עיקר נוֹשׂאה של הליריקה – צער האדם ותוּגת חייו, כּפרט וככלל, מבוּטאים בּשׂפת צלילים וּמראוֹת. הבּיטוּי העברי “השתפכוּת הנפש”, אף על פי שקיבּל בּרוֹב הימים גוֹן של זילזוּל, עדיין הוא הוֹלם יפה את סוּג השירה הזה. הנפש, שסאת יגוֹנה מרוּבּה מהכיל, והיא “משתוֹחחת והוֹמה”, יש לה צוֹרך להשתפַך בּתלוּנה וּבתפילה, בכיסוּפים וּבהתרפּקוּת, בּזעם וּבפיוּס וכיוֹצא בהם, ולמשוֹרר ניתנוּ הצלילים והמראוֹת לבטא את כּל אלה על הצד היוֹתר יפה.
גם השׂמחה משמשת לפעמים עילה ונוֹשׂא לשיר הלירי, אבל אין כּוֹחה יפה לפעוֹל על הנפש כּאחוֹתה התוּגה. אוּלי משוּם שיגוֹן החיים מרוּבה משׂשׂוֹנם. אך אם אין המשוֹרר בּדרך כּלל עשוּי לשׂמוֹח על גילוּיי החיים, הוא עשׂוּי ועשׂוּי להתפעל מגילוּיים של יוֹפי ושׂגב שבּהם, וביחוּד מגילוּיי יוֹפי ושׂגב שבּטבע. הסתכּלוּתוֹ היא תמיד בּחינת ראייה ראשוֹנה וּמראה עיניו – בּחינת התגלוּת. ועל כּן הוּא בא לידי השתוֹממוּת והתרוֹממוּת הרוּח, מעין רגש מעוֹרב של גיל ותוֹדה, של הנאה וברכה.
וגם התוּגה, שנתלבּשה בביטוּי שירי (אוֹ בכל בּיטוּי אמנוּתי אחר), נהפכת לחויה של התעלוּת הרוּח, ותחת לדכּא את נפש הקוֹרא היא מרוֹממת וּמרנינה אוֹתה. היא גוֹרמת לה מין עוֹנג שבּצער.
שירתוֹ של יעקב פיכמן ניחנה במידה מרוּבּה בכוֹח זה – שעוֹצבה מרנין את הנפש.
למן השיר הקטן שנכתב בּשנת תרס"א “ליל קיץ”, המתחיל כּך:
מָה שָּׁקַט לֵיל תְּכֵלֶת עַל שִׂיחֵי הַגַָּן!
מֶה עָבוּ מִסָּבִיב הַצְּלָלִים!
עֵדִים רַק כּוֹכָבִים, וְעֵינָם עֵין רָז,
קוֹרֶצֶת מִבַּעַד לֶעָלִים.
לֹא תָבִין הַקָּמָה לְרִמְּזָם עָד מָה.
וּלְנַפְשָׁם מַבִּיטִים יְעָרוֹת –
ועד השירים הקטנים, שירי ערוֹב היוֹם, שקוּיי השקיעה הבּהירה, שהוא משבּץ עד היוֹם ברשימוֹתיו בּגליוֹנוֹת השבּת של העיתוֹן “דבר”, מצייר פיכמן בּצלילים עדינים ועמוּקים את רחשי הנפש המתפּעלת מן הטבע והחיים, שהם לוֹ כחלוֹם מכאיב אך נוֹשא אוֹשר.
גם מעט שוּרוֹת המחאה והזעם על הכּיעוּר, גם הקריאה לסערה המטהרת אינם משנים את פּני שירתוֹ מיסוֹדם. הכּיעוּר בּצוּרוֹתיו השוֹנוֹת אינוֹ מעביר אוֹתוֹ על דעת נפשוֹ, על ידיעתוֹ כי היוֹפי, כּמו האמת, הוּא אחד תמיד בּכל מראיו וגוֹניו, ולגילוּיי הכּיעוּר אין מספּר, ועוֹד בּראשית דרכּוֹ גמלה בו ההכּרה:
שָׁוא תַּחְגּוֹר חַרְבְּךָ נֶגְדָּם, הַחוֹלֵם!
הִיא לֹא תַפִּילֵם, הוֹי רַבִּים מִנְּפוֹל הֵם!
ועל כּן לא יפריש למלחמה בהם אלא פּרוּרים מעיקר כּוֹחוֹ.
הליריקה, כּמוֹ האפּיקה והדרמה, לגבּי המשוֹרר, היא תכוּנה ולא צוּרה אוֹ סוּג שהוּא בּוֹחר לעצמוֹ לרווחתוֹ. רק לעתים נדירוֹת מאד נמצא את סוּגי השירה האלה מאוּחדים בּמידה שוה בּאישיוּת יוֹצרת אחת. וגם בּמקרים המעטים האלה, אם נתבּוֹנן בּהם יפה, ניוכח לדעת, כּי אחד הסוּגים הוּא תמיד היסוֹד המכריע.
יעקב פיכמן, שכּתב, נוֹסף על שיריו הליריים הטהוֹרים, גם הרבּה בּלדות, שירי מראוֹת, שירים סיפּוּריים וּפרשוֹת דרמתיוֹת, עיקר יעוּדוֹ הפּיוּטי הוּא – הליריקה. ועל כּן יש לשירתוֹ תמיד סימני־היכּר שלה, בּצליל, בּצבע, בּסמל, והם חוֹתמוֹ, כּנעימת־החוֹתם של מנגן גדוֹל.
לא רק “רוּת” ו“שמשוֹן” ו“דוד” ו“יוֹאב” וּפוֹאמוֹת אחרוֹת, אלא גם הפּרוֹזה, וּביחוּד מסוֹת־הבּיקוֹרת האוֹפייניוֹת שלוֹ – כּוּלן “דברי זמר”. עם כּל התפיסה השׂכלית, החדירה האינטוּאיטיבית, הניתוּח והמוֹפת הבּאים להוֹכיח וּלבסס – דוֹק התכלת של אוירוֹ הלירי עוֹטף אוֹתם וּמשוה להם גוֹן וּבוֹשׂם, והם מדבּרים אל החוּש והלב, אל הרגש הטעם הטוֹב, יוֹתר מאשר אל ההגיוֹן והמוֹח.
רחב וּמגוּון היקף החויוֹת וההתרחשוּיוֹת בּשירתוֹ רבּת הנוֹשׂאים והשנים. לא מעט מן הסערה כבוּש בּ“אוֹהלוֹ השקט”, אבל מחוּסן הוּא מבּפנים מפּניה, כדבר חרוּזוֹ:
אַךְ בְּסַעֲרוֹתָיו הַלֵּב לֹא דַּל.
אין פיכמן מתחמק מבעיוֹת העוֹלם, הלאוֹם והאדם, החברה והחיים, הוּא מגיב עליהן לעת מצוֹא, אך בּמגע עט־הזהב שלוֹ נהפּכוֹת גם תגוּבוֹתיו האקטוּאליות ל“תפילה זכּה” בהיכל הבּריאה.
עוֹלמוֹ הוּא עוֹלם מלא פּלאי יוֹפי, כּגן מלבלב, ולבּוֹ לא ישׂבּע מקלוֹט את מראוֹת הפּלאים ורמזיהם, אף כּי לא נעלם ממנוּ, כּי בּין הפּרחים מקננים גם נחשים ועקרבּים. אין הוּא שוֹכח כּי לא כל הדברים קיימים לעד. יש גזירה של כּמישה ומות. אך המשוֹרר יוֹדע:
יֵשׁ גִּיל אֵין נִיב לוֹ בְּאָבְדַן דְּבָרִים.
כּי האבידה אינה אלא הכנה למציאה חדשה. כּשם שהטבע והחיים מתחדשים בּכל יוֹם תמיד מתוֹכם, כּך גם נפש המשוֹרר נתוּנה תמיד לתהליך של התחדשוּת מתוֹכה, העוֹשׂה אוֹתה מסוּגלת לקלוֹט את חידוּשי הטבע
והחיים.
רבּת פּנים ורבּת תכנים היא שירתוֹ של יעקב פיכמן. היא נבטה וצמחה וליבלבה עד שהגיעה לגמר בּישוּלה. לבגרוּת הצליל, לגיבּוּשוֹ ולמליאוּתוֹ הגיעה בספר “פּאת שׂדה”, וּביחוּד במדוֹר “זמרת ערב”. מה שהיה קוֹדם בּגדר “גבעוֹלים” ו“צללים על שׂדוֹת” (שמוֹת ספרי שיריו הראשוֹנים) נעשה לקציר מבוֹרך בּספר הזה, שיצא בשנת תש"ה. ובספר השירים הגדוֹל “דמוּיוֹת קדוּמים”, שיצא לפני שנתיים, הראה את מלוֹא אוֹנוֹ בתיאוּר מראוֹת, בּעיצוּב נפשוֹת רבּוֹת, עוֹשרן וחסרוֹנן הפּנימי, בּעתרת ניב וּבשיכלוּל צוּרה.
בּדברי־הלוי לספר “דמוּיוֹת קדוּמוֹת” הּא כוֹתב:
“עם כּל מה שהעוֹלם שמם עלינוּ ולא היה זה עוֹד האדם העוֹלה, שראינוּהוּ באביב חיינוּ, לא עשׂיתי שקר בּנפשי, וגם בּימים הקשים, שטרם פּסקוּ, יש שפּיעמוּ את לבּי כּמקוֹדם אוֹר העוֹלם ואוֹר האדם; ולא התכּחשתי להם בּשירתי – גם מפּני האמת, וגם מפּני הצוֹרך שבּהם, למען נכשר לחיוֹת ולהקים עוֹלם לדוֹרוֹת יבוֹאוּ”.
וזה ערכּה החינוּכי של שירתוֹ (גם שירת־הבּקוֹרת שלוֹ), שהיא ממעטת בּחישׂוּף הכּעוּר והרע, אך קוראת בכל קסמי קוֹלה וּבלי־חשׂך ליפה ולטוֹב.
מי יתן ותישמע שירתוֹ, המרנינה את עוֹצבנוּ יוֹתר מיוֹבל שנים, עוֹד שנים רבּוֹת בּמלוֹא ליחה וריחה!
תשי"א