אני יודע שזוהי שעה של דין, שעה קשה למפלגת פועלי ארץ־ישראל, אבל לא אדבר נכאים. אני מאמין, כי ימָצא הכוח במפלגה להיות למפלגה אחת, בפשטות, אחת, בלי סיעות. אני מאמין כי ימָצא הכוח במפלגה לחזור אל עצמה, אל מהותה. ואז יחדלו המעשים הרעים, והעיקר – תחדל הסניגוריה הנרגשת והבלתי־צודקת על מעשים, שאין ללמד עליהם זכות בשום פנים.
המכיר את שיחות “ר' אבא” של ז. י. אנכי יזכור בודאי סיפור אחד על נסיעת חורף של הרבי ביער, כשפתאום, מאחד המחבואים, הופיע לפניו דוב, דוב ממש, דוב חי. החסידים נסתלקו לצדדים הרבי נשאר במקומו והישיר מבטו אל פני הדוב. החסידים הרגישו מרחוק, שהרבי הרים את ה“שטריימל” למעלה, בהתקרב הדוב, והתרופה הועילה: הדוב הסתכל, הסתכל, פנה והלך. משעברה הסכנה ביקשו החסידים להיוָדע מהו סוד המעשה של הרמת ה“שטריימל”. אמר להם הרבי: הסוד פשוט מאד – החלטתי להרים את ה“שטריימל”, ממה נפשך: אם יש צלם אלהים – הדוב לא יוכל, אם אין צלם אלהים – הרי הגיעה שעתי ואין נפקא מינה.
המפלגה צריכה להרים את ה“שטריימל”. אני מאמין כי יש צלם אלהים והדוב לא יוכל והמפלגה תצא מן המצוק הזה מטוהרת ומחושלת.
אנחנו אוכלים פירות של קרן גדולה – זו קרן אחדותנו. כולנו אוכלים את הפירות האלה – מי שמכיר בזה ומי שאינו מכיר בזה: בהתישבות אנחנו אוכלים אותם ובעיר; בבנין ארץ־ישראל; במציאות של יהודים בארץ־ישראל; במציאות של פרנסה ליהודים. ומכיון שהפירות הם רבים, התחלנו לעסוק קצת במלאכה הידועה: לאכול מפרי האילן ולנסר את גזעו.
ברם, אין דבר פחות מוסרי מאשר אחדות רמיה. אין דבר פחות מוסרי מאשר מרוּת, הפועלת רק בשעה שהיא מקבלת את דעתי! אך לו גם העלמתי עין מן הצד המוסרי: פירות מאחדות זו לא נאכל. אחדות זו אין לה פירות. עקרה היא – אילן־סרק. רק אחדות־אמת פירותיה עצומים. אולי לא די יודעים אנחנו להסביר לעצמנו, להסביר לעליות הצעירות ולנוער מהיכן הפירות הללו, שאנו קוטפים אותם בשפע בארץ, ומה ערכו של הנס הזה, אשר תנועת הפועלים בארץ־ישראל לא נתפוררה כאשר נתפוררו רבות וכן שלמות. ואני יודע, כי בענין זה אין ביני לבין חברים אחרים ולא־כלום. הלא בעצם את ההנחות הגדולות האלה אנחנו מקבלים כולנו. עוד לא שמעתי שמישהו יערער עליהן. אילו נמצא מערער היה זה בירור נוקב עד מאד. אבל רוב הויכוחים בין בני־אדם, הנמצאים במסגרת רעיונית חברתית אחת – מפלגה, הסתדרות וכיוצא בהן – אינם באים מתוך זה שאין הסכמה להנחות הגדולות: הם באים ברובם מתוך הסקת מסקנות שונות מן ההנחות הגדולות המוסכּמוֹת. צריך לבדוק את הברגים הקטנים, המחברים את המסקנות הקטנות להנחות הגדולות.
אשאל שאלה פשוטה וצלולה: היש עכשיו במחנה מפלגת פועלי ארץ־ישראל ענין רעיוני מסוים, בו מחולקים אלה ואלה? אם יש דבר כזה – יקראוהו בשמו ונדע מהו!
על מה איפוא אנחנו מוכים? כיצד יתכן שאנשי אחריות יזדהו פומבית עם הרמת יד על המפלגה והמרת כבוֹדה בקלוֹן, לעיני כל ציבור הפועלים? ואיך יתכן, כי ועדת חברים אחראיים לא יוכלו למצוא לענינים סידור אחר כאשר זוגות – וזוגות שהם בניגוד לכל טבע?
היה ענין רעיוני גדול – הוא ענין ה“חלוקה”, אשר כל המפלגה, מפלגת פועלי ארץ־ישראל, היתה כאילו נידונה להתפוצץ עליו. המפלגה לא התפוצצה על הענין הגדול הזה. מיטב המאמצים הרוחניים והנפשיים הושקעו אז בדבר משני הצדדים. המפלגה לא התפוצצה, גם לא היתה לחרפה. מדוע? מפני שאז היה ויכוח על ענין – עכשיו ריב ללא ענין. בעלי הריב, מובטחני, לא היו מפליגים כל כך בריבם לולא הסניגוריה, לולא לימוד הזכות בנוסח: “לא יתכן שאנשים יתפרצו על לא דבר – יש איזה דבר…” נניח שיש איזה דבר. כלום אז מוצדקת הרמת יד על המפלגה? כשעמדנו בסערת ההתרגשות של אלפי חברים במחנות “סולל־בונה,” – ומצבם של חברים אלה היה חמור, כפני שהלכו למחנות אחרי חוסר־עבודה, אחרי רעב, ובבית נשארו משפחות והעובד במחנה הוצאתו כפולה – כלום יכולנו להרשות להם להרביץ ב“סולל־בונה”, כלום יכולנו להזדהות עם פגיעות בכושר פעולתו? אמרנו: כן, יש רקע, לאנשים מר, אבל אין זה מצדיק את התנהגותם.
בתקופה זו, בתקופת־שחץ, צפויה לנו סכנה מדרכים אלה. אם הדרכים הללו תצלחנה – פרוש הדבר: על המפלגה להרכין ראש! אין פירוש אחר. שום מרוּת – רק הרכנת ראש. המרכז צריך להרכין ראש, המשפט צריך להרכין ראש. מפי אהרן ציזלינג אני שומע מעל במת מפלגת פועלי ארץ־ישראל: המשפט של המפלגה – מספּח! מפּי בּרל רפּטור כאן אני שומע: זה משפט של סיעה נגד סיעה. יש לי רק סליחה אחת לשניהם: מתוך להט הפולמוס, לא העריכו מה כובד המלים האמורות. איך אפשר אחר כך לדבר על מפלגה קיימת, על אחדות קיימת, על חברות קיימת. אם המשפט הוא מספח?!
כאשר הוגד לי, בתקופה שלפני הבחירות לועידת ההסתדרות, לרגל איזה בירור בועד הפועל של ההסתדרות שכתוב בעתון “השומר הצעיר” על מזכיר משפט־חברים בחיפה שהוא “לבלר מפא”י", התרסתי בישיבת הועד הפועל כנגד חברי “השומר הצעיר”, אמרתי להם שהם מערערים את אבני־הפינה של קיום ציבור פועלים מאוחד בארץ־ישראל. אני חייב להביא בפניהם עתה דבר־התנצלות. אם כך במפלגתי – מדוע לא יפסול “השומר הצעיר” למחרת כל משפט, כל החלטה, כל פסק־דין, באשר – אנחנו הרוב?
ובשל מה עושים את המשפט של המפלגה למספח? מה פָסק המשפט? להוציא את הנדונים? לא! רק הועיד להם שהות נוספת לקיום החלטת המרכז – להחזיר את המנדטים שלהם – דבר אשר כל נבחר מפלגה חייב, לפי עניות דעתי, לקיים על פי דרישה טלפונית של מזכיר המפלגה בלבד, בלי כל “אינסטנציוֹת”. והרי האמת היא שיש כאן משפט אחד ההולך ונמשך משנת 1938 עד 1942, שרשרת אחת של מעשים איומים. מה היה בשנת? היה רעב של ילדים ושל נשים ושל חברים לאלפים, היה רעב במשך שנה, שנתים, שלוש שנים – לא נוצל הרעב הזה להסתה? כך אומר פסק־הדין ההוא:
“בית־הדין העליון של מפלגת פועלי ארץ־ישראל רואה בחוזר שפורסם בחתימת החברים פינחס טוֹבין ויוחנן קושניר הסתת מחוסרי־עבודה נגד ההסתדרות. במעשה אשר קרה בבית הועד הפועל רואה בית־הדין הפגנה נגד הועד הפועל והתפרצות בכוח לביתו. בית־הדין משוכנע, כי אילו פעל כל אחד מהנתבעים, אשר במסירותם ונאמנותם אין בית־הדין מטיל ספק, במצב של יחסים נורמליים במפלגה – לא היה מעלה על הדעת לעשות את המעשים שנעשו. הוא רואה את האשם העיקרי לא באנשים שהופיעו בפני בית־הדין, כי אם במשטר הסיעות במפלגה בתל־אביב (ועכשיו הגענו למשטר של סיעות ארציות. ד.ר.). אחריוּתם האישית של הנתבעים מובלעת בתוך האחריות של ציבור גדול יותר”.
חשוב לי בפסק־הדין לא כל כך המשפט על חמישה חברים, חשוּב לי המשפט על משטר הסיעות. וזהו פסק־הדין על משטר הסיעות, שחתומים עליו קדיש לוֹזינסקי, בת־שבע חייקין ואפרים רייזנר.
פסק־דין זה מביע את אמונתי עד הסוף. אם יהיה משטר סיעות – תהיה הגנה על כל אחד ואחד עד הסוף: עד לידי הכרזה על משפט המפלגה שהוא מספח.
והנה מה שאמר אהרן ציזלינג במועצת כפר־סבא2:
“אינני מעלה את זה (הכוָנה לענין שדיבר עליו קודם), כדי להקל בעגין החבלה שנחבלה מפלגתנו, תנועתנו, אולי הישוב, אולי הגורל שלנו – על ידי המקרה של תל־אביב”.
ומה היה אחרי פסק־הדין ההוא של שנת 1940? במקום ניצול הרעב של מחוסרי־העבודה, הוּחל לנצל את הסיטואַציה הפרלמנטרית החדשה, שישנה בהסתדרות, לרגל ההסכם עם המיעוטים. אז הוחל. ואני איש ההסכם עם המיעוטים. אני רואה את “השומר הצעיר” כחלק, שעתיד, צריך, מוכרח להיכנס למפלגה האחת, מפלגת פועלי ארץ־ישראל. על כתב ההסכם חתמתי עם עוד חברים – עם יוסף שפרינצק, עם אהרן ציזלינג, עם זלמן אהרונוביץ. לא היה בינינו הבדל בגישה הזאת. אבל נוצרה בהסתדרות סיטואַציה חדשה, המרשה לבוא למועצת פועלי תל־אביב ולבחור לועד הפועל רק בחברים מסיעה ב' – דבר שלא נעשה בהסתדרות ביחס למפלגונת הכי־קטנה.
מאז הוליך הירדן מים רבים לים המלח, ואנחנו התפתחנו. החבּלה – לא חבלה: היא נהפכה קו, קו רשמי. כך נוהגת סיעה ב' – והמפלגה צריכה להרכין ראש.
אומרים: המפלגה חטאה. קודם כל, המפלגה יש לה זכות לחטוא כלפי כל אחד מהחברים וכלפי חלק מהחברים. אם אין לה זכות לחטוא – אין לה שום זכות. (רוטשטיין: מדוע יש לה זכות לחטוא?) “אחרי רבים להטות – אפילו להטות”.
מצאתי פעם פסוק אחד מוזר מאד ביומנו של לייב ניקולייביץ' טולסטוי, שהוא יומן מן השנה הראשונה לנישואיו. פתאום, כמדומני ביום השלישי לנישואיו, הוא רושם ביומנו: “חיי נישואין – אחריות גדולה”. ל.נ.ט., הגאון הגדול לא הגיע לתפיסת ענין כל כך פשוט אלא לאחר שנתנסה בו. נישואין תמיד מקפחים. רוָקים – אין איש מקפח אותם. יש מפלגות שנשארו ברווקוּתן או כמעט ברווקוּתן. מפלגת פועלי ארץ־ישראל איננה מפלגת רַוָקוּת – היא מטופלת בולדות ובדאגות.
האחדוּת מקפחת – אבל זה קיפוח יפה מאד, ולואי ויהיו לנו עוד קיפוחים כאלה. מהקיפוחים האלה נהנינו כולנו. אולי יקום מישהו ויאמר: אני מוַתר על הפירות של האחדות: אעשה לי מפלגה לעצמי! לא שמעתי עוד את החבר הזה. כולנו אומרים: אחדות זו היא אולי ההמצאה היותר גדולה מכל ההמצאות שלנו בחקלאות ובחרושת ובחיי חברה, מפני שהיא כוללת את כל הדברים האלה. ובכן מה קרה?
מה קרה? קרה דבר אחד: המרכז לא הרכין ראש בפני מעשי פריצה. הפעם ניסה להזדקף, ניסה לעמוד על כבודו. המרכז החליט לקרוא אנשים למשפט והם למשפט לא באו. המשפט פסק: להחזיר את המנדטים – לא! אף זאת: בישיבה האחרונה במזכירות המפלגה לפני המשפט הצעתי: ימתינו נציגי סיעה ב', שהסתלקו ממזכירות מועצת פועלי תל־אביב, מתוך סולידריות נגד החלטת המרכז, עוד כשני שבועות. ובמשך שני השבועות נקרא לועידה ובועידה, אני מאמין, יבוֹרר הענין ויחתך. ימתינו שני שבועות! אמרו: לא, הם צריכים לחזור לאלתר למזכירות מועצת פועלי תל־אביב.
ועכשיו אני חוזר לשורש הענין. שאלני חבר אחד בלכתי מן הישיבה: ובכן, מדוע רע? וגם אני שואל את עצמי: מדוע רע? כולנו אומרים אחדוּת, כולנו אומרים מרוּת, כולנו אומרים הכרעה – מדוע רע?
אולי יש לחברים תשובות טובות יותר, התשובה שלי: כי אנחנו – גונבים את דעת האחדות הזאת, קודם בחשאי ובמתינות, אחר כך ביתר מרץ ובפומבי. גנבנו את דעת האחדות! ידוע, כי מכל סוגי הגניבה הסוג היותר עדין זו גניבת־דעת. הודענו: יש אחדות של המפלגה, אבל לאט לאט הפקענו ונטלנו מהאחדות הזאת זעיר פה וזעיר שם. ביום אחד באנו אל אותה אחדות ומצאנו שהיא ריקה. זה אומר: אמנם יש מרות, אבל את זאת הפקעתי מהמרות וסילקתי הצדה; וזה אומר: אמנם יש הכרעה, אבל ההכרעה הזאת פסולה; וזה אומר: יש אמנם נשמה אחת לכל המפלגה, רוח אחת, אבל ערכים חינוכיים־מוּסריים – אלה קשה להפקיד בידי המפלגה.
מספרים על יהודי תלמיד חכם אחד, אשר הקים לו סוכה על פי כל הלכות סוכה: החסיר את הדופן למטה כמה טפחים על יסוד “גוד אחית”3 ואת הדופן למעלה על יסוד “גוד אסיק”4. גם סכך לא נתן בשפע, אלא כדי יציאת חובת ה“שולחן ערוך” – והסוכה יצאה כשרה לגמרי. אלא שהיה חור פה וחור שם, חרר למעלה וחור למטה. וכשחזר בליל התקדש חג מבית־הכנסת וראה שמישהו הפך את כל קערות השולחן על פיהן ולא נשאר מתָכנן דבר – תמה תמיהה גדולה: מהיכן נכנס הכלב?
לא היתה לי רשות להגיד כה שאמרתי, לולא האמנתי כי יש מהות אחת של תנועת פועלי ארץ־ישראל. רק בהגיון ובדיבור מפרידים אנחנו ואומרים: סוציאליסטים וציונים, עובדים ויהודים. אבל אחד הוא הדבר הזה, שאמרנו לקיימו ולהקימו בארץ לא בדבר שפתים, אלא בפועל ממש. מסביב לזה – הנוער. מסביב לזה – הגדולים והבוגרים, ומסביב לזה – העם.
מעשה היסטורי אחד, מהות אחת, משפחה אחת. גם “השומר הצעיר” על כרחו בן למשפחה הזאת והוא עתיד לבוא למפלגה האחת. אם לא תהיה התפוררות בתוכנו. לא הרזוֹלוּציות על רוסיה, החריפוֹת או המתוקות, יכולות להפריע לנו להיות לכוח אחד. אנחנו בונים את ארץ־ישראל, איננו בונים את רוסיה. אינני מתפעל גם מהרזוֹלוּציות על ערבים. סוף סוף “פועלי־ציון” באו לקונגרס הציוני עם הרזוֹלוּציות הללו. ומתוך היותנו משפחה אחת – חיינו ואחדותנו הם פשרה, אבל הם פשרה למען העיקר. בזה צדק אריה בהיר: אין טעם בפשרה על העיקר, פשרה על העיקר – זו שטוּת. ואני יודע מה זו מחלוקת בתוכנו. אני יודע על מה אנחנו אוכלים איש את רעהו ועל מה נאכל איש את רעהו, אם רק ניתפס למחיצות, לא יהיה שום בירור לגופו. ועל כן אני נגד כל מחיצה, אפילו היותר דקה. בין חברים בתוך המפלגה. “הוֹי מוֹשכי העווֹן בחַבלי השוא – וכעבוֹת העגלה חטאה”.
אם תשאלו: איך תקום התנערות המפלגה מן המדרון הזה (ויש לי הנחה שהיא תקום מן המדרון הזה), אענה: כשנראה את התהום לפנינו – נתעורר. ואולי יבוא הדבר קודם. אולי יקדימו וירגישו אותם רבבות הפועלים ההולכים בקביעות עם המפלגה ובזכותם אנחנו מנהלים את ההסתדרות, כי הגיעה שעתם להיות חברי המפלגה בפועל. בבחירות האחרונות זכתה המפלגה בזכות ההסתדרות. בלשון אותה ילדה: “ניצחה ההסתדרות”. פועלים אוהבים את ההסתדרות. רואים את הברכה הרבה שיש בה. ואם יראו שנכסי ציבור הפועלים בארץ־ישראל נתונים בספינה נשרפת – יקחו לידם את הספינה ויצילו אותה.
חשון תש"ג.