לזכרו של ב. כצנלסון
גם לאחר שלושים ושלוש שנים יש אשר תשוב תראה את הארץ פתאום ראִיה ראשונה, כביום בואך. עינך אל אשדות הרי יהודה, אל השפיים המלוהטים בחמה של סוף הקיץ, אל זוג הכפרים הערבים הנישאים, שוכני־מעלה, ללא־עץ, אל ירק החורשה המנזרית הרעננה, הנטועה כדגש חזק בתחום התלאוּבוּת. אתה חוזר ואומר לעצמך, מתוך נחמה: צחיחוּת זו אינה אלא קללה; בכוח העבודה, עבודה מאהבה, תיהפך הקללה לברכה. החורשה תוכיח!
בחוברת העזבון הדקה של יואל מבית־השיטה, אשר בגזירת מחלה ממארת נקפד פתיל חייו בעלומיו, ישנה ראִיה ראשונה של ענין האיחוד. הוא אומר:
“למען נהיה חזקים ונדע להכין מקלט לשארית הפליטה היהודית, אשר ביום מן הימים תגיע, הכרחית לנו כאויר לנשימה אחדות גמורה בתנועתנו (בנוער) ובתנועת הפועלים”.
אִמרי־אמת כובשי־לב.
למען היות חזקים.
למען עלות בצוותא במשעול־ההרים הזקוף, אשר מולו אנו ניצבים כולנו.
למען הגיע לחיים, שבטחונם בתוכם ויצירתם ממקורם, לחיים שאין בהם תלות של התבטלות – התכלית האחת לכולנו.
למען לבּוֹת את הרוח החלוצית בדורות הצומחים ועולים בקרקע היהדות השרויה בגלויות טובות, מפרנסות – וממיתות בנשיקה.
למען העמק את איכות מפעלנו ואת ערכו המדריך, כמופת אנושי, בינלאומי.
מה הפירוד וצידוּקיו וצידוּקי־צידוקיו – לעומת כל אלה?
היש משהו הגורם לנו פחת מדיני ומוסרי (גם בעיני רחוקים וזרים וגם בעֵיני כל הקרובים לנו. אשר אנחנו כאן – דגלם!) יותר מן הפירוד?
למי מאתנו טוב בפירוד! יקום ויגיד! ואם רע לנו, לכולנו – אולי נחוֹן את עצמנו ונחזיר לתנועתנו את נשמתה היתירה?
ואולי עוד בטרם יתּם הדור הזה, אשר ברל כצנלסון היה מורו ורבו, ובטרם יסתלק כולו מעל במת־עם ומולדתו – יתנער לעשות מעשהו כביום פתח־תקוה?
לטרון, תמוז תש"ו.