בּמלאת שנה לפטירתוֹ של המשוֹרר יעקב שטיינבּרג מגישה אגוּדת הסוֹפרים העברים לקוֹרא אוֹסף זה של שיריו, שלא יצאוּ במכוּנס בּחייו. המשוֹרר עצמוֹ עוֹד תכּן את תכניתוֹ, כּנס את השירים ממקוֹמוֹת פּזוּריהם, אף קבע את סדרם, חוּץ מתשעת השירים האחרוֹנים, שלא הספּיקה לוֹ השעה לסדרם. קראנוּ לספר בּשם “שירים אחרוֹנים” לשם סיוּם מעגל שירי המשוֹרר, שיצאוּ בכרך גדוֹל של כּתביו (הוֹצאת היוֹבל, תרצ"ז) והמדוֹר הראשון בּוֹ נקרא “שירים ראשוֹנים”, וגם משוּם שרוּבּם כּכוּלם נכתבוּ בּעשׂר שנוֹת חייו האחרוֹנוֹת.
האוֹסף אינוֹ גדוֹל בּכמוּתוֹ והוּא כוֹלל בּסך־הכּל מ“ט שירים, ואף כּי, חוּץ מאחדים, רוּבּם נכתבוּ בשנים האחרוֹנוֹת ממש, יש בּאוֹסף כּדי לשקף את כּלל שירתוֹ במרוּכּז, כּאילוּ רוּח המשוֹרר על סף הזקנה, לשם סיכּוּם אחרוֹן, כּביכוֹל, עברה שוּב על דרגוֹת התפּתחוּתה. נמצא בּיניהם שירים מספּר, שנכּיר בּהם אוֹתוֹ תוֹם, מעוּף־רעיוֹן ורוּח־חן של נוֹער שבּספר שיריו הקטן הראשוֹן בּהוֹצאת “יבנה”, ספר שעשׂה בשעתוֹ רוֹשם חזק כּל־כּך על ח. נ. בּיאליק; שירים אחרים מזכּירים בּקלוּת חרוּזיהם, הכּתוּבים בּרוּח־קוֹהלת מוֹדרנית, את שירי “ספר הסטירוֹת” ו”ספר הבּדידוּת", שנראוּ בשעתם כּעין סטיה מן המוּצק אל הנוֹזל; אבל רוֹב השירים הם מאוֹתוֹ סוּג בּשל, כּבד־משקל, צרוּף ותמציתי עד תכלית שבּמדוֹר האחרוֹן בּספר השירים הגדוֹל. כּמה מן השירים האלה נראים לעינינוּ כּיצוּרים מוּגמרים ושלמים, שאין רבּים כּמוֹתם למיצוּי אחרוֹן בּשיריו הקוֹדמים.
כּאן, בּשירים אלה, אנוּ רוֹאים את המשוֹרר חזק־העצמיוּת, הצוֹפה בעוֹלם בּעין פּקוּחה וּבשׂפתים חשוּקוֹת, מתוֹך בּינה ורגש המתקשים להשלים. גוֹרל הפּרט וגוֹרל הכּלל נשלבים, הייתי אוֹמר, נוֹשכים זה את זה, והוּא צוֹפה בשניהם ממצפּה בדידוּתוֹ שׂבע־נסיוֹן, אך לא שׂבע מנסיוֹן. אלא שמידת הזקנה עשׂתה בכל־זאת את שלה, וּמידת היסוּרים של הפּרט והכּלל עשׂתה אף היא את שלה. גם המרי הפך לאחרוֹנה משהוּ דוֹמה לויתוּר. לא ויתוּר שלם, אלא מעין השלמה מדעת, אך לא מרגש, כּמוֹ מאחוֹרי ההשלמה עוֹד יפעל הרצוֹן, שיהיה אחרת, אף כּי הדעת גוֹזרת, כּי אחרת לא יהיה עוֹד.
אף־על־פּי־כן יש מוֹעדים לנפש המשוֹרר, שבּהם היא כּאילוּ מתפּרקת ונכמרת עד דמע בּהתוָדע אליו “כל רוֹך וכל טוֹב”, וּבאחרים משיריו נמצא לא רק את הכּמיהה אלא גם את ההגשמה רבּת־החן של אוֹתוֹ רוֹך אנוֹשי מדמיע (יוּשׂם נא לב לשירים הקטנים והזכּים: “גשם בּלילה”, “ילד על סף שלוּלית”, “חסד קט”, הבּאים בּשכנוּת מכוּונת על־ידי המשוֹרר). השירים האלה חוֹשׂפים את יקר נפש המשוֹרר בּעצם טהרה.
האוֹסף הזה הוּא השלמה יקרת־ערך לכתבי המשוֹרר, עד יבוֹא יוֹם ויצאוּ במהדוּרה מחוּדשת ושלמה.
תש"ח