אם לא יושם חח־המוּסר, פשוטו כמשמעו, באַף־עמים, הולך המדע, אותו מדע גופו שהקפיץ את סיומה של מלחמת־העולם השניה, להיות הנשק העז לחורבן העולם, במלחמה הקרובה. “אם תאבו ושמעתם – טוּב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם – חרב תאוּכּלוּ”.

אנו מאמינים בטובה, מידה זו של אמונה בטובה, בחיים ובאור, נטועה בנו כיהודים, כציונים, כסוציאליסטים. מפעלנו בארץ – כל תא ותא מתאי־היסוד שלו מקרין אמונה באדם: אימת המדע לא תבעתנו.

אך למלאכתנו, למעשה החי שלנו, חשוב המדע. יש לעמים קטנים גם לעמים קטנים, סיכוי וסבר להיות גדולים במדע.

במסיבות גורלנו ובתחומי יכלתנו אין לנו להתרעם על עצמנו על המלאכה בכללה, אשר ביצענו בישוב ארצנו ובנינה בדוֹרוֹתים וחצי, מאז ביל"ו, ובדוֹר וחצי מאז העליה השניה (מחוץ לעיקר אחד: הנסיגה אשר נסוּגוֹנו אנחנו, המחנה הפועלי, מאיחוד לפירוד, שבהפסדוֹ אנו נושאים יום יום ושעה שעה) ואם החסרנו – החסרנו.

ליום מחר – הבה נוסיף על החקלאות, החרושת והתחבורה¹ את זאת האחת: חרישה עמוקה בשדות המדע.

נשים פנינו למדע: לא לָחרב – לָאֵת.

טבת תש"ו.