לוגו
חֵיל יוֹצְרִים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

עם עשרים שנות ההסתדרות

בחיפה, לפני עשרים שנה, יסדנו את ההסתדרות. זאת היתה יצירה, כלומר, מתן צורה לחומר, לא בריאת יש מאַין. מעשי־בראשית אינם נעשים בועידות. ההתחלות הגדולות, שכמעט בראו יש מאין – הופעתן קדמה עשר שנים ליצירת ההסתדרות. הן באו בצניעוּת, בדמות אדם כובש עבודה, מוטל בקדחת, באכסניות של המושבות, נפתל עם אלוהים ועם אדם על הקמת משק חי בעצם ידיו – ומגין על עבודתו ועל משקו. את האדם הזה ראה יוסף חיים ברנר כך:

"המציאות העברית איננה מחכה למהפכה. היא מָהפָכָה ובטלה מתוכה. צריך להתחיל מחדש. מאָלף. רק העבודה היסודית נותנת זכויות. רק היא נותנת איזה הווה, לא “היֵה כך” ולא “היֵה אחרת”. אני, היחיד העברי, הנני אדם באהלי ואדם בצאתי לקראת אויב… אדם – על ידי עבודת האדם שלי. אין אני צריך לצאת כלל אל העולם. כי העולם הגדול – בי הוא ואני יוצרו מחדש. אין אני צריך כלל להטיף לחברה לאומית ולעשות הכל בכונה לסם יחוד הלאומיוּת, כי כל חיי יום־יום שלי הם חיים לאומיים במזומן.

בודדים הם העברים הפשוטים האלה. ספורים, אבל ישנם. חדשים הם. סוג חדש בדברי ימי ישראל.

תתברך האומה הדוויה, החולה, המקוללת. אם בנים כאלה – ולו אף אחדים – נולדו לה לעת זקנתה. נס גדול יש פה ומי יודע, אפשר שבאמת עוד לא אבדה".

ואת האנשים העברים הפשוטים האלה ליוה י. ח. ב. לחיפה לועידתם הכללית הראשונה – ושמח לצאתם מאוחדים.

אז היה מסביבנו עם. עינינו היו נשואות אל המוני ישראל בארצות המוני ישראל. בספרי “החלוץ” רשומות עשרים ושלוש ארצות. במשך חמש־עשרה שנה, משנת 1925, נשלחו לארצות אלו מאתים ותשעים שליחים – שליחי־“החלוץ” – מהם אשר עשו שליחותם פעמַים ושלוש. ההכשרה – הפרוזדור לטרקלין ההסתדרות – הגיעה לשיא של 000,20 ויותר בשנת הגיאות, בשנת 1935 – ו“החלוץ” בהיקפו באותה השנה כלל כמאה אלף בחור ובחורה.

לארץ־ישראל עלו במשך עשרים השנה למעלה מ־45 אלף חברי “החלוץ”. הם מהוים, לפי מפקד 1937, 43 אחוז מציבור הפועלים כולו, ובמשקים הקבוצתיים החלוצים – 78.5 אחוז. זאת אומרת, שחברי “החלוץ” בארץ ברובם הגדול נושאים בעול חיי שיתוף ועבודת כיבוש, במידה הנאה לשמם.

“החלוץ” היה הנושא העיקרי של התרבות העברית בגולה. וגם כיום הוא בארצות רבות הנושא העיקרי, ואולי גם היחיד, של הציונות. הוא עודנו מחזיק מעמד בכל הארצות, אם בהיתר למחצה ואם במחתרת.

אולי ההבדל החותך ביותר בין אז להיום הוא חשבון האומה: בידי הנאצים נפלו 1,800,000 יהודים מפולין; אחר כך באו יהודי דנמרק, בּלגיה, הוֹלנד, נוֹרבגיה, ולבסוף צרפת – למעלה מחצי מיליון יהדות אמידה, בעלת עמדות – הוכתה שאִיָה. וקרוב למיליון וחצי בגבולות רומניה – אשר דמי יהודיה בימים אלה ניגרים כמים – הונגריה, סלובקיה. אכן מכל המגיע אלינו מסיקים אנו מסקנה אחת: לא נשברה רוח היהודים בפולין הכבושה בידי הנאצים ועליהם ניתן להגיד “באו מים עד נפש – אך היא בם לא באה”. ועוד שני מיליונים יהודים נוספו לרוסיה הסוֹביטית: חלק פולין, חלק רומניה, ליטא, לטביה ואֶסטוֹניה. המצב השורר בשטח הזה הוא בבחינת “שריפת נשמה וגוף קיים”. אמנם, עוד מהבהבת גם כאן הנשמה בשטחים של הכיבוש החדש.

כאן, אתנו, במועצה זו, רבים מראשי תנועתנו בארצות האלה – עדים חיים לאיחורים ההיסטוריים הגדולים שלנו. לא נחזיר את אשר איחרנו. אך עלינו להסיק מסקנות חיות, מסקנות חובה, מן התנאים האלה והן:

א. לעורר ולחזור ולעורר אח עצמנו ואת התנועה הציונית ואת יהדות אמריקה בנוסח גדול, הן בכיבוש הדור החי למפעלנו והן בחינוך הדור העולה ברוחנו. נקוה, כי תעבור ביהדות אמריקה רוח נדיבה וגדולה – היא מסוגלת לכך – לקראת הימים הקרובים, כשתבוא ההיסטוריה לדון עמים ולחתוך עתידות.

ב. לפעול ככל אשר נוכל כדי לפרנס את השלהבת החלוצית במחתרת.

ג. ועיקר – עלינו להתקין את עצמנו ולהגביר את יכלתנו, כאשר עשינו זאת לפני עשרים שנה. תשאלוני: במה? – אני יודע רק מקור אחד לא אכזב לכוח פנימי בתוכנו – איחוד. איחוד מתוך תביעה מתמדת לעצמנו.

הנוער – הן בארץ, הן מעבר לימים – הנהו השדה המחכה למחרשת הפועלית הכללית המאוחדת. יש לנו בהסתדרות נכס תנועתי חשוב – הנוער העובד. הוא צריך להגיע למידות אחרות, להיקף אחר. וצריך לכלול חוגים רחבים נוספים, אם בצורה של תנועה אחידה, אם בצורה של תנועה בנויה משתי חטיבות: נוער עובד ונוער לומד.

יש לפועל בארץ זכויות גדולות בשדה התרבות והחינוך. אך עלינו להגביר חילים בשני אלה: גם בתרבות וגם בחינוך. באלה ספון כוח־ההיתוך של תנועתנו.

ומבחינת התקנת עצמנו לימים הבאים – ורק מבחינה זו – נשים עין על יסודות המגדל, מגדל העבודה והקוֹממיוּת, אשר בנינו בארץ במשך עשרים שנה.

נביט ראשונה אל עבודת האדמה. חמישה משקים היו לנו ב־1919. מנינם עכשיו: 129. בהם: 76 ישובים־קבוצתיים. 50 מושבי־עובדים. 3 נקודות חקלאיות משקיות של הנוער העובד. ובאלה 129 הכפרים הפועליים – 32,000 נפש. ודאי, אלה לא יכלו לקום בלי קרקע! וחצי מיליון הדונם הנעבד בידם נתנה הקרן הקיימת. נתן עם ישראל. הם לא יכלו לקום בלי קרן־היסוד, אשר השקיעה כמחצית מכל הכנסותיה מאז יסוּדה – בבתי־דירה, נטיעות, בניני משק, מערכי־השקאה, בהמות וכלי־עבודה. אלה נתן עם ישראל.

אך בקרקע בלבד ובציוד בלבד לא נעשו אלה. במשקים הללו משוקעת נפשה של תנועת פועלי ארץ־ישראל. ראשי הבקר הללו, כמעס 10,000. הנחילים, כמעט 7000, ולמעלה מרבע מיליון עופות. הם והקרקע ואפילו המכונות – אינם אלא כלי־קיבול להערות עליהם את כל חיבתו של הנוער צמא־המולדת, צמא־היצירה. צמא־הגאולה. בידי פלחים אוהבים אלה שוּבּחה הקרקע, שוּבחו הגזעים, שוּבחו הכלים. תנובת כל אלה עלתה במשך שלושים השנה כמה שלבים למעלה. ואין אני יכול למנוע מעצמי את קורת־הרוח הזאת לשהות עוד רגע בשדה החקלאות ולציין רק ראשי שׂיאים:

חיטה. החיטה המקומית הארץ־ישראלית עושה היום במשקנו בעיבוד תכליתי, 100–120 ק“ג לדונם. במקום 60–70 ק”ג לדונם, באותם המשקים עצמם, לפני עשרים שנה. והחיטה האוסטרלית או האמריקאית נותנת 180–270 ק"ג לדונם.

חלב. הפרה המקומית הערבית הידועה – תנובתה 550–600 ליטר חלב לשנה. הפרה המעוֹרבת 4000 ליטר לשנה.

ביצים. התרנגולת המקומית – 30–40 לשנה. ה“לנגהורן הלבו” – 150־140 ביצה לשנה.

והנה הם יבולי משקי הפועלים מאשתקד: חיטה – 8000 טון. במקום שרק בתרפ“ד, לפני שש־עשרה שנה. היתה כל הגורן שלנו בחיטה רק 367 טון. 6000 טון שעורה, במקום 653 טון בתרפ”ד. והחלב כמעט 20 מיליון ליטר, לעומת מיליון וחצי ליטר בשנת תרפ“ז. ביצים – 33 מיליון, לעומת פחות ממיליון בתרפ”ז.

פדיונה של “תנובה” בשנת 1939 כמעט 600,000 פוּנט, על זה, כמובן, צריך להוסיף את כל פרי הגן והשדה והלול והרפת ההולך לשולחן המשקים עצמם.

הכפר הפועלי היה יכול להיות כפול, יכול היה להיות משוּלש – מבחינת להט הנוער לבנותו, כי הלחץ של המועמדים להתישבות היה גדול כל כך, עד שצריך היה להתקין “חוקות תור”2 מיוחדות. העדר האמצעים להתישבות היה לחזיון תמידי בציונות.

סמוכה לכפר עומדת עוד חוליה אחת של הפועל העברי בארץ – מחנה פועלי המושבה. עפר־ראשיתו של הפועל העברי בארץ ושל המשק החקלאי העצמאי הפועלי – המושבה, מושבת המטעים העברית. היא מאוכלסת כיום פועלים עברים לאלפים. היא מעוטרת עיטורי פלוגות של קיבוצים, של קבוצות, של מושבים, אך עדיין אין הקרקע איתן תחת רגלי הפועל העברי במושבה. ובמעמד זה, אחרי מלחמות דור של פועלים עבריים, רצוני לשאול את בעלי־הדין, יהיו מי שיהיו: האם לא הגיעה השעה להתקין במושבה יחסי עבודה סדירים וקבועים בין הפועל העברי לבין בעל הפרדס העברי, כאות וכסימן להתגברות שלמה על כל צל מורשת עבר? ההסתדרות ומחנה הפועלים במושבה הקימו את הלשכה הכללית במושבה מתוך רצון זה.

ועכשיו: העיר העובדת, ההסתדרות, מי היא? – אם נסתלק מן הפרטים. נראה לפנינו גדודי־יצירה אלה: א. פועלי תעשיה, מלאכה ותחבורה! ב. פועלי בנין! ג. עובדי שירותי הציבור לכל סוגיהם.

ציבור הפיעלים כולו, המלוּקט מן המשק החקלאי, מן המושבה ומן העיר העובדת – מגיע כיום לשמונים ושמונה, כמעט תשעים אלף. עליהם צריך להוסיף עוד שלושים אלף נשי פועלים, העובדות רק במשק ביתן.

אם נציין לחוד את, כמעט, חברי ההסתדרות המגויסים – אז נקבל חלוקה זו: 20 אלף בוגרים העובדים במשק העצמי (32 אלף נפשות); 20 אלף בוגרים עובדי תעשיה, מלאכה ותחבורה; 20 אלף יחד בחקלאות השכירה ובבגין (כ־8000 בחקלאות השכירה וכ־ 12.000 בבנין)! ועוד 20 אלף בשירותים.

לא תמיד אנו חשים כמה כל תא ותא הסתדרותי יונק מכוחו של הכלל ומכוחו של כל תא ותא לחוד. אך לעתים מזדמן לראות את הדברים האלה כמעט בחוש, כמעט בעליל. ולי נזדמן דוקא בימים האחרונים להיות שותף לאיחוד שתי חוליות הסתדרותיות: קואופרטיב של תחבורה, מן הקואופרטיבים הגדולים, עם קואופרטיב תחבורה שני, שבו משותף גם אחד המשקים הקיבוציים הגדולים שלנו. ונתגלה לי סוד, אשר אמנם חשתי בו: כי בדרך ההסתדרותית ניתן להשיג על ידי חיבור וקישור יותר מאשר על ידי חיטוי וחיתוך.

דרכו של המחנה הזה – מחנה העבודה ההסתדרותי – מסתייעת במערכת כלים, אשר אנחנו קוראים להם מוסדות ההסתדרות. מערכה אחת – בשטח הסידורי, מערכה אחת – בשטח המשקי. חברים! הכלים האלה בעצמם אומרים שירה. הכלים והתפתחותם – עוד נחזור לדבר בהם במועצה הזאת ובמועצה הקרובה, לרגל דיון בענינים מסיימים. דויד בן־גוריון, בהישענו לאין ספק על אחד המקורות המוסמכים, נקב במועצה הקודמת סכום מסוים של הון יסודי של מוסדות ההסתדרות. אילו היינו משפחה קטנה של בעלי־עסק, קוֹנצרן בלע“ז, יתכן שהיה יכול לעלות על דעת מישהו לחלק את ההון הזה. במשפחה הגדולה שלנו – של 120 אלף, כן ירבו! – מסופקני אם אפילו ההון היסודי של כל מוסדות ההסתדרות יחד יתן לחבר יותר מאשר 10 או 12 לירות (קריאות: לא רע!), ונדמה לי שהפירות אשר 10 או 12 לירות אלו נותנות לכל חבר בהסתדרות, באמצעות מערכת הכלים ההסתדרותיים, שום חבר לא ימירם ולא יחליפם בקרן. וגם זאת: הון יסודי זה לא החבר השקיע אותו. במידה רבה מאד נבנה ההון היסודי של מוסדותינו מתוך עבודתם ותוך כדי עבודתם. ההסתדרות לא העניקה אלא מעט למוסדותיה בקוּמם. יש גם שהכבידה מאד על התפתחותם, מחמת הנסיונות הראשונים הקשים, שכמעט גדרו בעד המשכת הדרך. אבל המוסדות התגברו על אלה – וקמו. מערכת הכלים, המלווה עכשיו את פעולת ההסתדרות, הם – ברובם המכריע – כלים ש”יצרו את עצמם". יש מושג אנגלי על איש, על יחיד, שעיצב את צורת עצמו. לכלים המשקיים שלנו כל היתרונות של מוסדות, אשר יצרו את עצמם. אין הם נקיים גם מהחסרונות של התפתחות זו.

חשובים הכלים, אך כוחו של המחנה הוא ברוחו. וכאן אני חוזר לראשית הדברים, בהם פתחתי. מתוך חייה הרחבים של ההסתדרות מופיעות שאלות גדולות: שאלת היחס לחבר בתוך הסתדרותו הוא; עיצוב דמותם התנוּעתית של עובדי מוסדות ההסתדרות; מידת העומס של עזרה הדדית על הכלל בשעת מצוקה, כדי לענות לחלק מן הכלל הזה; ושאלת השאלות – להיכן פניו של החבר: פנימה, לתוך חברת העובדים הגדולה, הכללית, או חוצה – להתבססות וליציאה? ועוד שאלה אחת: לאן מגמת היחסים בין הסיעות בתוך ההסתדרות? הירדו אלה מן הרמה הנדרשת למפעלנו – או יעלו?

לפני שנה קיימנו את מועצת ההסתדרות הארבעים בירושלים. מאז עבר העולם כמה מדוּרוֹת של אש שחורה. אך נדלקה בינתים באיים הבריטיים גם אש אדומה של התגוננות כבירה, של מלחמה לחיים ולמות, בלי מליצה. התגוננות זאת הקסימה את לב העולם. ויש עם אחד, עליו נטה האויב את ידו ראשונה להתעלל בו. אנחנו העם הזה. אלפי חברינו התגייסו כמתנדבים ורבבות מוכנים לעמוד במשמרת הגנת הארץ. והרי תביעתנו היא, כי גורל עם ישראל ועתידו לא יהיה הטלאי השחור בעולם המתוקן, אשר יכּוֹן על חופש לאומי ואישי: כי מולדתנו הנצחית לא תיגזל מאתנו.

והנה היתה זאת לנו שנת התנדבות מצדנו ועמידה על זכויותינו. לעומדים נדבה בחזית, להולכים נדבה לחזית – ברכת הכלל הפועלי והישובי והיהודי בכל העולם! ברכה עמוקה, אם גם לא תמיד הגוּיה ומפוֹרשת, עמוקה כעומק התהום הפעורה לרגלי היהדות בצפרני הנאצים ובעומק הרצון לקוֹממיוּת ולעצמאות שבלבנו. לא יפליאנו לשמוע את אשר שמענו מפי האוסטרלים על בחורינו החַפרים שעזרו להם לחתוך את חוטי־התיל בשעת התקדמותם. ידענו כי אנשי העבודה והמשק, למודי הסבל וההתגוננות, לובשי המדים מתוך רצון ונאמנות לעצמם – מידותיהם עתידות להופיע גם במשמרת החזית וכל מתבונן ידע להעריכן.

כוחם של פועלי ארץ־ישראל היה, הווה ויהיה בּכּוָנה לעיקר, לגופו של הבנין – ובכוָנה זאת אנו הולכים עכשיו להקדיש את שנים־שלושת הימים הבאים עלינו במועצה הזאת לדיונים פנימיים בתוכנו, לחידוש ולבדק הבנין, לחידוש ולבדק הלבבות.

שבם, תש"א.




  1. הדברים נאמרו במועצת מ“ב, שבט תש”א.  ↩

  2. המרכז החקלאי נאלץ להתקין חוקה מיוחדת, מפאת ריבוי הגופים הקיבוציים והמושביים לתור ההתישבות ומיעוט האפשרויות לכך.  ↩