לוגו
ראשון־לציון בשנות מלחמה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

להביא בחשבון את כל הקורות את מושבתנו במשך השנה שחלפה, עם כל התמורות והחליפות שעברו עליה, זהו תפקיד קשה יותר מדי. לא היה שבוע שצרתו לא תהיה מרובה מהקודם לו, ועוד טרם הגיעה השעה לסכם את כל אלה. עתה חפץ אני לעבור רק בסקירה קצרה ומרפרפת על קורות הזמן האחרון בראשון־לציון. מיום שהוסרה מעלינו מכת הארבה. כי מאחרי הארבה מתחילה תקופה חדשה בחיים הכלכליים של תושבי המושבה.

עוד בהתחלת המשבר סידר ועד־המושבה מחסן־מכולת בשביל כל בני־המושבה. במחסן זה קיבלו מכולת, מי בכסף, מי בפתקאות נותני־העבודה, ומי בשטרי־בטחון. אולם מיני המכולת, שנמצאו במחסן בתחילת המשבר, אזלו מהר, ונשארו רק שני הדברים העיקריים ביותר – לחם ושמן, שקיבל כל אחד ממחסן־מושבה, איש לפי אָכלו ולפי מכסת נפשות ביתו. מצב הפועלים היה רע מאוד, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ובפרט האדם העובד, אבל אחרי שהלחם היה במידה מספיקה לא היתה הדאגה גדולה כל כך, ובעיקר שמזמן לזמן היה נמצא גם מעט כסף במזומנים, שהושג ע“י עבודה או ע”י הועד על חשבון הפתקאות של נותני־העבודה. פחות רע ממצבו של האשכנזי היה מצבם של התימנים, המסתפקים במועט, ואם לחם ושמן נמצאו להם והספיקו להם. ככה נמשך הדבר עד סוף תקופת הארבה. בימים ההם, כשרפו כל הידים מלהלחם נגד האויב הנורא, כשדללו כל מקורות הכסף ע"י ההוצאות המרובות למלחמה זו, כשגבר היאוש, ויבושו הכורמים מכרמיהם והפרדסנים מפרדסיהם, וכל פנים קבצו פארור, בימים ההם סגר גם הועד את המחסן והודיע כי איש איש ידאג ללחם ביתו, באשר קצרה יד הועד מכלכל את כל המושבה בלחם. ואמנם קשה היה לועד להמשיך את קיום המחסן, כי כמעט כל בני המושבה, מלבד מועטים יוצאים מן הכלל, בין הזקוקים לעזרה ובין הבלתי זקוקים לה, חשבו להם לזכות ליפול למשא על מחסן הועד, ולפיכך הלכה ההוצאה הלוך והתרבה.

אחרי הודעה זו של הועד היה מצבו של אותו חלק התושבים, התלוי באמת רק בלחם זה, רע מאוד. איש לא ידע איך לסדר את חייו להבא. מלבד זה גדל היאוש למראה הכרמים האבלים, הפרדסים החשופים ועצי השקד הערומים מכל ירק, וכל מרץ להתחיל באיזו עבודה שתהיה, בבית או בשדה, לא היה. גם מצב הפועלים והפקידים של היקב (אלה קיבלו כל הזמן את צרכיהם לא ממחסן־המושבה, כי אם מחנות היקב) שמספרם עולה עד כדי רבע תושבי־המושבה ויותר, הורע מאוד אחרי הארבה, כי באין בציר, לא היתה אפשרות להמשיך את העבודה הרגילה ביקב, והנהלת היקב לא האמינה כי יהיה לאל ידה לנהל את פועליה ופקידיה בלחם. באחת – כל בני המושבה למעמדותיהם נשארו במצב מדוכא ומיואש מאוד.

אולם, כעבור ימי היאוש הראשונים, התחילו להתרגל לאט לאט למצב החדש. נוכחו לדעת, כי אמנם גדל ההפסד ופירות השנה אבדו, אבל הכרמים והפרדסים חיה יחיו ויהי להם זה לתנחומים. תושבי המושבה והאכרים התחילו לסדר את חייהם בהתאם לתנאים החדשים. מי שהיה לו איזה כסף מקודם והסתירהו כל זמן שמחסן־המושבה היה פתוח לרווחה, פתח את צרורו; גם היקב התחיל לחלק פעם בפעם אילו סכומים של כסף לכורמים. בעלי השקדים קיבלו על חשבון שקדיהם (שאמנם גם הם התמעטו על ידי הארבה, בכל זאת היה היבול לא פחות רע מבשנה לא טובה אחרת), שמכרום או מסרום ל“כרמל מזרחי” וקיבלו דמי קדימה. היו גם כאלה שמצאו להם מקורות הלוואה אחרים. אלה שהיו להם סוסים הרויחו מעט, בשלחם את סוסיהם לעבוד בעבודת הממשלה ואחדים שלחו במסחר ידם. איך שיהיה, כמעט כל בעלי הכרמים והפרדסים סידרו להם את חייהם, אם לא ברווחה, כבשאר השנים, על כל פנים לא בצמצום גדול יותר מדי, ורק מעטים נשארו במצב דחוק מאוד. פועלי־היקב גם הם, אחרי טענות וסכסוכים, נשארו כולם במקומם, עובדים רק שלושה ימים בשבוע ומקבלים את משכורתם לא בשלימות, אבל יותר מאשר רק בעד שלשה ימי־העבודה. סידור חייהם עולה להם אמנם בקושי רב, כי רובם בעלי־משפחה, שגם בשנים כתיקונן אין פרנסתם נמצאת להם בריווח, בפרט בזמן שהיוקר גדול והמשכורת מועטה, אבל ניתנה להם האפשרות של קיום והבטיחום בצרכיהם העיקריים ביותר. על אלה צריך להוסיף את התושבים האחדים העשירים, שבחייהם לא בא שום שינוי כמעט.

הנה כי כן הסתדרו לאט לאט חיי המושבה. הכל הסתגל, התרגל למצב, כי סוף־סוף האכרים, פועלי היקב ופקידיו והתושבים העשירים מצטרפים לשני שלישים מכל תושבי המושבה (מספר תושבי המושבה בערך 1200 נפש, מהם כורמים כארבע מאות, פקידי היקב כחמישים, פועלי היקב 250 נפש ותושבים עשירים כמאה. בעלי־מלאכה כמאה נפש, וכשלוש מאות נפש – פועלים אשכנזים, תושבים בלי משלח־יד מיוחד, פועלים תימנים, ספרדים ואורפלים).

גם החיים הפנימיים הסתדרו במקצת: עפ"י האיניציאטיבה של הצעירים וצעירות המושבה נסתדרו הרצאות, הנקראות פעם בפעם על ענינים שונים, סודר גם כעין חדר־קריאה, אשר בו יוכלו לבלות ערבים אחדים בשבוע לאור מנורה – דבר חשוב מאוד, בפרט בשביל הפועלים, חסרי מאור־לילה. מצב הבריאות במושבה גם הוא השפיע לטובה על מצב הרוחות. בית־הספר היה פתוח כל הזמן, ואלה שעמדו השנה לגמור את חוק־לימודיהם למדו ועמדו בבחינה, והכל התנהג בסדר.

אבל, אם במושבה בכלל הסתדרו החיים בצורה לא גרועה ביותר – אין הדבר כך במחנה הפועלים. עם גמר העבודה וסגירת מחסן המושבה, נשארו הפועלים במחסור נורא: נשארו בערך כשלוש מאות וחמשים פרנק מכסף הסיוע האמריקאי, אבל במה נחשב הסכום המצער הזה, לעומת מספר הפועלים, שעלה עד 90–80 יחד עם התימנים (מלבד בני משפחותיהם), שלא היה להם לחם אפילו ליום אחד. ועוד רע מזה היה מצב העבודה: שום עבודה לא נמצאה, כי בשנים כתיקונן מתחילים בזמן הזה להתכונן אל הבציר והעבודה ביקב מתרבה, ואחדים מהפועלים עסוקים בשמירה, אולם השנה הופקרו הכרמים וכל הפועלים נשארו בטלים. במצב כזה מסר ועד המושבה את הנהלת עניני הפועלים לועדה המשותפת של הסיוע האמריקאי. אמנם המשרד הא"י בא תיכף לעזרת הפועלים וסכום של אלף פרנק ניתן בתור הלואות לאנשים פרטיים, בשביל עבודות לא־עונתיות. נמצאו גם נותני־עבודה אחרים שהסכימו לכך. אבל משהתמעטו ההלואות ונותני־העבודה מכיסם לא נתנו כמעט כלום על חשבון העבודה, אחדים מחוסר כסף ואחדים מחוסר רצון – התחיל המצב להיות קשה ומעליב יותר ויותר, כי בכל יום ויום היו צפויים לחוסר לחם. בכל פעם היה צורך לנדוד לבקש שק קמח, וכשהביאו את מעט הקמח כבר היו חייבים על חשבונו יותר מאשר הביאו. גם בין התימנים היו הרבה משפחות האוכלות רק פעם במעת־לעת לחם קיבר ולא יותר, ובכלכלה כזאת לא קל לעבוד עבודת פרך במעדר כל היום. ועוד יותר קשה היה העלבון שבדבר: עובד אדם בזיעת אפו, ואחרי כן עליו ללכת ולחזור על פתחי המוסדות לבקש הלואה בשביל נותן־העבודה שישלם לו בעד עבודתו, ונותן העבודה יושב לו בלי דאגה בביתו, כי הלא כך היתנה מראש, שלא מכיסו ישלם אלא בפתקה, וגם זה ייחשב לו לצדקה, כי חנן את אחיו ונתן לו הרשות לעבוד בכרמו… המצב המדכא הזה השפיע על הפועלים באופן רע מאוד, היאוש התגבר ואיזו רשלנות לכל עניני החיים תקפה את הכל. מי שהיתה היכולת בידו עזב את המושבה, וכעת נשארו עוד כשלושים וחמשה פועלים אשכנזים, מלבד התימנים, במצב קשה שאין לתאר. בערב אינם יודעים אם יהיה הלחם למחר, ובתנאים כאלה מי יכול להתענין בסידור עבודה או בחיפוש עבודה? להמשיך את המצב הזה גם לימים הבאים יוצא מגדר האפשרות. אם לא תימצא הלואה, לכל הפחות 1800 פר' לכל חודש, אין שום אפשרות לפועלים בראשון להתקיים.

במצב משונה נמצאים הפועלים התימנים: בתחילת המשבר לא היה להם מי שיסדר אותם וידאג לעניניהם. חלק מנותני העבודה מצאו להם את שעת הכושר להוריד את שכר עבודתם של הפועלים התימנים. אלה שקיבלו תמיד 9–10 גרוש ליום היו מוכרחים לקבל 7–8 גרוש. אבל מפאת כשרונם להסתגל ולצמצם את צרכיהם, הצליחו התימנים גם במשכורת קטנה כזאת לכלכל את נפשות ביתם, כמובן – בדוחק רב.


“בשעה זו”, קובץ א', שבט תרע"ו. (החתימה: א.ע. – אבי עמוס)