באחד מערבי הבשׂורה הראשונים על קרבת כניעתו של הצבא הגרמני נזדמן לי בירושלים להיות עד־שמיעה לשיחת השנַים:
– אני משליך יהבי בפרשת־דרכי־עולם זו על תנועת הפועלים האנגלית ועל מפלגת העבודה ההולכת בראשה…
– דוקא עליה?
– רצוני להאמין כי היא תגיע לתיקון החברה מבלי לעקור – לו גם עקירה לשעה – את פינת יקרתה של חברת האדם: את החירוּת האישית…
– אין להגיע לחידוש החברה בלי מהפכה ובלי משטר־ברזל לשמירת הישגיה…
– התוכל להגיד, כי לא תתכן אחרת בשום מסיבות שבעולם? ואפילו לאחר מלחמת־עולם זו? ואפילו בעם כעם האנגלי, נושא תרבות דורות של שלטון עם?
– הטרם תראה כי על רום־הנצחון רוכב שלום מחוּץ־חזוֹן ואנחנו ראשוני פגועי המחץ הזה?
זכרתי אותה שיחה. כמה מן ההדים שהגיעו אלינו ממעמד בלקפול1 עוררוני להעלותה על הכתב. בדברים האלה פועמת רוח.
“…לפעול למען תרבות אירופית חדשה, שתהא מושתתת על דמוקרטיה פוליטית וכלכלה סוציאליסטית” – דיבר אחד הצירים, סטיוּארט.
“…אם יש רצון לעשות את הפתרון פתרון יציב בל־ימוֹט, יש, לדעתי, לאחוז בצעדים ולראות אם לא נוכל להגיע לכלל מדיניות משותפת, שתביא להקמת מדינה יהודית מאושרת ומשגשגת בארץ־ישראל”.
עוד הותיר אלהים לפליטה גחלת לוחשת…
סיון תש"ה.
-
בועידת מפלגת־העבודה הבריטית שבה הוחלט על קבלת השלטון במדינה. ↩