יש קליפה לנמל ויש לו תוכן. מצד קליפתו דומה הנמל – כל נמל – לקיפּוֹד. שכן כל נמל הוא בבחינת גבול – וכל גבול מהלך אימים. חיצוניותו של הגבול היא מטבעה דוקרנית ומסומרת: כולה סייגים, בלמים, איסורים. “ביקורת תעודות”, “בדיקת חפצים”, “שחרור ממכס” – כל אלה יצורים מפליצים, שאינם מושכים את הלב. נפש האדם, המפליגה ברצון למרחקים וכל אופק חדש יקסום לה – רותעת וסולדת לציור מעברות־מכס. רק הנמל שלעתיד לבוא, אשר יגשור בין עמים־אחים, הוא אשר יקבל בסבר פנים יפות את כל הבא אליו. אז תקום בלב איש דמות אחרת לנמל, אשר תחשוף מבעד לקליפתו את תכנו האמיתי ותקרב את התוכן הזה ללב.
ומהו תכנו של נמל? הנמל הוא עולם מלא יגיעה, יגיעה שתכליתה תנועה, טלטול, תיקון ובנין יבשתי וימי. שירה כבירה לעמל רב־פנים על גבול שני האיתנים, לשם קישורם וחיבורם ושליטה בשניהם.
ותוסיף על אלה את הדיג למינהו!
הריחוק הנפשי מעצם התוכן של נמל היה אולי הקו החרוץ ביותר ביחסו של הישוב העברי לימוֹ. לא מרצון – מֵאוֹנס. חצצה בינינו חציצה של מהומה נכרית, מפוּרזלת חומרות כסל ורשע. קיר אטום שאין לו מזיזין. גם אילו ניתן לנו חלק ראוי – ולנו לא ניתנה דריסת רגל! – בנמל הנכרי, לא היה בכוחו להביא לנו הרגשה נמלית ביתית. רק עם פתיחת השער העברי הימי באה רוָחה נפשית.
בכל אשר תעמול היד העברית בארץ הזאת שם צפוּנה הברכה לנו. כן! ידי הנערים הללו, ילדי עם עתיק, המעלות יבלות חדשות בשדה ובים, הן הן הרוקמות רקמת יצירה ושירה על פני הארץ כולה ונוטעות בה פינות חן וחסד לנו. וכאחת הפינות הללו, כמרגלית אחת בטורי המרגליות, וכמיוחדת במהותה בתוך אחיותיה – גם פינה זו בצפון תל־אביב.
ישוב! ישוב! מה יקר הנכס הנוסף לנו!
אדר א', תרצ"ח.