ליום הזכרון החמישי של א. י. גולני, נתפרסם ב“הפועל הצעיר” תשי"ח, גל' 12, זכרונותיו על ראשית צעירי־ציון ובסרביה והפרוגרמה הדובוסרית.

המלבה“ד י. מיכאלי מעיר: “גון מיוחד היה בטליתם של הדובוסרים, שעוררו בשעתם ויכוחים סוערים בגלל “הסוציאליזם לעתיד לבוא”. תכנית תמימה זו נתנה ביטוי להרגשות של צעירים בודדים ברחוב היהודי, שהיה נבוך, והעיזו לנסח בימי המהפכה ו”התקוות הגדולות” של חופש ושיוויון, תכנית שהמדובר בה היה “נגד הזרם” החזק והשוטף של ה“איזמים” בין הנוער. צעירי־ציון לא האמינו ב“התמזגות האומות” ובפירוש הדגישו, שאת היהודים ידחקו גם בעתיד מכל ענפי התוצרת ויסודות המחיה הכלכליים.

“ואפילו עם התגשמות הסוציאליזם בעולם” לא ישתנה מצבנו לטובה והם דרשו ריכוז ארצי רצוף בא"י, על־ידי כל שכבות היהודים בכל העולם, ואפילו בטרם נשיג ערבויות מדיניות; הם חלמו ליצור בארץ חברה חדשה בלי מנצלים ולבטל את ההבדלים הכלכליים בשכבות העם, והאמינו שהבנין בארץ בעתיד ייצרו לנו “צורה חדשה של חיים חברתיים”.

בבואי לאורהיוב בסוף 1904 מצאתי עיירה מלאה נוער מפותח ובעל־הכרה, המתעמק בשאלות תיקון העולם הכלל־אנושי והפרטי־היהודי, גם אגודה ציונית פעילה מאוד, העוסקת בתעמולה ציונית ובויכוחים תמידיים עם חברי תנועת החופש הרוסיה. בעיירה היו כמעט כל הצעירים והצעירות שייכים לתנועה הציונית, כולם ממשפחות ספוגות מסורת עברית והשכלה. אבל תנועת השיחרור, החובקת שחקים ומבטיחה פתרון מהיר לשאלות האנושיות הכואבות וגם לשאלת המוני־העם העברי, העובד והסובל – משכה אבירים בכוחה, ולעומתה התנועה הציונית הבעלביתית, שחסידיה היו ע"פ רוב ממשכילי הבורגנות הבינונית השבעה והשאננה, המביטים בעיני בוז על המון העובד והעמל, דחתה מעליה ולא היה בכוחה לתאר חיי עתיד אחרים מן החיים השוטפים, שלא היה בהם כדי להקסים נוער. גם שארית הפליטה מן הנוער, שנשאר נאמן לדגל הציוני, לא יכולה להתעלם מן השאלות החברתיות המנסרות בעולם, ומוכרח היה לחפש ולמצוא תשובה לשאלות אלו. באותו הזמן החלו להתפתח ברוסיה אגודות של “פועלי ציון” לסוגיהם, שהשתדלו גם הם למצוא פתרון לשאלות ההן. אולם פתרונות אלה לא נראו לאותו חלק מהנוער שהעמיק יותר להבין את התרבות העברית והיה חדור רוח הנבואה העברית. גם ההווי היהודי לא נתן לו להיגרר אחרי פתרונות, המתאימים לבנין החברה של העמים האירופאיים, היושבים על אדמתם, וביחוד של העם הרוסי, המיוסד על אכרות, המושרשת בקרקע המולדת. הנוער הזה הוקסם יותר מהדעות של הס.ר. הרוסים ויחל לחפש אפשרויות איך לקשור את השאיפה הציונית עם יסודות החופש והתיקונים החברתיים. באותה קבוצה באורהיוב התבהרה והתלבנה ההחלטה לבסס את רעיון הציונות על יסודות לאומיים ולא מרכסיסטיים ויכנו את עצמם בשם “צעירי ציון”. מאין לוקח השם ומי המציאו איני זוכר, אבל ברור לי, כי שם זה כבר היה נפוץ בקישינוב.

מעניין, כי בפרוקלמציה הראשונה, שהפיצה אגודת “צעירי ציון” באורהייוב, היתה הסיסמה בכותרת: “בדם ואש יהודה נפלה – בדם ואש יהודה תקום”. חשבנו, כי סיסמא זו מתאימה בייחוד להולכים בדרך הס.ר. הרוסים, אמנם לא כל חברי האגודה נימנו על “צעירי ציון” מפני הכנסת שאלות הסוציאליזם, היו כאלה שנספחו, מפני שהציונים הכלליים היו בלתי־פעילים לגמרי, ומחפצם לעבוד עבודה ציונית נמרצת, הסכימו להכניס אל יסודות הפרוגרמה גם שאלות הסוציאליות בתור פתרון. בכלל היתה תרס"ה שנת מיפנה בציונות בכלל. המלחמה בין האוגנדאים, הארציים וציוני־ציון, היתה בעצם תוקפה וחלק מהנוער, הנמשך לציון, החל לחשוב, שכל המחלוקת הזאת יסודה באפס מעשה ולכן צריך לא רק להחליט, אלא גם לגשת להגשמה מעשית ולפתח עלית חלוצים לארץ. בינתיים גמרו אומר באותו קיץ לסטות מהדרך הרגילה של משלוח מטיפים ציוניים בעיירות, והחלטנו להטיל על חברינו להתחיל בתעמולה אישית, להשתמש בכוחות עצמנו ולסובב בעיירות ובמושבות להפצת תנועתנו. זאת אומרת, שחברים יסעו לעיירות הסמוכות לאסוף את הנוער ולארגנו באגודה של “צעירי־ציון”. עלי הוטלה החובה לנסוע לדובוסרי – עיירה קטנה בפלך חרסון – לשם תעמולה. עיירה זו נבדלה מאורהיוב בפשטותה; תושביה היו יהודים סוחרים, לא־עשירים אבל מבוססים, מגדלי טבק, ופועלים במקצוע זה, ועובדים בספנות, ובכל עבודה אשר בחופי הנהרות. ידועים כגיבורי־כח ובעלי אגרוף, שהפילו את חיתיתם על כל השכנים הכפריים שבסביבה, אנשים פשוטים, אבל תמימים באמונתם ולאומיים גאים.

גם בעיירה זו היתה אגודה של ציונים כלליים נרדמת באפס מעשה ונוער ציוני ער מחפש דרכים חדשות, מסור ומוכן לעשות ולהגשים כל אשר יצוו עליו. גם לפינה נידחת זו הגיעו אי־אלו דעות של תנועות סוציאליסטיות, ובעיקר של ה“בונד”, שהחל להכות שרשים בין צעירי־העם. אמנם הידיעות בכל השאלות האלה לא היו מרובות ועמוקות, ואחרי אסיפות נוער אחדות, וויכוחים רעיוניים עם מתנגדים, הצלחנו לארגן כמאה צעירים וצעירות לאגודה ציונית. אחרי שניהלנו חדשים אחדים את העבודה התרבותית והלאומית במרץ רב, הוחלט להצטרף לתנועת “צעירי־ציון”. בינתיים, בהשפעת ציוני המקום, קיבלתי משרת מנהל של ביה“ס הממשלתי־העברי בדובוסרי; בשבתות היו מתאספים עשרות וגם מאות נוער מכל החוגים תחת כיפת הרקיע בשדות עצי האגוזים שמחוץ לעיר, ושם היתה מתנהלת תעמולה עממית רחבה להסברת הרעיון הציוני ושאלות החברה, העתידה להיווסד בארץ הישנה־החדשה כשתתישב ע”י חלוצי העם. הנוער הזה חונך בעיקר להתכוננות לעליה ארצה, להיות לפועלים חקלאיים ולשאוף לחקלאות עובדת בתור יסוד לתקומת העם. בינתיים הוטלה על הנוער עבודה ציונית פעילה בקק“ל והפצת שקלים. באוסף כספים למוסדות אלה הגיעו לידי שיא שלא פיללו לו. כדי להרבות באוסף כספים לק.ק.ל. לא היססו החברים והחברות הצעירים להשכיר עצמם לכל מיני עבודות ושליחויות. במשך אותה שנה נאספו בעיירה זו, כמדומני, קרוב לאלף רו”כ, שנחשב אז לסכום גדול מאד. יחד עם עבודה מעשית נעשתה גם עבודה תרבותית בקבוצות קטנות של לימוד הציונות, לכל שאלותיה הלאומיות והחברתיות.

בשנת תרס“ו עובדו גם היסודות של אגודת “צעירי־ציון” כפי שהיו מרחפות אז בעולמנו. לשם השתדלנו לפני המרכז בקישינוב ונשלח אלינו החבר חיים גרינברג והוא אז בן 19. במשך שבוע ימים ישב אצלנו וניהל תעמולה רחבה בין ההמונים בבתי הכנסת הגדולים ובאולמים. אז ניסחנו ועיבדנו את התוכנית של “צעירי ציון” בת 16 סעיפים, שנתקבלה באסיפה כללית ונתפרסמה בשבועון “כרוניקת־החיים־העבריים” ברוסית בגליון 4, 31 בינואר 1906. אחרי קבלת התכנית המסויימת. הוספתי להרחיב ולבאר את הסעיפים השונים, שיהיו מובנים לכל החברים וזה תפס את המקום החשוב ביותר בפעולתי התרבותית. בקיץ אותה שנה ובשנה שלאחריה, בחדשי החופש מבי”ס, נסעתי לאורך כל חופי הדניסטר, אשר בבסרביה ובכל העיירות נספחו האגודות הציוניות לתנועת “צעירי ציון”, לפי התכנית הדובוסרית. מסעיפי פרוגרמה זו, ברור, שמתחילת הופעת צ“צ שאפו להיבדל מהציונים כלליים ולהבליט את יחסם החיובי לאדם העמל והעובד, העומד במרכז ההגשמה הציונית ע”י היהפכו לחקלאי ופועל ובונה בידיו ובגופו ממש את ארצו, על יסודות של יושר וצדק חברתי בלי מנצלים. תכנית תמימה זו אינה מהססת לקבל על עצמה את הרעיון הגדול של הסוציאליזם.

חלק גדול מאוד מחברי התנועה הדובוסרית של צ“צ וממקורות אחרים מילאו אח”כ את אשר קיבלו על עצמם, עלו לארצנו וכאן נכנסו כחברים נאמנים לשורות “הפועל הצעיר”, שהתאים ברוחו לאותם היסודות, שהונחו בתכנית צ“צ הדובוסרית. בתרס”ז עזבתי, יחד עם עוד חברים, את העיירה ועלינו לארץ, כדי להמשיך באותו הקו, שציינו לנו בהיותנו בגולה.

סעיפי הפרוגרמה    🔗

א) היות וההתפלגות של האנושיות ללאומים היא תולדה של השפעת יסודות טבעיים, הרי התמזגות האומות, אפילו בעתיד הרחוק, אינה אפשרית.

ב) תנאי מוחלט להתפתחות כל אומה במובן התרבותי־לאומי לחיות¹ בהמונים רצופים בשטח ארצי מיוחד.

ג) העברים הם בזמננו לאום מיוחד, וחדורים שאיפה לשמירת עצמאותם ועצמיותם.

ד) בהיותם מפוזרים בין האומות, מהווים העברים בכל מקום מיעוט, ואין ביכולתם להתפתח כיחידה לאומית תרבותית נבדלת, בלי כל יחס אל העמים הסובבים אותם, ולכן דרושה להם ארץ (טריטוריה).

ה) הארץ הזאת צריכה להיות ארץ־ישראל מפני כוח המשיכה ההיסטורית של עם ישראל. כוח משיכה זה מלבד שהוא מטרה בפני עצמו, הוא משמש גם יסוד חשוב בהקלת השגת המטרה.

ו) ארץ ישראל תירכש ע"י כיבוש כלכלי ותרבותי ואפילו טרם שתושגנה ערבויות מדיניות.

ז) אם כי הננו עומדים על נקודת השקפה לאומית עצמאית־עממית, הננו מודים גם ביסוד השני החזק מאד והוא כי גם הגורם הכלכלי־חמרי דוחף את העם העברי להגשמת הציונות, כי היהודים נדחקים ויהיו מרוחקים גם בעתיד מכל ענפי התוצרת, המהווים את יסודות המחיה והכלכלה, ואפילו עם התגשמות הסוציאליזם בעולם.

ח) בהתגשמות הציונות מעונינים כל שכבות היהדות, אפילו הבורגנות העשירה, שההרחקה מהתוצרת אינה מאיימת כל כך עליה כמו על יתר חלקי היהדות, שנדחקו ונדחפו מהסביבה הזרה ע"י התפתחות האנטישמיות, שקיבלה צורה של תורה מופשטת לא תועלתית.

ט) על יסוד סעיף ח' על התנועה הציונית להקיף את כל חלקי היהדות, שכבותיה ופלוגותיה בכל מרחבי העולם, ז.א. הציונות צריכה להיות תנועה לאומית.

י) כתוצאה מסעיף ט' הננו מודים בכורח של התהוות מפלגות ואירגונים בציונות, בהתאם להשקפות וענינים חיוניים של שכבות כלכליות ומעמדות הנכנסים לתוך התנועה.

יא) בכניסתנו לתנועת “צעירי־ציון” הננו מופיעים כנציגי הפרוליטריון העברי במובנו הרחב, ז.א. של כל חלקי היהדות העובדים והעמלים, וביניהם גם של הבורגנים־הזעירים, הסובלים ונסחפים בחיים ירודים כמו האכרות הרוסית העמלה.

יב) כתוצאה מסעיף י"א הננו מודים בכורח להילחם באופנים שונים להרמת המצב החמרי של אותן שכבות העם שהננו נציגיהן.

יג) היות והננו חושבים, כי בתוקף החיים הכרח הוא להעביר מן העולם את מלחמת המעמדות וניגודם וּלבטל כל ניצול כלכלי, הננו חושבים את עצמנו לסוציאליסטים.

יד) היות ואצל העם העברי בגולה אין צורות חיים תקינות ואין ולא תוכל להיות חלוקה תקינה למעמדות, אשר תיווצר רק עם התישבות מלאה של העם העברי בארצו ובחיותו חיים לאומיים ארציים, אין אנחנו נספחים לשום אסכולה סוציאליסטית, כי הסתפחות זו תבוא רק עם סידור החיים הלאומיים, ואפשר מאד כי הבנין הכלכלי של ארץ־ישראל בעתיד, ביחד עם המצב התרבותי והפסיכי המיוחד ייצרו צורה חדשה של חיים חברתיים, בהתאם להווי שיוצר.

טו) המלחמה בממשלת־היחיד היא, לפי נקודת השקפתנו, הכרחית וחובה על כל העם העברי, כדי שנשיג את הזכויות האזרחיות והמדיניות, זה הכרחי להתפתחותנו וגם כדי לפתח את ההכרה העצמית של המוני העם.

טז) בהיותנו עומדים על נקודת השקפה לאומית־תרבותית, הננו שואפים להתחדשות רוחנית של העם בגולה, ונלחמים להלאמת החינוך, ע"י החיאת השפה העברית (ולא הז’רגון) כי רק בשפה זו משתקפת נשמת העם העברי ורוחו.