בחלקי עלה לפתוח את פדיון העבודה ב, בירושלים. אמרתי לחברים: אנו חיים מהר. הישוב העברי בארץ, ובתוכו ההסתדרות, חייו דרוכים ביותר. אם נסקור אחורנית שנתים אלה (1936, 1937), נכיר כולנו, כי אותו יום לפני חמש שנים, בו הטלנו על חבר ההסתדרות מס חוסר־עבודה, יום חשוב היה. אמנם, החבר הועמס עוד שילינג לחודש ומי שמשתכר “נעבעך” יותר הועמס שנים־שלושה שילינגים. אבל בשכר זה הרי נוכח הזעזוע הישובי, לרגל פולמוס איטליה־חבּש בראשיתו, עמדנו מצוידים בסך 35,000 פונט, שנצטברו בקרן חוסר־עבודה לסוף שנת 1935.

על פי חוש נאמן לא הסתפקנו בציוד זה והעזנו להשמיע על פדיון עבודה א'. אותו פדיון עבודה וביצועו הפתיעו רבים מחוץ להסתדרות: מה הסתדרות זו מעיזה לדרוש מחבריה? נוֹדה: לא קל היה להביא מפדה א' לידי נצחון מלא. לא בסכום מטבעותיו בלבד נמדד הנצחון, כי אם גם בהיקף נושאיו. הנוכל להגיד כי לא נשאר חבר אשר לא מילא את חובתו לפדיון עבודה א‘? אכן, יש בי הרגשה, כי בפדיון עבודה ב’ נגיע לנצחון מלא יותר.

אני חולק על הנוסח השגור, כי פדיון העבודה הוא משא כבד על הציבור. חוסר־עבודה – משא כבד הוא, פדיון עבודה – לא! אם נעשה חשבון־צדק כל־שהוא בין החייבים במצוַת פדיון העבודה והנושאים בעוּלה, לבין מחוסרי־העבודה – לא לראשונים יגיע העודף. על שני צירים סובב פדיון העבודה: א. חברוּת פּוֹעלית, ב. תועלת כלכלית ומדינית.

על הראשונה אין לדבּר. היא אינה טעונה הסברה. סי שאינו מודה בעיקר זה הוציא את עצמו מן הכלל, אפילו אם מבחינה רשמית נשאר איזה חוט חיצוני המשייך אותו להסתדרות. אך גם השניה היא פשוטה בתכלית: מענינם של העובדים הוא לקיים את חברותם עם מחוסרי־העבודה! כל עובד הניבט שאנן אל אַבטלת חבריו מוּתר להגיד לו: אם החרש תחריש לעת כזאת, גם “עמדתך” סופה שתתערער. ולא רק עמדת היחיד, כי אם גם עמדת הכוח הפועלי בכללוּתוֹ. אותה הרוח הרשעית הנסוכה כיום על ארצות גדולות, אותו מַהפך שחור בו נלכדו ציבורי־פועלים כבדים – סיבותיו, לאין ספק. רבות הן. אבל אני מרשה לי לחשוב, כי ההפלג בין שני מחנות – עובדים ומובטלים – הוא אבי אבות כל הגורמים אשר חתרו תחת הכוחות הפועליים האדירים ההם ועכרוּם. אוצרות חינוך, און כספי וסידורי, עוצם מדיני – כל אלה נבלעו בתהום שנפערה בין עובדים ללא עובדים ועדיין התהום רותחת כדמו של זכריהו…

ועל כן יש רשות לאמור, כי בימי חנוכה אלה, ימי הכרזת פדיון עבודה ב', חזרנו ויסדנו את ההסתדרות. כי ההסתדרות הולכת ומתיסדת מחדש עם כל מעשה שיתוף, המגביר את חברות העובדים וערבותם יחד. הפעם לא נתכנסנו לועידה, כמו לפני שבע־עשרה שנה, לא דפק פטיש־עץ, אך דפק פטיש הלב.

קרן חוסר־עבודה יצאה לחזית, בעזרת פדיון־העבודה א'. כששתי ידיה ערוכות לקרב. הזרוֹע האחת – להכות בחוסר־העבודה עצמו, הזרוע השניה – להכות בחוסר הלחם: כסמל היד הראשונה אני רואה את “ביצור”¹ וכסמל השניה – את “משען”.

ל“ביצור” הקדשנו מכספי פדיון עבודה 25,000 פונט. כנגד סכום שקוּל שהשקיעה הנהלת הסוֹכנות. ועומדים אנו להוסיף, גם אנו גם הסוכנות, כי כדאית ההשקעה עד מאד. בכוח ההון הזה – ומתוך יחס מעודד מצד אפ“ק – הוקם מכשיר בנקאי, השואב כספים מן השוק, למתן אשראי לעבודות ציבוריות ולמפעלי שיכון, בעיר, במושבה ובמשק. איגרות־החוב של “ביצור” כבשו להן את אֵמוּן בעל־הכסף הפרטי ותפסו מקומן – בעצם ימי הרפיון הכלכלי – בשוּרת ניירות־הערך הארץ־ישראליים הרשמיים. “ביצור” הועיל כבר לביצועה של כמות עבודה רבת־היקף ורבת־ערך. מחצית מיליון ימי־עבודה – תחום זה הוא כבר מאחורי “ביצור”. ו”ביצור" איננו רק “ביצור”. יש עבודות, אשר לשם הגשמתן נדרשה לא רק הלואה מ“ביצור”, כי אם גם ערבות של קרן חוסר־העבודה להלואה זו. אכן, בענין הערבות נענתה קרן חוסר־העבודה רק למאמצים ולמפעלים החשובים ביותר, כמו: הכשרת אדמת עבר הפסים בקרית־חיים, או הקלת חוסר־העבודה בקטיף בפתח־תקוה. כן הקימה קרן חוסר־העבודה את “בניני ציבור בע”מ“, בתורת מכשיר אשר תפקידו לפלס דרך להשגת אשראי לתכלית זו. שכן מצאה אותנו המצוקה כרעם, בעוד אנו עושים במלוֹא התנופה והמאמץ – וציבורנו וישובנו הוצגו פה ושם בפני חוסר כל מוצא בענין זה. למכשיר הצעיר “בניני ציבור בע”מ” אין עדיין שם על פני חוץ, אך ערכו בפנים קיים ותפקידו עתיד להיגלות בחלוֹף המצוקה. גם למניעת התמוֹטטוּתן של כמה משיתוּפיוֹת המלאכה, התעשיה והתחבורה נחשפו דרכים והושקעו סכומים מסוימים, באמצעות קופת הקואופרטיבים.

וליד הזאת, אשר “ביצור” הוא האגודל שבתוכה והוא המסַמלה, יש עוד אצבעות־יצירה ויש ענין מיוחד בכל אחת ואחת מהן: “אבן”, “נחשון”, “פריקה”, “משרדים קבלניים לחקלאות” – כלים משקיים הם, אשר ניצוצי פדיון העבודה יצרום, כשם שיצרו את “ביצור”, בשותפות עם מוסדות אחרים, בין שבתוך ההסתדרות ובין שמחוּצה לה. רישומם של הכלים החדשים הולך וניכר יותר ויותר ובצירופם יחד מהוים הם כבר כיום מערכת מניעים רבי־ערך בחידוש עבודה (באבן ובים) ובכיבושה (בנמלים ובמושבה). ועוד הם כולם בראשית צעדיהם.

וגם היד, אשר יסַמלנה “משען”, ראויה לקצת התבוננות. ב“משען” עצמו נענו בהלואות קטנות כעשרת אלפים חברים. אך גם קלובּי ילדים, גם ארוחות למחירי הפסד במסעדות נכללו בפעולות “משען”. ומאמצים רבים נעשו לחיפוש פתרונים לאַבטלת הפועלות. בכל אלה הושקעו 35,000 לא"י. אמנם, עלינו להודות, כי עדיין בּוּרים אנו בשדה זה והמעשים עדיין לא נצטרפו לשיטה משלנו. התחלה של שיטה רואה אני בשתי פעולות רבות־ערך, הראויות לציון לעצמן, והן בחינת אצבעות ליד זו, אשר “משען” יסַמלנה. קרן חוסר־העבודה נכנסה בשנת 1937 לעול תשלום המס האחיד בעד החבר המובטל, דרך הענקת פטור בּוּל – ולקראת שנת 1938 חודשו בנדון זה הקלוֹת מחויבות המצב. והחל מראשית שנת 1938 יפעל “מציב”, בתורת מחלקה בקרן חוסר־העבודה, שתפקידה לתת סעד למשפחת העובד לאחר אריכות ימיו. ובבואי לסכם, נראה לי שקרן חוסר־העבודה הצדיקה בשנתים אלה, שנות עמידתה “מול פני האש החזקה”, את החיבה אשר ציבור הפועלים הוֹגה לה.

אכן, חוסר־העבודה לא גוֹרש. יצאנו חוצץ כנגד השטן, אך גם השטן מתנכל לנו בכל תחבולותיו. השטן יש לו יניקה ממקורות עשירים ויש לו תכלית שטנית. והיא היא המחייבת אותנו לעמוד עמידה מלוכדת במלוא תחמשתנו – ויעבור עלינו מה!

אנו בונים את ארץ־ישראל בתקופה מרה מאד. העולם שלפנינו אפל בתכלית האופל – “ויָמֵש חושך”. בשירו על השחיטה הגדיר חיים נחמן ביאליק בשעתו את הפּוֹגרוֹם בתור “אות קין על מצח העולם”. אבל על מצח העולם, כמשטרו וכסדרו היום, חרותים שני אותות: אות קין ואות נבל. אות קין – כולנו יודעים מהו זה: הרצח, המלחמה, הדיכוי. בתור שיטת חיים ושיטת יחסים בין עם לעם – זוהי שיטת קין. ואות נבל – חוסר־העבודה הוא! משטר עולמי השופע על כל גדותיו עושר ושובע והוא מונע עבודה ממיליוני אנשים, אשר כל רצונם הוא להרויח בעבודתם את לחמם – משטר זה מה דינו? אין דבר שיוכיח את כליון המשטר הזה, את אפסותו המוחלטת, כהופעה זו של חוסר־עבודה – בתור שיטת חיים, בתור שיטת יחסים בתוך העם, בתוך המדינה. הן בתוך עם אחד, שכולם קרואים לו חברים, ובתוך מדינה אחת, שכולם נתיניה. יאכלו וישבעו רבבות אנשים ולא יעבדו, מתוך רצון להתבטל, ובתוך אותו עם ואותה מדינה ירעבו רבבות אנשים, העורגים להרויח את לחמם בעבודה. דבר זה מנבא. לדעתי, לסדרי־מדינה אלו, כי בתוכם טמון הקץ.

לגו יש שלוש מדינות: אחת בפועל, זו ממשלת ארץ־ישראל, שניה – בדרך, מדינת הישוב, שלישית – מדינת ההסתדרות. לא אתעכב הפעם על שתי הראשונות. אדבר רק על השלישית, על מדינת ההסתדרות. אל יהי רעב במדינת ההסתדרות.

הסתדרותנו כיום היא בת רבבות – וכולם ערבים, ואתם, הפעילים, הנכם הערבים לערבים. ועלינו להביא את פדיון עבודה ב' לידי ביצוע מלא ושלם, מתוך הרגשה כי הוא ביטוי לשאר־רוחנו, לשאר־כוחנו.

כסליו, תרצ"ח