מת מרדכי קצפ, ועבר זמן לא רב ונשכח זכרו, והיה כלא היה. אבל מעטים המה הפועלים העברים בא"י כמוהו, ולכן הנני חפץ לספר דברים אחדים על תכונת הצעיר הפשוט והמצוין הזה.

שנתים וחצי עברו מעת ראיתיו בפעם הראשונה. היה זה בימי הפסח, בבקרי את עיר מגורי אבותי, התקיימה שם אסיפת ציונים־צעירים על הר מחוץ לעיר, מפני מצב־המלחמה שהיה אז ברוסיה. האסיפה היתה רבת־עם, פתאום נראו שוטרים באים. כל הנאספים נבהלו וברחו, ורק חמשה צעירים נשארנו, וביניהם גם קצפ. באיזה אומץ עמד נגד השוטרים, שחפצו לאסור אותנו. אחרי שיצאנו בשלום מידי השוטרים, אמר לי כי הוא מבין שצריכים היו לברוח, אבל איננו יודע איך בורחים, לבו אינו נותן לו לעשות כזאת. בזמן ההוא ברוסיה נשארו במחנה הציונים רק אינטליגנטים אחדים או בני בעלי־בתים, שיראו להיספח על המפלגות המסוכנות יותר, ולכן ענין אותי מאוד החבר החדש הזה, מלא החיים והאומץ. באתי אתו בדברים ושאלתיו מדוע נכנס אל אגודת־הציונים? והוא ענה לי: “זה כבר הנני ציוני, אבל לא הבנתי איך נשיג את מטרתנו ומה עלי לעשות, – להטיף אינני יודע, לכתוב בעתון אינני יכול, לאסוף כסף לקה”ק אין לי זמן. אבל כעת, מעת ששמעתי דברים חדשים, הבינותי את הציוניות. הבינותי, איך נוכל לרכוש את ארצנו, וגם עבודה נמצאה בשבילי: צריך לנסוע לא“י… ובעוד חדשים אחדים, כשתיגמר שנת עבודתי אצל בעל־הבית שלי, אסע”. עברו חדשים אחדים, ובימי הסוכות ביקרתי עוד פעם עיר זו, והנה מרדכי קצפ כבר גמר את חשבונותיו, ואחרי מלחמה קשה עם אמו, שחפצה כי יסע לאמריקה, שקיבל משם גם כסף וגם כרטיס, עזב את כל אלה ויתכונן לנסוע. עד היום מצלצלים באזני הדברים, שאמר לי אז, בהתיעצו לאן לנסוע. סיפרתי לו, כי ביהודה קל יותר, כי יש יותר עבודה וגם חברים רבים, ובגליל קשה מאוד. בשמעו זאת, אמר: “ובכן הנני נוסע הגלילה: על החלוץ לעמוד תמיד במקום המסוכן יותר”. תמונת גוו החזק כמו חיה ניצבת לנגד עיני, ועיניו הנוצצות והמביעות רצון עז משוטטות לפני. הוא נסע הגלילה, ויעבוד שם, בא גם ליהודה ועבד ביקב הראשוני ובמוצא, אבל לא יכול להישאר בין כתלי הבנינים, – הוא שאף למרחב, לחופש, וישב הגלילה ושם מצא את קברו. חדל לבו החם לדפוק.

“הפועל הצעיר”, תרס"ח, 12