(דברים על ארוֹנוֹ ליד בּית בּיאליק)
ליד הבּית הזה תוּרגש בּיוֹתר המכּה המשוּלשת אשר הוּכּינוּ בהסתלקוּתך בּלא עת: לא סיימת את סדר חייו של המשוֹרר הגדוֹל, אבוּקת הדוֹר, אין מי שימלא מקוֹמך כּיוֹשב ראש ועדת הספריה של “בּית בּיאליק” שכּה הרבּה אצלת עליה מרוּחך העשירה, ונפקד מקוֹמך בּ“מוֹסד בּיאליק”, שרבּוֹת עמלת בּיסוּדוֹ, בּהתוית תכניתוֹ וּבפעוּלוֹתיו מיוֹם היוסדוֹ ועד עתה.
אלה היוּ בשנוֹתיך האחרוֹנוֹת התחוּם המשוּלש, בּוֹ התהלכה רוּחך בּכוֹבד ראש, בּמסירוּת, בּנאמנוּת, כּאשר היית מטבע בּרייתך, כּאשר לא יכוֹלת אחרת. בּאישיוּת בּיאליק וּביצירתוֹ לכל גוֹניהן ראית את גילוּי הרוּח הגבוֹהה והמוּשלמת של עמנוּ בדוֹר האחרוֹן, ועל כּן כּה חרדת על כּל תג ותג שבּדמוּתוֹ ושקדת לגלוֹת כּל קמט וכל זיו שבּה, כּדי לציירה בּשלימוּת. לא זכינוּ ולא זכית, בּשל מחלה וּפיזוּר כּוֹחוֹת לכַלֵל את התמוּנה כפי שראה אוֹתה לבּך.
בּ“בית בּיאליק” היית המסייע הראשי בהנחת יסוֹד רחב וחזק למוּסיאוֹן ולספריה, בּידיעוֹתיך הרחבוֹת, בּהבחנתך הבּיקוֹרתית, בּחרדתך לאבני־הפּינה של תרבּוּתנוּ עזרת לכנוּס אוֹצר יקר־ערך המשמש לברכה תלמידי חכמים וסוֹפרים שבּעירנוּ. עוֹד הרבּה יש לעשׂוֹת – והפּוֹעל הראשי איננוּ.
ואחרוֹן אחרוֹן: בּ“מוֹסד” בּיאליק, שהיית הרוּח החיה באוֹפניו, מן המכונים העיקריים בּמשך שנוֹת קיוּמוֹ, לא רק תוֹכן תוֹכניוֹת ועוֹרך היית בּוֹ, אלא יוֹעץ־פּלא תמידי, משתתף בּכל פּעוּלה, חרד לקיוּמוֹ ולשׂגשׂוּגוֹ ורב את ריבוֹ בפנים וּבחוּץ.
אזכּרה את עשׂרוֹת נסיעוֹתינוּ יחד לירוּשלים וּמירוּשלים בּעניני הקוראטוֹריוֹן של “מוֹסד בּיאליק” ודברי דאגתך בּדרך לכבוֹד המוֹסד ולחיזוּקוֹ. רק מעטים ידעוּ כמה נתיסרת בּחשאי על שהצטרכת לקבּל חלק מפּרנסתך מן המוֹסד הזה, אף כּי שֵרַתָּ אוֹתוֹ ברוֹב עבוֹדה קשה, הרבּה יוֹתר ממה שהוּרשית לפי זמנך וּבריאוּתך. אילוּ נצטרפוּ השעוֹת והימים שנתת בּנסיעוֹת וּבישיבוֹת, היוּ עוֹלים לחשבּוֹן גדוֹל מאד, והרבּה נשאר ”מוֹסד בּיאליק" חייב לך.
בּעבוֹדתך וּבשקידתך ללא גבוּל עלית, עמלך העלך בּלי הרף. פּיך לא פסק מגירסא אף יוֹם אחד, גם בּחוֹלייך לא זז הספר מידך. מוֹצאך היה הרנ"ק, רבּוֹתיך וחבריך היוּ פרישמן, בּיאליק וּברדיצ’בסקי. את נשמת האוּמה חיפּשׂת אגב חיפּוּשׂ האמת, וגם מחוּקי היוֹפי לא התעלמת. מלאכתך היתה הבּחינה והשקילה, כּליך – אַמת־המידה והמאזנים.
לא אספּר מה פעלת למען אגוּדת הסוֹפרים, צרכיה וכבוֹדה. על אלה יספּר חבר אחר, בּא־כוֹחה של אגוּדתנוּ.
נוֹצרת לישב בּשלוָה באָהלה של תוֹרה, אך לא הניחוּ לך לשבת בּשלוָה. קריעוֹת קרעוּ ממנוּחתך. לעתים תכוּפוֹת מדי הוּצאת מן האוֹהל אל שוּק העשׂיה, לעשׂוֹת אזנים לספרוּתנוּ. דאגוֹת הכּלל והפּרט הדריכוּך מנוּחה.
נעמת לנוּ מאד, פישל, בּנוֹעם הליכוֹתיך, בּיפי נימוּסיך, בּעבוֹדתך לשמה, בּרגש־הכּבוֹד שלך ללא ויתוּר, בּמאזני־צדק שבּידך, בּחרדתך לאמת וליוֹשר המשפּט. גם רוגזך על דברי תוֹרה היה לנוּ תוֹרה.
חבל שאת המסָכוֹת הגדוֹלוֹת בּהן עמדת שנים ועליהן נתת את נפשך: “תוֹלדוֹת הספרוּת העברית החדשה”, “בּיאליק, חייו ויצירוֹתיו” ו“משנת הזוֹהר” לא הבאת לידי גמר. אם זה גוֹרלם של אנשים נבחרים, להניח מלאכתם בּלא סיוּם – איש נבחר היית, אך לנוּ קשה לכבוֹש את הצער, לעצוֹר בּדמעה.
ר' שמעוֹן בּן אלעזר אוֹמר: העוֹמד על המת בּשעת יציאת נשמה חייב לקרוֹע. הא למה זה דוֹמה – לספר תוֹרה שנשׂרפה. אם אדם סתם שמת נמשל לספר־תורה שנשׂרף, אתה שגללת כּל ימיך את ספרינוּ הטוֹבים ישר והפוּך על אחת כּמה וכמה. עמדתי בשעת שׂריפתך וקשה לי להבליג על הכּאב.
תש"ז