מתולדות חיי    🔗

בחצי אלול תרל“ו (1876) נולדתי לאבי יונה בן יצחק יגוליניצר ולאמי ואשתו גיטל מבית גרינבום. כפר מולדתי סובוף, בפלך פודוליה, ברוסיה הדרומית. אחרי נדודים עברה המשפחה לגור בפרבר כפרי, “הוטה”, לא רחוק מהעיירה קריבצ’יג, שאליה היו הורי נוסעים לימים נוראים. הפרבר הכפרי הזה נחרת היטב בזכרוני: היו בו כעשרה בתי־אכרים וטחנת־קמח – על גדות הנחל העובר שם. טחנה זו היתה חכורה בידי אבי ז”ל, ואחרי שנשמטה מידו – המשכנו לגור באותו מקום וחיינו בעוני ודחקות, ממכירת יי“ש בלי רשיון. היינו נרדפים תמיד ע”י השלטון בעד חטא זה. המשפחה היתה גדולה, לפני – חמש בנות ואחרי – שלושה ילדים שמתו בקטנותם. מאותם הימים נשארו בזכרוני שני מקרים.

א. ביערות שבסביבה עיבדו מספר גדול של “קצפים” לוחות לתעשית חביות, וביניהם שני אחים וסקה וסטוּפקה, הידועים כבעלי־אגרוף ומעוררי שערוריות. ויהי היום ולפנות ערב בא לביתנו וסקה ושתה לשכרה עד שאפס כספו, וכשדרש עוד והחל להשתולל, הוציאו אבא החוצה ואחותי הזעיקה לעזרה אחד מהאכרים השכנים, וסקה נכנס לחורשה הקרובה, כרת לו מקל עבה, שב לשבר את כל החלונות בבית. אבא ואחותי רדפו אחריו והוא נעלם. כעבור ימים אחדים הופיע אחיו סטופקה. והוא גבה־קומה ורחב־כתפים. מתוך פחד נתנו גם לו לשתות כמה שדרש, מדי פעם הוציא אקדח מכיסו, התפאר בו לפני אבי והתהלל בגבורתו. הוא הודיע שהוא יודע מכל אשר עולל אחיו אצלנו. אחרי שגמר לשתות – שילם במזומנים גם בעד הנזק שגרם אחיו. אח"כ ביקש מאבא שילווה אותו בדרך החורשה עד לדרך המלך, אבא היה אמיץ לב, וכדי להראות שאיננו חושב אותו לאויב, הסכים ויצא ללוותו. אחותי הבכירה (כבת 14 אז) רצה לבית איכר שכן ויחד אתו עקבנו מרחוק אחרי סטופקה ואבי. כשעה עיכב “האורח” את אבי שם בין עצי החורשה עד שעזבו לנפשו. אבי שב הביתה חיוור וחלש. ואנו בני־המשפחה ישבנו כל הזמן פוחדים ובוכים. הייתי אז כבן 4. אך הבנתי את הדיבורים של אותו סטופקה, שאמנם מכים ביהודים, אבל הוא מתנגד לזה.

ב. בהיותי כבן שש נקרא אבי למשרה במרתף לממכר יי“ש בכפר קטן ע”י העיר באר. גם מהזמן ההוא נשאר בזכרוני ליל הנסיעה. זה היה בחורף, ביום החמישי לשבוע, בבית קר וצר, אבי לבוש מעיל חורף ישן מאריג עבה הנקרא “בורקא” ומגפים לא שלמים אך צריך לנסוע ואין להחמיץ. לפנות בוקר, בעוד חושך בחוץ, עטף אבי את מגפיו בשקים וקשרם היטב, את אזניו עטף במטפחת ישנה כעין ברדס ובמקל ביד יצא למערבולת השלג, ללכת ברגל עד העירה הקרובה שמשם יסע למחוז חפצו. אנו נשארנו בחוסר כל, אחוזי פחד ודאגה להולך בקור ובשלג. כעבור חודש בערך נתקבל הכסף הראשון ממשכורת אבא וכוּלנו כאילו קמנו לתחיה. בערב פסח אותה שנה לקחתני אמא ז"ל לעיר דונאביץ לקנות לי מלבושים ונעלים, ואני אז בן יחיד לבית. הביאוני לספּר לתקן את שערותי, ובאותו בית גר גם שען. אני, כבן־כפר, ישבתי בפינה וחכיתי להורי. והנה נכנס יהודי לבוש חליפה, מעיל עליון, ערדלים לרגליו וכובע שעיר יפה לראשו. הוא מוסר שעון לתיקון. פני האיש היו אמנם כפני אבא, אבל הלא אבי לבוש תמיד בגדי עוני, מגפים קרועים ופניו מצומקים. ומאין פתאום לאבא שעון? אני עומד בפינה, נפשי יוצאת אל האיש, אך אינני מאמין למראה עיני והאיש אינו שם לב אלי. פתאום נפתחה הדלת, נכנסת דודתי ואומרת לאיש: “יונה! האינך רואה את בנך יחידך”? רגע ואני חבוק בידי האיש המכסה פני בנשיקות חמות, ואני בוכה מרוב אושר ושמחה.

עוד באותו אביב עזבה המשפחה את הכפר ועברה לזאמיחוב, עיירת המולדת של אבי, מצערה ודלה היתה עיירה זו, על מאה ועשרים ביתה ומשפחותיה, נידחת מאדם ורחוקה מדרך המלך. תושביה היהודים רובם עניים, המתפרנסים בקושי ממסחר פעוט בתבואות ותוצרת הכפרים, מחנוונות ומלאכות שונות. הוצאות החיים מעטות, וכל זמן שאבי עמד במשרתו, היו חיינו מרוחים לעוּמת חיי אחרים, אחרי שתים־שלוש שנים סגרה הממשלה את המרתפים ונשארנו בלי פרנסה, המשפחה גדלה בינתיים בעוד שלושה בנים. אבא עסק בעבודות שונות ובמסחר, שהכניסו מעט מאוד; אחיותי עסקו בתפירת בגדים לאכרי הסביבה ובמיני רקמה, כטעם המוני אוקראינה; בבית מכרו יי"ש ויין באיסור ובפחד תמידי מפני הרשות. אבא היה משׂתכר משהו גם מתווּך ומבוררות, כי היה תלמיד־חכם, יודע דת ודין, שולט יפה בעברית ובמקצת גם ברוסית ובפולנית. וכך עברו עלי שנות נעורי החשובות ביותר, עד הגיעי לשנת השבע־עשרה. אז עזבתי את עיירתי, ונדדתי לחפש פרנסה והשכלה בנכר; ודרכי נפרדה מדרכי המשפחה ונהייתי לעומד ברשות עצמי. –

בחדר ובבית המדרש    🔗

עד בואי לעיירה זאמיחוב (הייתי אז כבן שש וחצי) לא למדתי כמעט בחדר. בכפר מולדתי לא היה חדר ומלמד, ולהחזיקני בעיר לא השיגה יד הורי וגם אני התנגדתי לכך, לא הסכנתי לחיי עיר, אהבתי את הכפר ואת ילדי האכרים שבשפתם היטבתי לדבר מאשר בשפה היהודית, המדוברת בבית. אמנם פעמיים הביאוני לעיירה קרבצ’יג, אבל בראותי את מנהגי הרבי עם התלמידים ובהיותי נוכח פעם בהענשת ילד במלקות, יצאתי תיכף מן החדר ובסכנת נפשות ברחתי הביתה, אל הכפר. היה זה בתחילת החורף, ביום קר ושלוג, ולולא פגשתני אכרה בת־כפרנו שנישאה לבן עיירה זו, הייתי קופא תחת הגדר שלידו הסתתרתי. אשה זו, שהכרתיה יפה וקראתיה בשמה, הביאתני לביתה, חממתני ושלחתני בעגלת־החורף לבית־אבא. בפעם השניה ברחתי שוב הביתה והורי שנוכחו שלא יצליחו לשכנעני, הירפו ממני. מפי אבא למדתי את הקריאה הרהוטה ואיזה כללים בהבנת השפה. בבואנו זאמיחובה הכניסוני לחדר, שבו למד בן־דודי, הגדול ממני בשנתיים. שם הורו חומש רש“י וקצת “לקח טוב”. במשך שנים־שלושה חדשים השגתי את כל התלמידים ואף עברתי עליהם ונעשיתי לתלמיד ראשון. בהיותי אמיץ־כוח ושובב, הפלתי את אימתי על כל חברי, כולם פחדו מפני תנופת ידי. מלבושי הקצרים, תלתלי־ראשי מחוסרי הפיאות, הבדילוני מהם. ע”כ כינוני בשם “שיגץ”. כמובן, שקיבלו מידי “שכר מלא” בעד זה. הרבי ניסה פעם לענשני על תעלולי, אבל גם הוא לא יכול לי, שברתי את הספסל, התחמקתי מידו וברחתי עד שסו"ס השלימו אתי, הכירו במרותי ולאט לאט הסתגלתי אל הסביבה, גם מלבושי השתנו במקצת ונעשיתי לבן עיירה, אמנם הייתי שובב והרפתקן אבל מהולל כתלמיד מצוין ומוכשר. ביום השני לשבוע ידעתי את פרשת השבוע ואת השיעור בגמרא וביתר הימים הייתי עוזר לחברי. זה, נוסף על עזותי וחוצפתי, עשוני לראש וראשון, יד הרבי לא נגעה בי עוד, כי כן ציווּ עליו גם הורי. –

בהיותי כבן־10 בערך, עברתי לחדרו של מלמד־גמרא, החשוב ביותר בעיירה. את פרשת השבוע, עם פירוש רש“י ואור החיים, היינו עוברים רק ביום חמישי ושישי, תנ”ך כמעט שלא למדנו: פרט לאיזה פרקים בישעיהו ובתהלים שקראנו בהם בחטיפה, לפנות ערב, לפני שעזבנו את החדר. אף זה בלי ביאורים יתירים, וללא טעם, כאילו לצאת ידי חובת לימוד “פסוק”, שהורים אחדים, ובעיקר אבי דרשו זאת, כל המרץ נשקע בלימוד הגמרא: דף לשבוע עם תוספות בתור שיעור, ומלבד זה לימוד־עצמי (א ליינען), חצי דף בערך ליום, לפי היכולת. גם בחדר זה תפשתי את המקום הראשון הן בלימודים והן בתעלולים. עד שהייתי לשיחה בפי כל כי “ידי בכל ויד כל בי”. הרבי לא העיז להכותני. פעם הרים ידו עלי ואשבור שמשות בחלונות ביתו. גם הורי לא היכו בי ואם התאוננו לפני אבי על תעלולי, ואם רק לא הזיקו לאיש, היה אבי עונה: ילד הוא שובב ויהודי אינו שובב, יגדל וישקט. ורק על אחת לא נשא פני: אם שיקרתי או נשבעתי – ונשאתי את עווני. כי מרגלא בפומיה: “הנשבע סימן שהוא משקר, מי שישרה נפשו בו, אינו נשבע וברגיל להשבע – אין לתת אימון”. כך הייתי מודה ומספר על כל תעלולי לאבי ומשבועות נגמלתי לכל ימי חיי. –

באותה תקופה נתפשתי ביחוד בתשוקה לרכיבה על סוסים: את כל סוסי העגלונים והסוחרים בביצים הייתי מוביל להשקות ולרחוץ, וכמובן ברכיבה, וכך נעשיתי לרוכב עז־נפש, שאינו נרתע מהסוס הכי פרא ומסוכן. –

בינתיים הורע המצב הכלכלי של משפחתי ולא יכול לשלם עבורי שכ“ל. הרבי החליט אמנם להחזיקני בחדר, עד אשר ירחיב אלוהים להורי, וגם הורי־חברי דרשו להשאירני בתור תלמיד למופת. פעם שמעתי את אשת הרבי אומרת לבעלה, כי אין הוא מחויב להקריב את “לבו החלש” לכל תלמיד חינם אין כסף. באתי הביתה והודעתי באופן מוחלט, כי לא אוסיף בשום אופן לבקר בחדר, את מוצא פי שמרתי ולטענות אמי, כי אשאר “גוי”, הבטחתי שבמשך חצי שנה אעבור בידיעותי את כל חברי, את הבטחתי קיימתי במלואה: השתחררתי מהחדר ומהרבי ונכנסתי להיות חובש בית־המדרש. הצעיר בין החובשים הייתי – בן 12 סה”כ – התביישתי לבוא בקהלם וגם הם לא החשיבוני ולא הביאוני בסודם. מאחורי התנור בבית־המדרש קבעתי את מקום מושבי. התנזרתי מכל תעלולי שובבותי והתמסרתי כולי ללימוד הגמרא. נגמלתי מעולם הילדות והתמדתי בלימודים, כמעט כל שעות היום, מבוקר השכם ועד שעה מאוחרת בלילה. פעמיים בשבוע (אור ליום שלישי, ואור ליום שישי) המשכתי בלימודי כל הלילה. איש לא שם לבו אלי, אבי לא היה בבית, כי עסק במשרה זמנית, והרבי היה בטוח שהנני מבלה את זמני בתעלולי־ריקים ופוחזים. עברו חדשים אחדים בהתמדה ועמל, פעם מצאני הרבי בישבי בפינה על הגמרא. הוא ניגש והחל לבחון אותי במה שלמדתי ויתפלא על ההישגים הכבירים שלי, במסכת שבת, במספר הדפים ששיננתי ובעומק ההבנה: ביחוד בהבנת התוספות, ולפעמים גם במהרש“א ומהר”ם. עד מהרה נתפרסמתי בעיירה כחריף ומתמיד. וכך במשך שנה אחת, עד היותי לבר־מצוה, קניתי את עולמי, נעשיתי לאחד המובהקים בין חובשי ביהמ“ד, עד שגם הלומדים הבאים בשנים – התחילו להתחשב בי. אחרי הנצחון הזה שבתי לדרכי השובבה, נעשיתי שוב לאחד הקונדסים והבריונים שבבית־המדרש, כל מעשה נגד הגבאים ופני העיר “יושבי המזרח” נעשה בהשתתפותי ולעתים עפ”י יזמתי ומרצי. העזתי היתה למשל בפי כל, אבל התיחסו בלי שנאה ורדיפה כלפי. ולפיכך, הייתי לילד שעשועים לכל חובשי בית־המדרש ולומדיו. נכנסתי ראשי ורובי בענייני ספריית בית־המדרש, דאגתי לתיקון ספרים ישנים ולקנית חדשים. נחשבתי לאחד המיועדים להיות למדן, הצטרף אלי חבר גדול ממני בשנים ובעל כשרון ויחד למדנו פוסקים ומסכת מיוחדת, עם כל המפרשים, לשם חריפות, ומלבד זה למד כ"א מאתנו מסכת אחרת, בלי המפרשים, לשם בקיאות.

ראשית השכלה    🔗

אותו זמן הגיעו לידי איזה ספרי השכלה, שהמציאם לי אבי בשובו מנסיעותיו. הספר הראשון שבא אלי היה “עמק הארזים” שבלעתיו ממש, והרושם היה חזק ומדהים. חושבני שספר קטן זה הוא שעיצב את מהותי, עורר את הכרתי הלאומית, והשאיר את רשמיו בי לכל ימי חיי. ספר זה הורני את העוול הנעשה לעמנו מדור־דור, על לא עוול בכפיו ונוכחתי ששום חוקי העמים הסובבים אותי לא יועילו, נוסף על זה החילותי לעיין בספרי המחקר: “חובות־הלבבות”; “ספר העקרים” “הכוזרי” וספרי הרמב“ם. בשטחים אלה הדריכני ועוררני אבי ז”ל, באותם הימים ששהה בבית. הוא היה איש־תורה, אוהב חכמה ודעת, איש המסורת, אבל סבלן גדול בעניני אמונה ודת, אוהב אדם, מתנגד לחסידות ולכל הקשור בה. הוא עוררני גם ללמוד תנ“ך. בהיותו נעדר לעתים קרובות מן הבית, החילותי לכתוב לו מכתבים בעברית מליצית ויצא לי שם של “מליץ”. כמובן שניסיתי גם לכתוב שירים, שלא היה להם כל ערך ספרותי. במקרה בא לידי ספר בתורת־החשבון בעברית וגם בזה עסקתי ונעשיתי למפליא בפתרון שאלות חשבון. באופן עצמאי פתרתי את השאלות “ההנדסיות” אשר באו לידי בתלמוד בענייני עירובי תחומים וזרעים וכו'. אינני זוכר איך למדתי את הקריאה ברוסית, כנראה שגם בזה עזר לי אבא. החילותי לקרוא ספרים רוסיים, שבאו לידי, בעזרת מילון – וגם ידיעתי הרבה בשפה האוקראינית, שהיתה שפת ילדותי ולא שכחתיה, נתנה לי את האפשרות להתקדם. נקלע לעיירתנו צעיר, שרצה להורות את השפה הרוסית, ניתן לו חדר בביתנו וכנגד זה נתן הוא לי שיעור בדקדוק השפה. במשך חדשים אחדים הספקתי ללמוד מפיו את כללי השפה הראשונים. בכוחות עצמי הגעתי לקריאת מאמרים וספרים חשובים. את דברי ימי ישראל למדתי עפ”י שולמן ואת דקדוק השפה העברית עפ“י “מורה הלשון”, ספר ישן וקרוע שהמציא לי אבא. בינתיים יצא לי שם של “משכיל”. מובן שהחילותי להקל במצוות. קיצצתי את פיאותי, שלא היו ארוכות גם קודם, הרשיתי לעצמי לשבת בגלוי ראש ולפעמים גם בעת לימוד הגמרא. כל המעשים האלה לא עברו בלי ויכוחים סוערים עם חסידים ואנשי מעשה חרדים. ספרי ההשכלה, שעוררו בי הרגשות לאומיות, ספרי החקירה בעלי השקפה רציונליסטית, פיתחו בי את הרעיונות המהפכניים. עם קריאת ספרי הנביאים, השופכים את זעמם על המלכים והשרים, על שופטי העם ועשיריו, היושבים בהיכלי שן; על פרות הבשן, “האומרות לאדוניהם: הביאה ונשתה”; על בנות־ציון ההולכות הלוך וטפוף, המעלות עדי זהב ואבנים יקרות מגזל אביונים ושוד עניים, כל אלה היו בלולים באמונה התמימה והאיתנה בביאת־המשיח ובשוב ד' את שיבת־ציון, הם סללו לפני את הדרך לציונות ולאמונה בתקומת עם ישראל בארצו. דעות אבי והשקפותיו הניאוני מהאמין בנסים ונפלאות, אשר בפי החסידים, והביאוני לכך, כי עוד באותם הימים, בטרם שמעתי בעיירתי ע”ד תנועת חיבת־ציון, באתי לידי מסקנה, כי לא משמים ירד המושיע, כי אם איש יהודי גדול ואמיץ כמשה במצרים, כזרובבל בבבל, יקום ויאסוף את פזורי הגולה, יארגנם ויעלם לארץ־ישראל והיו שוב לעם חפשי בארצם.

לצעד חשוב בהתפתחותי בכיוון זה גרם המקרה הבא: לעיירתי בא איש צעיר, כבן 17 שנועד להיות חתן לבת אלמנה עשירה. קרובת משפחתנו. הוא היה הדור בלבושו, בן חסידים ונכנס לבית־המדרש בלב רחב וביד נדיבה. בימים הראשונים התרחקתי ממנו, מפני תלבושתי הדלה וחיי העוני שחייתי, ומפני שחששתי כי יחשדוני בהתרפסות בפני עשירים. הוא שמע על אודותי כי אני משכיל וחפשי בדעות, אבל למדן בגפ“ת ויבקש קירבתי. בהופעתו בבית־המדרש בלילה בין הלומדים, כמנהג הימים ההם, ניגש אלי, התוודע, ובמשך שעות אחדות שוחחנו והתווכחנו בעניני דת. מאותו ערב נפגשנו תכופות, הוא הפציר בי לבוא אל ביתו להיות לו חבר ולהורותו בדרכי ההשכלה, עד מהרה כרתנו ברית ידידות אמיצה. נתגלה לי, שגם הוא הריח כבר את ריח ההשכלה והוא ישר־דרך ופקוח־עינים. אביו היה חסיד אדוק, ובנו נאלץ להסתיר את דעותיו. שם הצעיר היה יעקב מדז’ובז’קי מעיירה קורלובצה, שנעשה אח”כ עסקן ציוני בעיירתו. –

מיום התוודעותנו החל הוא משתמט מחברת החסידים, שהשתדלו לקרבו כאחד מאנשיהם ובבית חותנו נעשה כעין מועדון לצעירים שוחרי־דעת והשכלה, חפשים בדעות ומתקדמים, כמובן במידה הולמת לזמן ולמקום. היו לו האמצעים לרכוש ספרים לקריאה. קראנו יחד והתווכחנו הרבה. רק שנה אחת היינו יחד, אשתו הצעירה קשתה בלידתה ותמות, וחבילתנו נתפרדה. אבל אותה שנה השפיעה הרבה על התפתחותנו ועל גיבוש רעיונותינו הלאומיים והחברתיים, שלא ידענו אז לקרוא להם בשם. שנים רבות עמדנו בחליפת מכתבים. גם בהיותי כבר בארץ קבלתי ממנו מכתב אחד או שנים בהם הביע שאיפתו לעליה, אבל המות קידמהו על אדמת נכר. –

נדודים ועבודה    🔗

בהגיעי לשנת השבע־עשרה, הספקתי לעבור כמעט על כל הש“ס, למדתי הרבה ספרי־חקירה עבריים־דתיים, וספרי השכלה שהגיעו לידי, קראתי ספרים רוסים שהשגתי בלי כל סדר ושיטה ולא ידעתי איך להגיע לידיעות מסודרות, שמעתי ע”ד גימנסיות, אם כי את תכנן לא ידעתי. עוד בהיותי בן 14 עבר דרך עיירתנו “מגיד” מישיבת קובנה. מצאתי חן בעיניו וישיאני לנסוע לישיבה להתכונן להיות רב, אבל כששמעתי על אכילת “ימים”, לא הסכמתי “לנחמא דכסיפא” ודחיתי לגמרי את הרעיון הזה. כשבגרתי בינתיים, גבר גם העוני בבית וצריך הייתי לחפש אפשרות קיום ולבחור לי משלח־יד. נסיתי בעבודת ידים וגם אם אחזתי באיזה משרות קטנות. החלטתי לפנות להוראה או למלמדות, לשם זה עזבתי את עיירתי ונדדתי לבסרביה הברוכה ושם נעשיתי למורה בכפרים ובחוות. כך התגלגלתי במשך שתים־שלוש שנים, קראתי, קניתי דעת־חיים, למדתי תורת־החשבון ברוסית והחילותי לסדר פחות או יותר את ידיעותי ברוסית וגם החילותי לחשוב על בחינות. בינתיים עברה משפחתנו לסביבה חדשה בבסרביה, לסביבות העיירה בריצ’ני, שם נפגשתי עם אנשים יותר מפותחים ומשכילים ונוכחתי עד כמה נבער מדעת אני וחסר השכלה חשובה. –

בשנת תרנ“ו–תרנ”ז הגעתי לגיל החובה לעבודת־הצבא. בלבי גמלה החלטה לא לתת מכוחי למלכות הרשע. בזכות קוצר ראייתי, השתחררתי וקיבלתי תעודה כחולה, שמשמעותה שחרור גמור, אך דרכי בחיים לא הייתה סלולה עדיין ולא ידעתי לאן לפנות. בהמלצת קרוב משפחה נדדתי לבסרביה החדשה, שם מצאתי עבודה בטחנת־קמח, הייתי נאלץ לעבוד בשבת ומסיבה זו התפטרתי בסוף החודש הראשון לעבודתי ואחרי גלגולים נקלעתי לקישינוב. עבדתי במאפיות שונות בתור עובד ובתור לבלר, ולסירוגין בזמן חוסר־עבודה – גם בתור מורה בכפר. בקישינוב התקרבתי לחוגים הציונים הצעירים, ביניהם חיים לב ושלמה פלדיסמן וחבריהם, ונכנסתי באופן רשמי להסתדרות הציונית, אם כי אז התביישו עדיין קצת בחבר־פועל. לאט לאט נעשיתי פעיל בתעמולה בבית־המדרש הטולנאי, מקום תפילתו של אבי הח' נחום טברסקי ז“ל הקנאי. בקישינוב כיהן אז פאר בשנים תרנ”ז–תרנ“ט הד”ר כהן ברנשטין ז“ל ועוזריו־סופריו היו המזכירים נחום רוטמן ז”ל ופ. אורבך אח“כ מנהל ביה”ס לבנים בת“א. לא מצאתי את עצמי במצב נוח בסביבת פועלי המאפיות, שרובם היו שטופים בשכרות ומבלים ימיהם בקלפים ובבתים לא הגונים, והחלטתי סו”ס לבחור את ההוראה כמקצוע קבוע. קניתי לי ספרי־לימוד, אגרתי מעט כסף, שיספיק לי לחדשים אחדים, כדי לשבת במנוחה וללמוד. שבתי לבית־אבא שעבר שוב לזאמיחוב ובמשך חצי שנה ישבתי על התורה והתכוננתי להיבחן לשם קבלת תואר מורה. באביב תר“ס נקראתי לעיר גריגוריופול, היושבת על הדניסטר בפלך חרסון, להורות לילדים אחדים. אחרי שנה של הוראה פרטית והתכוננות לבחינות נוסד בהשפעתי ותחת הנהלתי החדר המתוקן, עפ”י השיטה הטבעית, לעברית ורוסית. הדיבור העברי החל לצלצל בחוצות העיירה ושמו הטוב של החדר נפוץ בסביבה. בינתיים קיבלתי תעודת מורה והמשכתי בעבודתי שם במשך 4 שנים עד סוף תרס“ד, מצבי החמרי הוטב, השתכרתי 40 רובל לחודש ויותר, והנה הופיע אצלי רעיון חדש – להתכונן לתעודת־בגרות וע”י זה אוכל לשמש רב מטעם, בעזרת ידיעותי בעברית אוכל להשפיע במובן הלאומי והחברתי בתנועה הציונית. –

התפטרתי מהנהלת החדר המתוקן, נסעתי לבית־אבא, שהשתקע בעיר אורהויוב, אשר בבסרביה, עיר של השכלה ותנועות שחרור לאומיות וכלליות והחילותי להתכונן לבחינות־הבגרות. בלימודים הצלחתי והתקדמתי, אבל אז היתה שנת “אוגנדה” והמלחמה לציונות בלעה את כולי. עזבתי את הלימודים והתמכרתי למלחמת דעות ולתעמולה ציונית, ובלבי החלטה לעלות ארצה באפשרות הראשונה. לרגלי נסיעה לתעמולה ציונית נקריתי לעיירה דובוסרי. ושם התקיימה תנועה ציונית חזקה ובעלת־השפעה, שהיתי שם ימים אחדים. באותו הזמן החליטו הציונים ליסד בית־ספר רשמי ציבורי בשם תלמוד־תורה וחיפשו מנהל. כשנודע להם כי אני בעל־תעודת־מורה הציעו לי את המשרה במשכורת המתאימה לערך באותו זמן. הסכמתי להצעה ואחרי אישור מצד השלטונות נתמניתי למנהל בית־ספר ציבורי רשמי. המוסד התפתח יפה מאד ובמשך שנתיים יצא לו שם בסביבה. השפעתי בעיירה היתה רבה ופעלתי שם הרבה במובן החברתי והתרבותי. כתום שנתיים, אחרי שאגרתי מעט כסף, עזבתי את משרתי, ואחרי שובי מהקונגרס בהאג, נפרדתי מחברי בדובוסרי ובאורהיוב, עיר מגורי הורי, ובסוף תשרי תרס“ח הפלגתי באניה מאודיסה ובאתי לא”י, ירדתי בחוף יפו ב־ה' מרחשוון תרס"ח.

מורה במולדת    🔗

ימים אחרי בואי נתתי שיעור בחינה בגימנסיה הרצליה, שהיתה אז בתחילת היווסדה, ומרכז המורים אישרני להורות בבתיה“ס בא”י, עפ“י מכתב מי”ב מרחשוון תרס“ח. ביה”ס ברחובות עמד ריק ממורים ורק שנים היו המועמדים: המורה גליניק, ללימודים העבריים, ואני בתור מורה לכל המקצועות. שנינו נתקבלנו. בי' לחשוון נכנסתי לאשרי הרב להורות בבי“ס עברי במושבה עברית בארצנו. עבדתי שם רק שנה אחת, לשנת תרס”ט עבר ביה“ס לחסות “עזרה” הגרמנית. לא רציתי לקבל את עולה, ועברתי לחדרה בתור מנהל ומורה יחידי בביה”ס. שלוש שנים (תרס“ט–תרע”א) עבדתי בחדרה בהצלחה רבה. בשנת תר“ע נכנסתי בברית־הנישואים עם רעיתי שולמית זיד, לבית מהרש”ק, בגדרה. ובסוף תרע“א עקרתי להורות בביה”ס בראשון לציון. ביה“ס היה יותר גדול. עבדנו שם בשיתוף עם חברי וידידי מר אברהם הלוי במשך תשע שנים (תרע“ב–תר”פ) שם עברה עלינו המלחמה העולמית הראשונה על סבלותיה וצרותיה. שם נולדו לנו שלושה ילדים (בן ושתי בנות), היינו מוכרחים להסתפק במועט, כי שאפתי מאד להיאחז בקרקע המולדת ולעבור בהזדמנות הראשונה לעבודת־אדמה. לשם כך קנינו במעט הכסף שהבאתי מהגולה חלקת־אדמה נטועה שקמים בבאר יעקב, קימצנו בהוצאות החיים ועיבדנו את הכרם. בכל יום חופש הייתי עובד בכרמי. בהיווכחי כי הדבר לא יצליח, החלטנו בשנת תר”פ להימנות בין החברים שיזמו ליסד מושב־עובדים עפ“י תכנית אל. יפה ז”ל. אמנם הסכימו לקבלני כחבר, אבל בתנאי שאהיה פועל חקלאי לכה“פ שנה אחת. המשפחה לא היתה קטנה – שלושה ילדים קטנים, ובכל זאת הסכמנו ובקיץ תר”פ התפטרתי מההוראה וחיפשתי מקום עבודה. בראשונה חשבתי להיכנס לקבוצת חולדה, שחבריה היו מועמדים למושב־העובדים, אבל הענין לא סודר מחוסר דירה. אחרי לבטים שונים במשך חדשים נוכחתי כי אחרתי את המועד ולפי גילי ומצבי המשפחתי עלי להמשיך בעבודת־ההוראה. נוסד המושב נהלל ואנו היינו בכתובים ואל המחנה לא יצאנו – לא זכיתי. שבתי לקתדרת־המורים ביבנאל לשנה אחת (תרפ"א). שם קרה למשפחתי מקרה רע, לאשרנו עבר בשלום: שנות תר“פ–תרפ”א היו שנות מאורעות בארץ, וביבנאל עמדו בלילות על השמירה. ימים אחדים אחרי בואנו שמה, טרם הספקנו להסתדר. הייתי בלילה על המשמר ובבוקר מיהרתי לביה“ס ואת האקדח הטעון השארתי על החלון. בננו הבכור בן 7 היה קצת חולה ונשאר בבית וגם אחיותיו הקטנות עמו. רעיתי היתה עסוקה והילד תפש את האקדח, ורצה ללמד את אחיותיו פרק ביריה וכדור פילח את ידה השמאלית של בתנו רחל בת ה־4. הרבה סבלה הקטנה, כחצי שנה התגוללה בביה”ח בירושלים עד אשר סו“ס יצאה מכלל סכנה, בריאה בשתי ידיה. אחרי שנת סבל העבירוני צפתה לנהל את ביה”ס לבנות במשך 4 שנים. שם נולדה לנו בת־הזקונים ובשנת תרפ“ו עברנו לתל אביב להנהלת בתי”ס שונים במשך 17 שנה (תרפ“ו–תש”ב). בשנת תרפ“ז עבדתי קשה בסיקול מגרשי ברמת־גן ששם בנינו את ביתנו. בסוף תש”ב במלאות לי 66 שנה יצאתי לפנסיה. ומאחורי עבר בהוראה 42 שנה, ומהן בא"י – 35 שנה.