כּאייל שָׂב תערוֹג על אפיקי יצירה. קוֹמתך המדלגה תיראה פעם על גבעוֹת וּפעם בּעמקים. הנה ריעוּ לך עדת צבאים צהוּבּים, והנה יצאת בּעקבוֹת הפּרוֹת הטלוּאוֹת. ואני תמיד אראך בּוֹדד, פּוֹשט צואר, מרים קרן וּמשוֹטט עין אך אפיקי היצירה השוֹקקים בּאזניך. רגליך הדקוֹת, האֵפר הפּזוּר על שׂערך, הצללים הנבהלים בּעיניך – חימדתיך, תנני ללפּוֹת את צוארך וּלהקשיב להלמוּת לבּך, אשר ירעיד כּל גוך בּלי־חשָׂך.
עוֹרך דק להפליא ורזוֹן בּשׂרך יכּה על חי בתמהוֹן. כּל רוּח מצוּיה תרנין את עצבּך החשׂוּפים כּמעט. יחשׂ לידתך לא יתנך למהר רוּץ כּאחד הצבאים הצהוּבּים, אף לא להתערב עם עדר הפּרוֹת הטלוּאוֹת. עת תשרך פּסיעוֹתיך הדקוֹת, הנמהרוֹת־הזהירוֹת, עם העדר הכּבד, ידוּץ לבבך אחרי הצבאים המעפּילים לאויר מעלה, וּבחפזך עם העדר הקל, תתוּר עינך אחרי הפּרוֹת הרוֹעוֹת הרוֹעוֹת בּירק השפלה.
בּינת־עוֹלם בּעינך וחרדת־הרגע תפרפּר על רוֹם מצחך, הבה אקשוֹר לבּי בלבּך ואחרד עמך בּכל דרכיך.
נצח לא אשכּח היוֹם בּוֹ קרבת אלי, ואני יוֹשב על צוּק תלוּי על־פּני תהוֹם פּרוּעה ושר את שיר אבדני.
“שבתי מאפיקי היצירה. האח, רויתי”.
“בּרוך לי תהיה, דילוּגך עלי אהבה”.
“האין ריחי ריח מעיני השׂשׂוֹן?”
“ריחך ריח אפיקי עוֹלם”.
“אוֹדך, אח חוֹנן”.
“ארחַמך, אח חנוּן”.
צלע אל צלע הלכנוּ. מי יפריד בּינינוּ?
כּאייל שׂב תערוֹג על אפיקי יצירה. הישען תישען אלי וצללי עיניך הנבהלים ירקדוּ מוּל עיני.
ואני אקשיב בּאהבה אל הלמוּת לבּך הנד בּקרב גוך האורירי בין הגבעוֹת והעמקים, וארקוֹם בּדממת חן את דמוּת שני העדרים, הקל והכּבד, לתוֹך רקמת שיר אבדני על פּני התהוֹם הפּרוּעה.
תרפ“ו–תש”ו