות עם בלי התכונות הקונקריטיות של עם – ארץ וממלכה. האנטישמיות, שהיא תכונה גזעית של העמים, מאלצת את היהודים לבקש מקלט בארץ ישראל, ארץ שלהם תהיה. והנה אף כי ההבנה הזאת על האנטישמיות והאי־נורמליות של ישראל משובשת ושטחית היא ואין לה ערך מדעי, הנה יכלה גם ההכרה הזאת להוליד שאיפה ציונית עמוקה למטרה גדולה מדינית, לולא נולד הרעיון בסביבה אי־קולטורית או חצי־קולטורית ובקרב מפלגה שפלה ורפת־כוח.

דלותו ושפלותו של נושא התנועה מתאימות אל המטרה והאמצעים אשר העמידה לה. המטרה של חיבת־ציון היתה ישוב ארץ־ישראל, עבודת יהודים בארץ היהודים, התישבות ארעית ולאטית¹ בלי השקפות רחבות ומגמות כלליות בעד העתיד. החובבים הראשונים לא הרגישו, כי בונים הם את מגדלם באויר, אשר טרם שנולד עוד, יהרס מפני דעת אחרים ורצון אחרים. עד כמה היו החובבים הראשונים רחוקים בכל השקפותיהם, דעותיהם, מגמותיהם ושאיפותיהם מהכרה רמה של רעיון החירות של עם ישראל, נראה עוד מן העובדה המוזרה, כי לא עלתה גם פעם אחת על רעיון החובבים הדעה לחפש אחרי מסילות של קולוניזציה חדשה, מיוסדת על אשיות חברתיות קדימיות, אף כי במעשי הישוב שלהם לא ראו סימן ברכה. הבילו"יים הראשונים, שבאו לארץ ישראל עם תקוות נעלות אנושיות ועם השאיפה להגשים בארץ החדשה של ישראל גם חיים חדשים על יסודות חדשים, רובם נפזרו לכל עבר ביאושם והמיעוט בטל בתהום הבינוניות, עד כי לא ניכרה עוד ראשיתו הנעלה. האמצעים אשר בחרה לה חיבת־ציון הסכימו כליל אל קטנות המטרה אשר העמידה לה התנועה, את הישוב חשבו חובבי־ציון לברוא על ידי צדקת נדיבים וכניסה לארץ בדרך גנבה בלי רעש ושאון, מעל למושג של “תמיכה” לא יכלו להתרומם חובבי־ציון הישנים. תמיכה לעובדים בקולוניות במקום החלוקה לעובדי ה' בירושלים, זו היתה התקדמות של רוב חובבי־ציון בהשגתם את הרעיון של ישוב ארץ־ישראל. ואחת היא אם גם היו בין חובבי־ציון אנשים אחדים, שהבינו את רעיון ישוב ארץ ישראל כרעיון מדיני ושאיפה רחבה חברתית, כמו פינסקר, שמחברתו “אוטואמנציפציון” מכילה כבר כל אוצר המושגים של הציוניות המדינית הנוכחית, – הדבר הזה איננו משנה את תארה של חיבת־ציון. מפני שהמושגים המדיניים האלה של היחידים לא נכנסו בהכרת התנועה בהתגשמותה בחיים ולא היו לקנין הציבור.

במידה אשר חסרו לחיבת־ציון כל מטרות ושאיפות גדולות והכרות מדיניות קדימיות ע“ד המטרה והאמצעים, והתנועה בהתפשטה מצרכי החיים התכווצה בד' אמות של ה”יהדות" וההשכלה הלאומית של המפלגה הבינונית, כן התחברה עם שאיפות ריאקציוניות ותכנים אי־נאורים, שבימי ההשכלה כבר נדחפו כמעט מחוץ לתחום של היהדות המתעוררת, אבל בימי חיבת־ציון התחילו לכסות במשאון את שמי ישראל, בערפלי חושך הבאים מפאת קדים ביום בהיר… שלובת זרוע עם הלאומיות החדשה יצאה הדת הקדושה ותתרפקנה באהבים זו עם זו, לכתחילה מפני כי “בנעורינו ובזקנינו נלך”, ובאחרונה בתור פילוסופיה של בעלי תשובה, בתור “על חטא” של האפיקורסים שחזרו למוטב. מה הלאומיות דורשת? על השאלה הזאת עונה אפיקורוס מדור ההשכלה, שאפיקורסותו לא נתבשלה כל צרכה, פּיסָריב העברי, בהתוַדותו על חטאות נעוריו, כי הלאומיות דורשת קיום כל המצוות, המנהגים, החוקים והדינים שבכתב ושבעל פה.

הקולטורה של העם היא סמל חייו החמרים והחברתיים, והיצירה הקולטורית עומדת ביחס אורגני למחזות החיים, יען כי כדרכי החיים כן משפטיהם. הרעיונות על אודות מהותה של היהדות, על אודות תכנה של הלאומיות העברית, שנולדה בימי חיבת־ציון, התאימו כליל אל התואר החברתי של התנועה הפלשתינית. בעת אשר בעלי הבתים, “שברך ד' אותם באיזה אלפים רובל מזומנים”, ביקשו להתיישב בדרך גנבה בארץ אבותיהם ולהקים ע“י נדבות את סוכת דוד הנופלת, התחילו המשכילים של בעלי הבתים להכניס תחת כנפי הקדושה הלאומית את הקנינים ההיסטוריים של העם, בלי הבדל אם שליליים הם או חיוביים מצד התקדמותו של העם, בלי שום פירוד, אם נתגלו בקנינים האלה גדלותו ותפארתו של העם, או להיפך, הם תוצאות ירידתו ונפילתו הלאומית והרוחנית. השביב הקטן שהתחיל להאיר מתוך הכרת האני הלאומי נתכסה על ידי הצללים של חשכת העבר וערפלי ההיסטוריה של העם. ערבוב המושגים, בלבול הדעות והפסד של קו־המשקל הקדימי והבריא להכרת הערכים של החיים הלכו בעקבות תנועת חיבת־ציון וכמעט הביאו לידי איבוד כל הקנינים הקדימיים שנרכשו בימי ההשכלה, לולא התפתחות החיים הכלליים ויתר הזרמים בחיי ישראל, אשר דחפו מחוץ את העם בדרך התקדמותו. הצעקה של ימי חיבת ציון: השיבנו אחורנית! מצאה הד קולה בספרות העברית בפטפוטי מלים, בשטוּתים ריאקציוניים, וב”אשמנו" של בעלי תשובה; ובחורי הישיבות והבטלנים, הפרשנדתאים והויזתאים, יצאו מן החורין ומן הסדקין ויתפלספו בניגון הלאומיות כנוח עליהם רוח הקודש: צאן קדשים! אוריתא, ישראל וקודשא ברוך הוא חד הוא, אין כמוך ישראל, אחד אלהינו שבשמים ובארץ וכו'.

הריקנות והאפסות של חיבת־ציון, בעיון כמו במעשה, הביאו במהרה לריאקציה גמורה. כאשר נצטמצם ונתדלדל הרעיון של ישוב ארץ־ישראל בכור עוני של ההווה, אבד לו לאט לאט כל הכוח של אידיאל גדול; האמצעים התחילו במהלך החיים לבלוט כדלים וקטנים, ובשדה העיון והמחשבה חסר אף רעיון אחד גדול ונעלה, אשר ירומם את הלבבות ויתן מזון לדמיון. היאוש והשעמום אחזו ברוב הפלשתינאים, אשר עוד גדלו יותר ואכלו אותם עד הנפש, במידה אשר מצאה לה דרך ההכרה, כי לישוב בארץ ישראל, למרות היד הרחבה של “הנדיב הידוע”, אין בסיס חזק וכי אין דרך ואין תבונה להסיר את המכשולים של הממשלה הטורקית מעל דרך הישוב. בשנות התשעים כבר איבדה התנועה הפלשתינית כל ערך ממשי בחיים, החברות נתדלדלו ונתמעטו, הצעירים עזבו את התנועה, והרעיון בעצמו נבקע לרסיסים, יען כי טבעו של רעיון דל ושפל הוא כטבעם של בעלי החיים השפלים, המיקרוֹבים, שפרים ורבים על ידי פירוד ובקיעה. השאיפה הלאומית הציונית שהיתה בחיבת־ציון, נבקעה ונתפרדה למגמות שונות קטנות, רוחניות וריאקציונריות. האידיאל הלאומי של חיבת־ציון נסוג כמעט אחור מפני השאיפות השונות של השעה, שהצד השוה היה בכולן, שהתאימו עם הפסיכולוגיה הריאקציונרית של המפלגה הבינונית והמשכילים שבקרבה, שחזרו למוטב או שנתחנכו על גפ"ת וחיבת־ציון.

מאת ירידתה של התנועה של חיבת־ציון היו תוצאות לשני מחזות. מן הצד האחד עזבו כל אלה הצעירים החובבים, אשר היו להם אינסטינקטים בריאים ואשר היו מטבעם מסוגלים לקבל השפעות קדימיות מבחוץ ומבפנים, את מחנה הפלשתינאים וילכו אחרי הזרמים החדשים שנולדו בחיים לרגל התעוררות ההמון העברי; ומן הצד השני נולדה מאת הירידה בעצמה כעין תורה חדשה של הציוניות, שהתאימה כליל אל הריקניות והאפסות של התנועה בהווה. על ברכי הירידה של חיבת־ציון נבראה שיטתו של ה' אחד־העם, שהיא הביטוי העיוני של היאוש מציון בקרב המפלגה הבינונית של היהודים בארצות המזרח ושל אי־צרכה הכלכלי והחברתי בישוב העברי. הנקודה המרכזית, אשר ממנה נובעות כל השקפותיו של אחד־העם בתורת חיבת־ציון, היא הכרת היאוש מישוב ארץ־ישראל, – הכרה שמצאה לה ביטויה במאמריו “אמת מארץ ישראל”. עיניו של אחד־העם נפקחו לראות על פי הנסיון הראשון ותוצאותיו, כי הדבר הגדול הזה (כלומר ישוב ארץ ישראל), אינו פשוט כל כך, כי מכשולים רבים וגדולים מונחים על הדרך; אבל מפני שהנושא החברתי של חיבת־ציון לא הרגיש בפלשתיניות צורך של חייו ומפני שלא היה בכלל מסוגל לשאיפות היסטוריות ומדיניות, לכן התחיל לברוא לו בשיטתו של אחד־העם את החלום של הציוניות הרוחנית שהתאימה אל הפסיכולוגיה שלו,

מפני שהציוניות המדינית לא תוכל לצאת לפֹעל, ולו גם תיווסד מדינה יהודית כפי רצון הציוניות המדינית, גם אז לא תוכל להכניס בקרבה את כל היהודים ולהיות לפתרון של שאלת היהודים, לכן – זו היא שיטתו של אחד־העם – נחדל מלעסוק בפתרון שאלת היהודים, ונעסוק בשאלת היהדות. לא ייסוד מדינה יהודית נחוץ לנו, שהדבר הזה לא בידנו הוא ואיננו מענה מספיק על צרכינו, כי אם אידיאל לאומי בגולה, רעיון גדול שיחבב עלינו את הצרות והחיים המרים, יהדות שתחיה ותתפתח בלבב האומה, כמו שהדת חדרה בחיי אבותינו ותתן להם כוח מוסרי לסבול את עול הגלות ולהרגיש את עצמם כנבחרים וצדיקים למרות שיעבודם ובזיונם. אבל אידיאל לאומי גדול לא יוכל להיברא בגולה, כשכוחות העם, שנעקרו ממקום גידולם הטבעי, צרורים ומונחים במסתרים, ואין להם יכולת לצאת למרחב להפתח בדרך ישרה. מפני כך צריך לישראל מרכז רוחני בארץ ישראל, אשר שם יברא האידיאל הלאומי על ידי “נבחרי” העם, ומשם יפיץ את קרניו על כל בני הגולה ויהיה למגן לעם המפוזר וישמרהו מן הירידה המוסרית בחייו האי־נורמליים. מה זאת האידיאל הלאומי? מה מהותה של היהדות? איזה קנינים יכיל בקרבו ויפתח המרכז הרוחני? – זאת אין אחד־העם מפרש ברור, ורק אגב אורחא הנהו אומר, כי הם הכרת כל התכנים והערכים שנבראו ביהדות ממשה רבנו עד “חיי אדם”. והמרכז הרוחני בארץ ישראל יברא יותר על נקלה, כאשר תתפרד שאלת היהדות מן שאלת היהודים. לו חיו היהודים בסביבה הוּמַנית ויהנו מכל זכויות האזרחים האנטישמיות לא היתה בארץ – חולם אחד־העם חלום נעים – עד כי לא היה מקום לשאלת היהודים, כי אז התעוררה, למרות ההתבוללות של היהודים בחייהם ובשפתם ובשאיפותיהם האזרחיות עם יתר העם, בתקופת הגסיסה הלאומית, התשוקה הרומנטית בלבות אנשים מצוינים בישראל לפחת רוח חיים חדשים בקרב עמם ולהציל אותו ממיתתו. ואחר שאנשי לב אלה נוכחו לדעת, זה הוא המשך האוטופיה של אחד־העם, כי אי אפשר לברוא “פלשתינה צעירה” בטבור אירופה על ידי חקירות בתולדות ישראל, כאשר ניסו זאת היינה, צוּנץ ומוֹזיר בתחילת ימי ההתבוללות באשכנז, בא בלבם הרעיון לנסות דבר אל פלשתינה הזקנה. לתכלית זו היו מיסדים אגודה של מחבבי ציון כדי להרים את המצב החמרי והמוסרי של היהודים האי־קולטוריים, היושבים כבר בארץ ישראל, על ידי ייסוד קולוניות ובתי־ספר עבריים והפצת הדעת והשפה העברית. היהודים המזרחים בארצות מושבותיהם משתוממים, למרות האֶמנציפציה השלמה שלהם, למראה הנפלא של אכרים יהודים בארץ ישראל, וגדולי ישראל נותנים את ידם לאגודה ורבים הולכים בימי הקיץ לא"י להינפש מעבודתם. הצעירים מארץ ישראל נוסעים לחו“ל ומדברים בשפת עבר, המנחלת כבוד על ידי כך ורוכשת את הלבבות. בין כה וכה נוצר מ”ע עברי נכון בא"י, הקונה לו שם טוב בישראל, ומתוך שרבים קוראיו, רבים סופריו, והספרות העברית מתפתחת ורוכשת את הלבבות של ישראל… לפי דעתו של אחד־העם, צריכים אנו להפריד את שאלת היהדות מן שאלת היהודים, אשר השאלה הזאת אין לאל ידינו לפתור במובן הלאומי. את שאלת החיים יפתרו היהודים מן הצד האיקונומי, ושאלת היהדות רק היא ענין הלאומים. לחם ומקלט יבקשו להם היהודים, ההמון העברי, באמריקה ואפריקה או גם בארצות מושבותיהם עתה, ורוח ישראל יתפתח לאט לאט בארץ ישראל, על ידי נבחרי העם בלי השתתפות ההמון, השקוע בחמריות החיים, והצעירים הנלהבים ובעלי ההזיות, במתינות בהשכל ובבינה…

כותב ההיסטוריה העברית, שיבקש לעשות לו ציור מהפסיכולוגיה של המפלגה הבינונית בארצות המזרח, של בעלי־הבתים והמשכילים העברים, שהציצו ונפגעו, ילמוד זאת על נקלה מתוך התיאוריה של הציוניות הרוחנית של אחד־העם. אף כי המפלגה הזאת תסבול את עול הגלות, אין לה בכל זאת צורך בשינוי חיים רדיקלי; עול הגלות מעיק עליה בזו המידה, אשר ישים מכשולים לה להתחרות עִם עַם הארץ לעלות עָל ולקחת חלק בקולטורה של הסביבה החברתית. לעומת זאת התואר הרוחני של המפלגה הזאת חצי־דתי וחצי־לאומי. מסורות הדת והשפה מקשרות אותה אל היהדות והברית ההיסטורית עם העבר של העם לא הופרה אצלה בחיים. המפלגה הזאת לא התבוללה ברוחניותה, ואם אין אצלה קולטורה לאומית, הנה ישנם אצלה חיים עממיים מיוחדים, אטמוספירה היסטורית של מנהגים, מסורות, חוקים דתיים והשכלה עברית, הכל על השטח הכללי של שפה אי־קולטורית ואי־לאומית, אבל עממית־היסטורית. במובן המדיני והקולטורי, המפלגה הזאת ריאקציונרית ואיננה מסוגלת לשאיפות קדימיות חזקות, בשביל מצבה החברתי הכללי וצורתה הרוחנית. בקרב מפלגת הבינונים ובעלי הבתים, המתפרנסים מן הגוי, המתחרים זה עם זה בעד ה“ערל”, אשר כל מגמותיהם הן להרחיב את חוג זכויותיהם על הפרנסה מן הערל, ולא במלחמה, כי אם במזימות ותחבולות, בקרב המפלגה הזאת, עם הפסיכולוגיה המקח־וממכרית־תלמודית־השכלית שלה, לא יכלה להתעורר שאיפה מדינית חזקה לשנות את אפני החיים. והנה כאשר גוועה התנועה הפלשתינית למות ואותותיה לא ניכרו עוד בחיים, התעוררה תחת חיבת־ציון התשוקה אצל המפלגה הבינונית להציל את רוחניותה העממית ולברוא לה דרך של התפתחות. בזה היה צורך אצל המפלגה הזאת, צורך רוחני שהתאים אל כל הקבוץ של מחזות חייה. אחד־העם הוא הביטוי הספרותי של ההתעוררות הרוחנית של המפלגה הזאת, ומפני כך הוא מעורר רק שחוק בכל מהלך הגיונו אצל היסודות הקדימיים בישראל, בעת אשר אצל בעלי הבתים ומשכיליהם הוא הפילוסוף המצוין של הדור.

מפני שאין ביכלתנו לפתור את שאלת היהודים במובן המדיני הציוני, לכן נפתור את שאלת היהדות, – זו היא ההנחה הראשונה של אחד־העם בדרך הגיונו. מפני שראובן בן יעקב לא יוכל לנסוע על אנית הקיטור ירושלימה, יסע אקאקיי אקאקיטש רוכב על חמור לסמבטיון, – זה הוא ההגיון של אחד־העם. שאלת היהודים נובעת ממחזות החיים של העם ודורשת פתרונה; שאלת היהדות (אם היא בכלל שאלה שיש לה יסוד בחיים – זה הוא דבר שמוטל על כל פחות בספק) – היא שאלה ממקצוע אחר לגמרי. אבל מפני שאין אנו יכולים לפתור את השאלה הראשונה, נפתור את השאלה השניה. שיבוש הגיוני! יקרא הקורא התם. לשוא! לפי המבט השטחי הפורמלי תראה זאת כשיבוש הגיוני, אבל בעצם הדבר האמת האמיתית של החיים מונחת בהנחה הזאת, אלא שמפני הביטוי הפורמלי בולטת ממנה סתירה. מפני שאין ביכלתנו לפתור את שאלת היהודים, ­– רצה לאמר, מפני שאין צורך ואין שאיפה אצל המפלגה הבינונית לפתור שאלת היהודים ומפני כך אין גם יכולת אצלה לזה, לכן נפתור את שאלת היהדות, – רצה לאמר, אצל המפלגה הבינונית יש צורך רוחני להתפתח בדרך יהדותה הבעל־בתית. זה הוא הפירוש החי של הסתירה הפורמלית בהנחה היסודית אצל אחד־העם.

את שאלת היהדות נוכל לפתור, כאשר נברא אידיאל לאומי בגולה, יהדות שתחיה ותתפתח בלבב האומה, כאשר נפדה את הנפש העברית. אבל יען כי סביבת הגלות אינה מוכשרת ליצירת האידיאל הלאומי, לכן נברא ישוב קטן בארץ ישראל על ידי “נבחרי העם”, ובסביבה המסוגלת הזאת יתפתח רוח העם ויוולד האידיאל הלאומי במרכז הרוחני. אבל יהדות, אידיאל לאומי, הרוח העברי, הלא הם ביטויים פורמליים, מפני שתכנם אינו מונח בקרבן, וצריכים הם ביאור ופירוש, כדי שיהיו מושגים במקום דברים. רק אגב אורחא, בעקבות הפולֶמיקה מבחוץ, מברר אחד־העם את המושג יהדות, כי הוא סכום כל הקנינים והערכים ממשה רבנו עד “חיי אדם”. אבל הביאור הזה, לא רק שאיננו מברר את המושג, כי אם עוד מבלבל אותו על כל פנים. הקנינים והערכים של היהדות ממשה רבנו עד “חיי אדם” אינם בעלי תוכן אחד שוה, כי אם מלאים היפוכים מוחלטים וערכים סותרים זה את זה, בהסכם אל התקדמות החיים ואל פירוד המפלגות, שהיו הבוראים של הקנינים והערכים. אבל אין גם צורך לנתח את פרטי המושג כדי לראות את ריקניותו ואפסותו, אי־לוגיותו ובעל־בתיותו. “היהדות” של אחד־העם איננה מושג בכלל, כי אם הפסיכולוגיה העברית המבולבלת של המפלגה הבינונית.

המפלגה הבינונית של בעלי הבתים היא בעלת צורה רוחנית מיוחדת: היא הנושא ההיסטורי של היהדות מן ימי הגלות בעת הנוכחית. היהדות בגלות היתה מורכבת מהתיחסות מדינית־חברתית של היהודים לעמים, מקולטורה דתית, תכונות פסיכיות־לאומיות, שפה עממית וקבוץ של אפני ומנהגי החיים המיוחדים. במרכז של היהדות הזאת היתה המשיחיות, – פדות הנפש מן הסבל החיצוני של הגלות, – אשר בקדושתה הדתית חדרה אל כל אפני ותארי החיים. כל היהדות הזאת היתה חיה וקיימת במעשה, ההתיחסות לסביבה היתה מלאה תוצאות ותולדות בחיים, הקולטורה הדתית חיתה במצוותיה, גזרותיה, סייגיה, דיניה, מנהגיה, התכונות הפסיכיות התפעלו בחיים, אפני החיים נשאו אותותיהם המיוחדים, והשפה העממית לא נתרופפה בחייה לא מבחוץ ולא מבפנים, ועל כל היהדות הזו רחפה קדושה דתית של כל הנחלה והמחלה ההיסטורית “ממשה רבנו עד חיי אדם”.

בעת החדשה, בתחילת ימי פירוד המפלגות בין היהודים בארצות המזרח, כאשר נולדה, לרגל שינוי אפני החיים, ההשכלה, נעשתה היהדות של המפלגה הבינונית חולין, ותאבד את ערכה הדתי. קניני היהדות בתור קבוץ של הכרות ומסורות, בתור “נחלת קדומים”, לא אבדו מן המפלגה הזאת, ואולי גם התעשרו לרגל ההשכלה, אלא שאבד להם תכנם החיובי. “נשמע ונעשה” היתה התיחסות היהודים אל היהדות בגלות; “נשמע, אבל לא נעשה”, היתה ההתיחסות לקניני היהדות בדור ההשכלה.

אבל אחרי אשר הורע מצב כל העם ומצב המפלגה הבינונית לרגל האנטישמיות והאויר ניטהר מן האסימילציה בימי חיבת־ציון, התחילו בעלי המפלגה הבינונית, בעלי הבתים והמשכילים לחבב את היהדות במידה יותר גדושה מאשר בדור ההשכלה. תנאי החיים גרמו, כי המפלגה הבינונית תישאר בכלל על כנה החברתי ונקודות המגע שלה עם הסביבה הקולטורית עוד תתמעטנה. בעת אשר בימי השתנות מצב היהודים בארצות המזרח אינסו מחזות החיים את ההמון העברי לשנות את אפני חייו, אינסו אלה המחזות בהתיחסותם למפלגה הבינונית להוקיר את קניני היהדות ולבקש בה מילוי הצרכים הרוחניים שלה. היהדות שהיתה בימי דור ההשכלה חולין, “היסטוריה”, מסורת העבר, ובהתחברותה עם ההשכלה – פרוזדור לטרקלין של האסימילציה, נהייתה היהדות הזאת בימי חיבת־ציון לאידיאל לאומי, לקנין הרוחני שיפדה את הנפש. השפה העברית, הספרות העברית, המסורת של העבר, כל הקנינים של היהדות “ממשה רבנו עד חיי אדם” התרוממו למעלת ערך לאומי.

מפני שנתחבבה היהדות, היתה לאידיאל לאומי, אבל מפני שנתחבבה אצל המפלגה הבינונית, אצל בעלי הבתים והמשכילים, בימי חיבת־ציון, בימי האנטישמיות והריאקציה נגד ההתבוללות וההשכלה, נכנסו במושגה כל הקנינים של העבר “ממשה רבנו עד חיי אדם”, ומפני שנכנסו לא בתור ערכים חיוביים ובלי קדושה דתית ומפני שהקנינים האלה הנם בעלי הפכים מוחלטים, לכן אין טעם ואין שחר למושג של יהדות בתור קבוץ הקנינים “ממשה רבנו עד חיי אדם” בבחינת אידיאל לאומי, וכרבות ביאורו ופירושו כן בולטות יותר סתירותיו הפנימיות.

לאידיאל רם, שיניע את החיים בדרך התקדמותם, לדעה נשגבה שתפיץ אור על העבר של העם ותראה לו את הדרך בעתיד, תוכל להתרומם רק זו המפלגה של החברה, שיש לה שאיפה אבירה לשנות את אפני החיים. אצל המפלגה הבינונית תחסר שאיפה כזאת, אין לה צורך בשינוי החיים: היא קונסרבטיבית. ומתוך שקונסרבטיבית היא בחייה, ריאקציונרית היא ברוחניותה. היהדות, הקולטורה, האידיאל הלאומי של המפלגה הבינונית, הם העממיות שבמציאות, השפה, מסורת העבר, צללי הגלות, וקבוץ כל הקנינים והערכים “ממשה רבנו עד חיי אדם”. הפילוסוף של המפלגה הבינונית מרגיש את הריח הריאקציונרי הנודף מאת האידיאל הלאומי, מאת יהדותו, כאשר יבוארו מושגיה ותכניה, ומפני כך מבכר הוא את המלים השטחיות הכלליות על פני המושגים המבוארים, מפני כך מפרש הוא רק בעל כרחו את ה“יהדות” כקבוץ של הקנינים “ממשה רבנו עד חיי אדם”. ואם הפילוסוף מעניד למושגו עטרות של חכמה וחקירה עמוקה, בסביבה החברתית אשר ממנה המושג בא ואליה הוא הולך, הוא חי בהתגשמותו הריאקציונרית וגסותו המכוערת.

זוהי מידתם של הריאקציונרים: הם רומנטיקנים במה שנוגע לעבר, כלומר מעריצים ומגדילים את ערכו, נלכדים ברשת המציאות השפלה בהווה, ובעלי הזיה במה שנוגע לעתיד. אחד־העם הוא בעל הזיה ביחס לעתיד. בשביל שהאידיאל הלאומי בעד הגולה יוכל להיברא, נחוץ מרכז רוחני בארץ ישראל, ישוב קטן על ידי נבחרי העם, אשר שם יוכלו להתפתח הכוחות של העם, מפני שהחיים יהיו נורמליים. והמרכז הרוחני הזה יברא על ידי טובי העם, על ידי האריסטוקרטים של הרוח, כאשר תתפשט שאלת היהדות מן שאלת היהודים. לוּ מצאה שאלת היהודים את פתרונה במובן ההוּמַני או לולא התעוררה בכלל שאלת היהודים והאנטישמיות טרם היתה בארץ, כי אז היו בישראל התנאים היותר מסוגלים לפתרון שאלת היהדות. זה הוא החלום של אחד־העם בעד העתיד.

והנה אם יש אצל המפלגה הבינונית שאלת היהדות במובן ידוע, היא רק שאלת הספקת הצרכים הרוחניים על אָשיות היהדות של המציאות. ביהדות, שתתפתח בתנאים חדשים ותברא קנינים חדשים, אין צורך אצל המפלגה הבינונית, ששאיפות של חיים חדשים אינן חיות בקרבה. אבל נניח ש“נבחרי העם” התרוממו מעל המציאות השפלה של היהדות הבעל־בתית ויבראו ישוב קטן בארץ ישראל, כדי שתברא היהדות קנינים חדשים ותתפתח הלאה, – באמת אידיאל ההתפתחות איננו חי גם אצל ה“נבחרים” לא בהכרה, לא ברצון, – נניח כי נוצר ה“מרכז הרוחני”, האם באמת תתפתח אז היהדות באופן בריא ויברא האידיאל הלאומי? בשביל שיתפתחו קנינים חדשים רוחניים, נחוץ שינוי של אפני החיים; רק על מחזות של חיים חדשים נולדים קנינים רוחניים קדימיים ואמתיות חדשות. מרכז רוחני להתפתחות היהדות יוכל להיברא רק במרכז חמרי על יסוד מחזות חדשים של החיים, בלשון אחר: שאלת היהדות תוכל למצוא פתרונה במובן הקדימי רק בקשורה עם שאלת היהודים, – ההיפך המוחלט של חלום אחד־העם. לעומת זה יהיה מרכז רוחני בארץ ישראל בלי מדינה יהודית, בלי אידיאלים חברתיים חדשים של הישוב, מרכז של העניות והשפלות החברתית, של התמיכה והחלוקה, של הולכי בטל ומשתגעים, התלויים בדעת אחרים, בדעת של הסביבה המדינית ודעת “כלל ישראל” בגולה. במרכז הרוחני בארץ טורקיה ובסביבה הירושלמית, בלי היסוד של חיים איקונומיים ומדיניים חדשים, תתפתח היהדות של “משה רבנו עד חיי אדם” לאזהרה חיה לכל בני הגולה, בני הקולטורה העולמית. – בעלי הזיות הם הריאקציונרים!

אנשי הלב הנבחרים שבעם, המביטים בעצב ואנחה על גסיסת עמם, יאצלו מרוחם על המרכז ויהיו לכוח הבורא של היהדות, של האידיאל הלאומי, ובראותם כי אין יסוד לפלשתינה הצעירה וחדשו את פלשתינה הזקנה. מן האהבה הרומנטית לעבר של ישראל יבנה המרכז הרוחני ויברא האידיאל הלאומי – כה היא דעתו של אחד־העם. אבל בזאת הוא בונה מגדלו באויר. ההרגשה הרומנטית במקום שהיא טהורה ותמימה איננה קשת עורף ונדבקת בתכנים אחרים, הנובעים מן החיים וצרכיהם. היינה, צונץ, מוֹזיר וגַנז בראו את “פלשטינה הצעירה” מן ההרגשה הרומנטית, אבל פלשתינה הצעירה לא עמדה בהסכם אל מחזות החיים של ישראל אז וצרכיו, ומפני כך לא פנו אנשי ההרגשה הרומנטית אל “פלשתינה הזקנה”, כלומר אל דבר עוד יותר זר לצרכי החיים אז, כי אם אל הקולטורה והחיים של הסביבה. ההרגשה הרומנטית לעבר של היינה, מוֹזיר וגַנז עברה כחלום יעוף, ורגשותיהם ונטיותיהם הלכו אחרי החיים והקולטורה של עם אשכנז, ולבסוף אבדה כליל ההרגשה הרומנטית כל כך, עד שקבלו את הדת הנוצרית מפני צרכים רוחניים אחרים ויאושם מן היהדות, אשר היתה התולדה הטבעית של חסרון הקשר בין החיים והיהדות. צונץ אמנם עשה מן ההרגשה הרומנטית העברית את אומנותו בחיים וישאר נאמן לעבר העברי לפי רוח ההתבוללות. אבל עוד הדבר מוטל הוא בספק, האם אלה בעלי הרומנטיקה, שהרגשתם איננה משתנה ואינה מתדבקת עם החיים, – האם נבחרי העם ואנשי הלב הם?…

התורה של אחד־העם היא כמו כן פרי היאוש של המפלגה הבינונית מאת התנועה הפלשתינית ותוצאות ההתעוררות של יהדותה העממית. כה נתדלדלה התנועה הפלשתינית, שהתעוררה לרגל השתנות המצב של ההמון העברי, לציונות הרוחנית של בעלי הבתים והמשכילים, מפני הסביבה האי־קולטורית של התנועה ומפני החסרון של כוחות קולטוריים אצל ההמון בעצמו להיות הנושא־שביודעים של התנועה.

II. הציוניות המדינית    🔗

אחרי כל האפסות והריקניות של תנועת חיבת־ציון הנה היה לה בכל זאת ערך של יצירה היסטורית, מפני שהיתה הצעד הראשון על דרך שינוי הערכים של העם ותסול מסילה חדשה להתפתחותו. האטמוספירה הרוחנית של היהודים שינתה את פניה, וההתבוללות החלה לאבד את ערכה, בתור אידיאל היסטורי של העם. עמודי הבנין הישן של ההשכלה החלו להתמוטט, והכרות, דעות ושאיפות חדשות, נולדו באויר של ישראל ותעשינה אותו מסוגל להשפעות מחוץ ומבפנים. הרגש הלאומי החל לחיות, המחשבה הכללית השתנתה והרצון ההיסטורי החל להתדבק בתכנים אחרים.

בין כה וכה גדלו וירבו בתנועה האנטישמית הגורמים האובייקטיביים לשאיפת תחית האומה, והתנועה הלאומית התעוררה בסביבה קולטורית אחרת. התנועה האנטישמית פרצה ותעשה חייל גם באשכנז, אוסטריה וצרפת, ובשבילה החלו להשתנות ההכרות והשאיפות של היהודים. באשכנז התארגנה מפלגה אנטישמית, אשר החלה להיות למניע מדיני בעם ולקנות את לבות המפלגות העליונות והבינוניות. באוסטריה פרצה תנועה אנטישמית רחבה ובעיר הבירה ווין היו האנטישמים למפלגה המושלת והמנהגת. בצרפת התעוררה גם תנועה אנטישמית אשר הראתה ליהודים בעליל, עד כמה אי־בטוח מצבם בין העמים. לרגל התנועה האנטישמית באירופה התעוררה התנועה הלאומית העברית גם במערב אירופה, בסביבה קולטורית אחרת מאשר במזרח אירופה, ובתנאים אחרים להתקדמות התנועה.

היסודות החברתיים, אשר התעוררו לרגל האנטישמיות במערב אירופה, היו הבורז’ואים הבינונים והאינטליגנטים, אשר חיצי השונא היו ערוכים נגדם. אבל אלה הבורז’ואים הבינונים והאינטליגנטים היו בעלי צורה אחרת מאשר בעלי הבתים והמשכילים העברים במזרח אירופה. הם היו ילדי המהפכה והאמנציפציה ובני קולטורה אירופית, מורגלים ומוכשרים לשאיפות מדיניות ולתנועות חברתיות. בסביבה שלהם חסרו גם כן המסורות ההיסטוריות והיהדות הרוחנית של העבר, ומקומם מילאו מסורות הליברַליזם האירופי והתקוות ההמוניות והחופש של ימי ההתבוללות. והנה כאשר התעוררו היסודות האלה מתרדמתם, נולדה בקרבם, תחת התנועה הפלשתינית, הציוניות המדינית, שנשתנתה מן תנועת חיבת־ציון גם בהכרת מטרותיה ואמצעיה. הנושא החדש של התנועה והסביבה הקולטורית האחרת הולידו גם תנועה אחרת במה שנוגע לשאיפותיה ודרכיה. הטיפוס החברתי של הנושא החדש לא נשתנה אמנם בתנועת הציוניות המדינית, יען כי לא לבינונים במזרח אירופה ולא לבינונים במערב אירופה היה צורך איקונומי בשינוי החיים, אבל מפני שינוי הסביבה הקולטורית נכנסו בציוניות המדינית תכנים, אשר התנועה הפלשתינית לא יכלה להתרומם אליהם.

הציוניות המדינית יוצאת מן ההכרה של צרת ישראל, של הצרה החמרית והרוחנית מפני האנטישמיות. הכרת העצם של האנטישמיות, ההתיחסות האי־נורמלית של היהודים אל העמים, אשר בקרבם הם יושבים, אמנם שטחית וכללית היא אצל הציוניות המדינית כמו אצל תנועת חיבת־ציון, ואיננה יורדת לעמקם של המחזות, אבל ההכרה המרכזית של האנטישמיות יותר מדעית היא אצל הציוניות המדינית, מאשר אצל חיבת־ציון. לא השנאה הגזעית הטבעית של העמים אל היהודים היא סיבת האנטישמיות אצל הציוניות המדינית, כי אם ההתחרות החברתית בין היהודים והעמים, התנגשות הענינים ומלחמת המפלגות על מקצוע לאומי. בדעה האי־מבוררת הזאת רואים אנחנו אמנם התקדמות ההכרה, אבל אצל הציוניות המדינית, עוד יותר מאשר אצל תנועת חיבת־ציון, צרת ישראל היא בכלל צרת המפלגה הבינונית, מפני שהמפלגה הזאת היא הבוראת והנושאת של התנועה. צרת היהודים החמרית, במחשבת המפלגה הבינונית, היא התגברות ההתחרות של מפלגות עם הארץ במסחר ובחרושת המעשה, הגבלת הזכויות של היהודים בענפי הפעולה, אי־יכולת היהודים לכהן כהונות ומשרות במלוכה, להיכנס באוניברסיטטים ובגימנסיות, להיות פרופיסורים וגדולים, להתרומם ולעלות עָל על הסולם החברתי. הצרה הרוחנית של היהודים היא הבוז והשאט־נפש של החברה הנוצרית למפלגת הבינונים בישראל, היותם מוכרחים להתרחק מן החיים החברתיים של הבורז’ואזיה, מן אגודותיה וחברותיה, אי־יכלתם לקחת חלק בשולחן מעדני החיים של מפלגות עם הארץ. רק בצורה כללית ואי־מפורטת מדברת הציוניות המדינית בתיאוריה שלה על צרת המון היהודים, על צרת המפלגות התחתונות בישראל.

הסביבה הקולטורית והמצב המדיני של נושאי התנועה גרמו, כי הציוניות המדינית התרוממה לנקודת מבט יותר גבוהה ולשאיפות בנות תכנים יותר נשגבים מאשר התנועה הפלשתינית. לא ישוב ארץ ישראל, כי אם מדינת היהודים בארץ ישראל, לא קולוניזציה ארעית ובגנבה, כי אם התיסדות גלויה וחפשית בהסכם הממשלה הטורקית, – היא המטרה של הציוניות. והאמצעים לא נדבות ותמיכה, כי אם מיליונים גנוזים בבנקים של מניות ובחברות קפיטליסטיות; לא פילנטרופיה כי אם תנועה יהודית לאומית, זה הוא האמצעי של הציוניות הנוכחית בדרך התקדמותה אל מטרתה, ולא רק בעיון, כי אם במעשה מתנהגת הציוניות המדינית ע"י שאיפות ונקודות מבט יותר מודרניות.

אבל מפני שהנושא החברתי של התנועה הציונית הם הבורז’ואזיה הבינונית והאינטליגנטים באירופה, יחד עם הבינונים וחובבי־ציון הישנים בארצות המזרח והמון העם אשר לא התרומם עוד להכרת מפלגתו, לכן הננו רואים בציוניות המדינית כבראי מלוטש את הפסיכולוגיה הבורז’ואזית. מדינה יהודית זה הוא האידיאל של הציוניות הנוכחית. והנה יען כי הציוניות איננה מבררת לה וגם איננה חוקרת אחר השאלה, איזו מפלגה בישראל מרגשת את צרת היהודים במידה כזו, אשר יהיה לה צורך בשינוי החיים וביסוד מדינה בפני עצמה, ובכלל היא מכרת את צרת היהודים רק מתוך חוג המבט של ההגבלות החברתיות והמדיניות של המפלגה הבינונית, מתארת היא את מדינת היהודים בהסכם עם הפסיכולוגיה של המפלגה הבינונית. מדינת היהודים היא מדינה על האָשיות האיקונומיות, אשר כל החברות הנוכחות מיוסדות עליהן, מדינה על היסוד של פירוד המפלגות. הציוניות איננה חוקרת, עד כמה תוכלנה להתעורר שאיפות חיות ואבירות אצל אלה המפלגות של העם, אשר צרת היהודים נוגעת עד חייהן ואשר יש להן צורך היסטורי לשינוי חייהן ולמדינה עברית, לברוא מדינה חדשה על הבסיס של פירוד המפלגות. המושג החברתי של המפלגה הבינונית בולט מתוך הציוניות המדינית, מבלי אשר שאלה את עצמה, האם באמת הפסיכולוגיה של המפלגה הבינונית היא הפסיכולוגיה של כלל ישראל.

יותר מאשר מתוך המטרה של הציוניות בולטת הפסיכולוגיה של מפלגת הבינונים מתוך האמצעים של הציוניות. הציוניות קיוותה בראשית ימי היווסדה לצאת מן הכוח אל המציאות על פי דרכים דיפלומטיים מבחוץ וצבירת הון רב מבפנים. בזה נשתנתה התנועה הציונית מכל תנועות החירות אצל העמים האחרים. כל עם ועם שעומד על נפשו בעת מצוקיו ומבקש לפדות את עצמו מעבדותו, עושה זאת על ידי קבוץ כוחותיו החברתיים והלאומיים ועל ידי מלחמה היסטורית נגד שונאיו ומנדיו. בדרך המלחמה ההיסטורית יצאו כמעט כל העמים הנדכאים מעבדות לחירות, כאשר התעוררה בהם התשוקה העזה לחירות לאומית והשאיפה לשנות את אפני חייהם. האמצעי הישר הזה מן הנמנע הוא אצל הציוניות במצבה עתה, מפני שארץ פיזורם של היהודים איננה ארץ שאיפתם. מפני כך יוכלו להיות האמצעים של הציוניות בראשונה איקונומיים ואחר כך פוליטיים, יען כי כל כוח איקונומי יוכל להיות לכוח פוליטי. בראשונה יאספו מוסדות קפיטליסטיים מיליארדים כסף ובכוח האיקונומי ישיגו את הרשיון מאת הממשלה הטורקית, כלומר יפעלו פעולה פוליטית, וייסדו את המדינה היהודית. מַעבר הכוח האיקונומי לכוח פוליטי יהיה על דרך הדיפלומטיה. את ההון הרב קיוותה הציוניות לקבל מאת העשירים הגדולים שבישראל, המיליונרים והמיליארדרים, אשר בהבינם את הרעיון הציוני יתנו ידם לו, בפרט כי גם תקוה טובה נשקפת להם מן הציוניות בכמה פרטים. יציאת המון היהודים מאירופה ואמריקה לפלשתינה תרפה את האנטישמיות, עד כי למפלגות העשירות, הנשארות בגולה, תצמח ברכה מן היציאה, – כזאת חוזרים ודוברים הציונים באזני העשירים המתבוללים. מן הצד האחר ביקשו הציונים להראות לבעלי ההון, כי מאת השתתפותם בקולוניזציה יצמח להם ריווח כספי, עד כי יעשו עוד עסק מן המדינה העברית. הרצל ב“מדינת היהודים” נותן עיניו ביהודי אנגליה, אשר יתאחדו יחד והיו ל“חברת יהודים” אשר תיטב הצעת הציוניות בעיניהם. “חברת היהודים” תייסד “אגודה יהודית” קפיטליסטית, בנק מבעלי הון, אשר תשיג את הרשיון ותנהיג את כל עסקי הישוב ותוציא את הציוניות לפֹעַל. בעזרת בעלי ההון תיווסד המדינה היהודית “במהירות ובכל זאת בלי מהפכה”, והם יעשו עסק טוב ויקבלו ריווח מהונם. גם במעשה השתדלו הציונים לקנות את לבות העשירים הגדולים ועליהם שמו את תקוותם בחברם את הרעיון הציוני עם עסק מסחרי.

מן התכנים של הציוניות המדינית בולטת כמו כן הפסיכולוגיה של הבורז’ואזיה במערב אירופה, כמו שבלטה מן התכנים של חיבת־ציון הפסיכולוגיה של בעלי הבתים בארצות המזרח. האנטישמיות, שבשבילה מתגברת צרת היהודים החמרית והרוחנית, היא המניע החמרי של ייסוד מדינה יהודית, – זו היא ההנחה הראשית של הציוניות המדינית. וההנחה הזאת משובשת היא בעיקרה. לא כל אנטישמיות יש בכוחה להיות מניע של הציוניות, כי אם האנטישמיות בהתיחסותה אל ההמון העברי. הצרה החמרית והרוחנית של הבורז’ואזיה הבינונית במערב אירופה עוד פחות תוכל לעורר אצלה שאיפות לשינוי החיים מאשר אצל בעלי הבתים בארצות המזרח. הגבלת היכולת של הבורז’ואזיה הבינונית להתרומם עָל על הסולם החברתי בחברה לא תניע אותה לברוא מדינה יהודית, כי אם תאלץ אותה לחפש אחרי תחבולות ומזימות, איך להתקיים על שדה ההתחרות בחברה. לצרה הרוחנית של המפלגה הזאת יש ערך מוסרי רק במידה מוגבלת מאוד, ומפני כך לא תוכל להיות כוח מניע ובורא במובן הציוני. אם מפני האנטישמיות נתפרדה בין הבורז’ואזיה הבינונית והאינטליגנטים חבילת ההתרועעות וההתחברות עם יתר בני הבורז’ואזיה, אם דלתות בתיהם סגורות לפניהם, אם אנוסים הם לעזוב את חברותיהם, אגודותיהם, מקומות אסיפותיהם, ולהתבודד בחייהם, אם גם שבֵעים הם בוז וחרפות מאת בני מפלגתם בקרב עם הארץ,– לא יוכל לצמוח אצלם מן הצרה הרוחנית הזאת מניע כביר לשַנות את אפני חייהם, כל זמן שמצבם החברתי לא הורע מפני האנטישמיות במידה מרובה. התיאוריה של הציוניות שמבטת על צרת ישראל מתוך חוג המבט של הבורז’ואזיה הבינונית, איננה מתרוממת מפני כך להכרת המניעים האמתיים של תנועת החירות של ההמון העברי ואיננה מעוררת את הכוחות היוצרים של העתיד החדש.

ההכרות התיאוריטיות של הציוניות המדינית עומדות בהסכם עם הפסיכולוגיה של הבורז’ואזיה הבינונית, אבל הפסיכולוגיה הריאקציונית של המפלגה הזאת בולטת עוד יותר מתוך המטרה והאמצעים של הציוניות המדינית. יצירת מדינה יהודית על האָשיות האיקונומיות של הממלכות הנוכחות, כלומר: על פירוד המפלגות, זה הוא האידיאל של הציוניות המדינית. יש להשתומם ולהתפלא, עד כמה טחו עיני בני המפלגות הריאקציונריות מראות ולבותיהם שמנו מהבין, עד כי כל דבר שהם נוגעים בו הם מטמאים ופוסלים בנגיעתם. באיזו מפלגה של העם תוכל להתעורר שאיפה למדינה חדשה ולהתחדשות החיים על יסוד של פירוד המפלגות? למפלגה הבינונית אין בכלל צורך לשינוי החיים ולמדינה חדשה; והפסיכולוגיה של המון העם מתפתחת בדרך כזו, אשר למדינה חדשה על האָשיות הנוכחות לא רק שלא יוכל להתעורר, כי אם רק יוכל להרגיש איבה ומשטמה, ועמו הצדק. באידיאל של מדינה עברית על אָשיות של פירוד המפלגות אין כל תוכן מוסרי וחברתי־קדימי, אשר יוכל להוליד איזו שאיפה כבירה וחיה בעדה. היסוד הקדימי של המון העם עומד מפני כך מרחוק מן הציוניות, ואם משתתפות בה במידה ידועה גם המפלגות התחתונות, הנן עושות זאת רק בזו המידה אשר לא התרוממו עוד להכרת רגש המפלגה שלהן. היסוד החברתי הזה דל ורפה כוח הוא במובן הקולטורי, עד כי לא יוכל להכניס מאומה משלו בתנועה הציונית. בימים האחרונים הננו רואים אמנם, כי המפלגות הקדימיות התחתונות מתחילות ללכת במכוון אחרי התנועה הציונית, אבל לא הציוניות כמו שהיא עתה מושכת אותן אחריה, כי אם הגורמים האובייקטיביים של החיים דוחפים אותן על דרך הציוניות, ואת הציוניות כמו שהיא במציאות מקוות הן להכניע לקנינים הרוחניים לפסיכולוגיה שלהן.

הפסיכולוגיה הריאקציונרית של המפלגה הבינונית בולטת עוד יותר מן הדרכים והאמצעים של הציוניות. הציונים המדינים, כמו חובבי ציון הישנים, ראו בעשירים הגדולים שבישראל את אלה אנשי הלב, אשר יבראו את האמצעים הנחוצים וייסדו את המדינה העברית. האידיאולוגים היחידים של התנועה עשו בזה את המשגה הידוע, שחוזר אצל כל התנועות החברתיות בראשית היווסדן, שחושבות כי האמתיוּת הפנימית של הרעיון דיה לקנות את לבות כל המפלגות, ומקוות כי מן המפלגות העליונות יוכלו להברא קנינים חדשים בהיסטוריה. זו היתה התקוה האוטופיסטית של אוֹאוּאין, סן־סימוֹן ופוּרייה, הנביאים הראשונים של התחדשות החברה, בחשבם, כי מן המפלגות העליונות בעצמן תבוא הגאולה למין האנושי מפאת הכוח הפנימי המוחלט שהיה עצור בנבואתם. זו היתה גם כן התקוה האוטופיסטית של המטיפים לתחיית עם ישראל, של צבי הירש קאלישר, מוֹזס הֶס, פינסקר והרצל, שקיוו כי היהודים העשירים הגדולים, בפרט המיליונרים באנגליה, יבראו את האמצעים בעד המדינה העברית ויהיו מייסדי חירות העם. התקוה האוטופיסטית הזאת, בהתלכדה עם הפסיכולוגיה של המפלגה הבינונית, אשר מפני טבעה לא תוכל לעשות דבר מה, בלתי להביט למעלה ולייחל לעזרת נדיבים לאידיאל החברתי והמוסרי שלה, – התקוה הזאת לא רק שבדויה וכוזבת היא בעיקרה, כי אם גרמה רעה למהלך הציוניות ותטביע חותם נמאס על כל תכני התנועה. מלבד שבשביל התקוה הזאת נולדו בציוניות הכרות של הבל ורעות רוח, אשר תוכלנה לעורר רק שחוק ושאט נפש אצל היסודות הקדימיים.

כל שאיפות החיים והאינטרסים של המציאות אצל המפלגות העליונות, אצל המיליונרים היהודים, בפרט במערב אירופה, מונחים בדרך הפכי לציוניות, בדרך ההתבוללות. שיווי הזכויות האזרחי היא הדרך, אשר בה התרוממו היהודים במערב אירופה על הסולם החברתי למעלת בורז’ואזיה תקיפה, וההתבוללות היתה אחד מן התנאים המוסריים של שיווי הזכויות. האסימילציה היא האידיאולוגיה של האמנציפציה; והאמנציפציה היא סם החיים של הבורז’ואזיה העברית במערב אירופה. הציוניות, שהיא ההיפך המוחלט של האסימילציה, עומדת כמו כן בניגוד גם לכל השאיפות ומגמות החיים של הבורז’ואזיה העברית, עד כי לא רק שלא תוכל להיות לעזר לתנועה הזאת, כי אם תשים בתור מפלגה מכשולים על דרכה ותהיה לה לאבן נגף בכל מהלך התפתחותה. האמתיוּת שבציוניות תוכל להיות לכוח מניע רק אצל יחידי סגולה, והציבור הולך אחר שאיפותיו ומגמותיו, שמסכימות לתנאי התפתחותו בחיים. הבורז’ואזיה העברית בתור מפלגה ציבורית היא המתנגדת הטבעית של הציוניות, ורק אצל אידיאולוגים יחידים יוכלו להתעורר, כפרט שיוצא מן הכלל, הרגשות ציוניות. לשוא הטיפו הציונים אצל המפלגות העליונות לכבוד הלאומי, לרגש העברי, לאידיאליזם הציוני. העשירים היהודים במזרח אירופה, וכל שכן במערב אירופה, אטמו אזניהם משמוע, וגם המעטים היחידים אשר הלכו אחרי התנועה הזאת לא באינסטינקטים חזקים ורגשות עזים נדבקו אחריה, כי אם ברוב המקרים אגב אורחא, כמו שמטפלים בדבר “שתפארת הוא לבעליו”.

ויען כי חסרו אצל המפלגות העשירות המניעים הטבעיים, אשר על פיהם תספחנה אל הציוניות, לכן ניסו הציונים לקנות את לבות העשירים באמצעים אחרים, – אמצעים אשר בכל אופן אינם “תפארת לבעליהם”. לכל עשיר שהודה בנענועי ראש פיזרו מלוא חפניים כבוד, נתנו לו “שלישי” וגבאות, בעת אשר הדבר עשה לו רק צחוק. את כל שק של נחושת הרימו למדרגה של שר ונגיד בישראל, אם היו לו רק געגועים על ה“רעיון”. גם תיאוריות של הבל ורעות רוח בראו הציונים, כדי להסביר את אוזן המפלגות העליונות לציוניות. כן דיברו וחזרו ודיברו על לבות העשירים והנדיבים, כי בפלשתינה יש היכולת להצליח במסחר וחרושת המעשה ולקבוץ הון רב, מפני כי ארץ הקדם מתעוררת מתרדמתה ההיסטורית, כאילו אילי הכסף ופרות הבשן מרגישים צורך בעצות הציונים, איה איפוא הם יכולים לעשות עסק. ובאמת, הפסיכולוגיה האסימילטורית של העשירים כמו כן היא, אשר לוּ גם יכלו להשתכר כסף בפלשתינה על ידי מסחר וחרושת מעשה, כי אז בחרו ארץ אחרת, בפחדם פן תצמח מאת מעשיהם תועלת לציוניות. והנה כמה משפלות הרוח ועניות הדעת גנוזות ברעיון הזה! ציונות לשם מסחר והנאה פרטית של בעלי הון, לא רק שלא תביא שום תועלת להמון היהודים ולחירות העם, כי אם עוד תרע את מצבו החמרי והרוחני. ציוניות כזו מוטב לעם ישראל שלא תיוולד לכתחילה, ולוּ נבראה, כי אז מוטב שתמות במיתה חטופה, טרם שתתפתח. אם הקולוניזציה על ידי הנהגת הברון רוטשילד, שמגמותיו היו ישרות ופילנטרופיות, ושפיזר על הקולוניזציה ארבעים מיליונים פרנק, הביאה לקריזיס שלם מפני האפיטרופסות הפילנטרופית, הנה נקל להבין מה יהיה תואר הקולוניזציה, אשר תיווסד לכתחילה על תועלת פרטית של בעלי הון ואשר בטבעה תוליד הפכים ותנאים אי־נורמליים בכל הפרטים, אשר יובילו את הקולוניזציה לאבדון, עוד בטרם תוכל להכות שרשה בארץ.

יחד עם זה התקוה הטובה, הנשקפת לעשירים בישראל מאת יישובם בפלשתינה, ניסו הציונים להראות למפלגות העליונות, כי מאת יציאת היהודים העניים במספר גדול מאירופה לפלשתינה נשקפת לעשירים תקוה טובה לשבת בשלווה ובלי פחד מפני האנטישמיות בארצות הגלות. והנה מלבד כי שתי ה“הסברות” האלה, בתור מניעים, הן “תרתי דסתרי” ומכילות בקרבן היפך פנימי, הנה מעוררות הן שחוק מצד טעמן האובייקטיבי ובוז וגועל נפש מצד ערכן הציוני והמוסרי־החברתי.

אבל לא רק דעות של שטות ורעות רוח נולדו בעקבות התקוה הכוזבת כי המפלגות העליונות תסחפנה אל הציוניות, כי אם התקוה והדעה הזאת פעלו פעולה רעה גם על המעשים ותהיינה לאבן נגף בדרך ההתפתחות הקדימית של התנועה. את המוסדות הציוניים השתדלו להתאים לפסיכולוגיה הריאקציונרית של הבורז’ואזיה העברית, כדי לשים קטורת באפה. גם האגיטציה קבלה בכמה פרטים צורה נמאסת מפני השאיפה הזו לפעול על לבות הגבירים. אבל הרעה היותר גדולה, אשר יצאה בפֹעל מאת השאיפה הזאת היא, כי בשבילה נבראו מכשולים פנימיים, אשר עצרו בעד הרחבת התנועה בקרב זה היסוד החברתי, אשר מפני כל תנאי חייו מסוגל הוא בדרך טבעי לקבל את השפעת האידיאל הציוני בהסכם לפסיכולוגיה שלו ולדעותיו ושאיפותיו החמריות והרוחניות, בקרב ההמון העברי.

חסרון של הכרות מדעיות על אודות שאלת היהודים, הבנת צרת ישראל מתוך חוג המבט של הבינונים, התעוררות המפלגה הבינונית לחיים לאומיים־ציוניים, אשר מפני כל תנאי חייה לא תוכל להיות הנושא החברתי של התנועה, אי־הסכמת מטרתה של הציוניות אל האידיאלים החברתיים של ההמון, אי־הבנת האמצעים האמתיים, אשר יוכלו להוביל את התנועה לנצחונה בחיים, ואי־ההתעוררות של ההמון העברי, זה הנושא הטבעי של התנועה – אלה הם העמים אשר בשבילם באה התנועה עתה למצב של עמידה וירידה פנימית, למרות התרחבותה השטחית ושעת הכושר של התנאים החיצוניים.