המשוֹרר אברהם בּרוֹידס – שספרוֹ “מאדם לאדם” יצא ב“מוֹסד בּיאליק”, אחת ההוֹצאוֹת המכוּבּדוֹת בְיוֹתר, ושזכה ב“פּרס בּרנר” – הוּא חזיוֹן חדש בּשירה העברית. הוּא אוּלי המשוֹרר הפּרוֹליטרי הראשוֹן בּשירתנוּ. אמנם היוּ בשירה העברית משוֹררים אחדים, שכתבוּ על נוֹשׂאים סוֹציאליים, אוֹ נכוֹן מזה, סוֹציאליסטים, כּגוֹן קמינר, שרשבסקי, יהל"ל, אבל שיריהם נסבּוּ, בעיקר, על האידיאוֹת הסוֹציאליוֹת, שניסרוּ בחלל העוֹלם; הם עצמם היוּ רחוֹקים מעצם החיים, מסבלוֹ היוֹמיוֹמי של הפּרט העוֹבד בּתוֹך חיי החברה. דבריהם לא נקשרוּ בחויה הנוֹבעת ממציאוּת של חיי יוֹמיוֹם עבריים. אפילוּ ראשוֹני המשוֹררים בּארץ היוּ שרים על הנוֹף, מתפּעלים מן התחיה הכּללית, מן התחוּשה החדשה כאן, בּהבדל מן התחוּשה בגוֹלה. כּל זה היה חשוּב ויקר מאד. אבל עצם החיים בּארץ לא הבשילוּ עוֹד את הצוֹרך בּמשוֹרר הסוֹציאלי. היינוּ: ניגוּדי החיים בּחברה, ההבדלים המעמדיים, לא היוּ עדיין כּה בּוֹלטים וּמכריעים, שהמשוֹרר יוּכל למצוֹא בנוֹשׂאים האלה ענין לשירתוֹ. בּרוֹידס – אוּלי משוּם שהיה צעיר מאד בְּבוֹאוֹ לארץ ונכנס מיד לחיי עבוֹדה ועמל, ואוּלי גם משוּם שבּא מוילנה, העיר שהיתה ספוּגה את הרגשוֹת ואת הנוֹשׂאים האלה – היתה לוֹ מלכתחילה הכשרה נפשית לשירה הזאת. על כּן יש לוֹ לברוֹידס, מלבד הערך השירי העצמי אשר ליצירתוֹ, בּמידה מסוּיימת גם זכוּת של ראשוֹניוּת. והיא זכוּת גדוֹלה, העוֹמדת לוֹ ליוֹצר לעַד.
חשיבוּת יתירה לשירתוֹ של בּרוֹידס, שהיא פּרוֹליטאַרית וגם עברית עד מאד. כּי המסוֹרת של החיים העבריים ושל השירה העברית גידלה אוֹתה. על כּן אתם מוֹצאים את שירתוֹ הסוֹציאלית שאינה תלוּשה ממקֹוֹרוֹת ישׂראל, מזכרוֹנוֹת עברוֹ ומחזוֹן עתידוֹ, כּמוֹ אצל משוֹררים סוֹציאליים יהוּדים בּשׂפוֹת אחרוֹת. בּאוֹתה המידה שהוּא מסוּר למוֹרשת אבוֹת, למסוֹרת הבּית והמשפּחה, לארץ, לחזוֹן הלאוּמי. וּראוּ: אין אצלוֹ כל סתירה בין אלה. אדרבּה, הם משלימים זה את זה השלמה טבעית. בּאוֹתה מידה שאפשר לוֹמר עליו שהוּא משוֹרר סוֹציאלי – אפשר גם לוֹמר שהוּא משוֹרר ציוֹני. בּמידה שאוֹמרים עליו שהוּא משוֹרר הבּית והמשפּחה – הוּא גם משוֹרר העם והאדם בּכלל.
את שירת בּרוֹידס מציין העדר גמוּר של סתירוֹת, אף כּי, פה ושם, ניכּרים, כּמוּבן, מאבקי־נפש פּנימיים, שאין כּל אדם חפשי מהם והמשוֹרר בּפרט. בּרוֹידס יוֹדע לפעמים לא רק לבכּוֹת ולהיאנח אלא גם לזעוֹק, להרים קוֹל גערה ומחאה. אבל הוּא יוֹדע גם לנחם, לעוֹדד ולסלוֹח. יש שעת כּעס, כּשהדברים נוֹגעים אל הלב, ויש גם שעת רצוֹן ורחמים – כְּשהדברים נוֹגעים אל הלב. את ספר שיריו של ברוֹידס “מאדם לאדם” אוּלי הייתי קוֹרא בשם אחר קצת, יוֹתר רך: “מלב ללב”. כּי ברוֹידס, לפי ממדיו הוּא, הריהוּ מטיפּוּס המשוֹררים לעת מצוֹא, באוֹתוֹ מוּבן שגאֶתה קרא לשיריו “געלעגענהייטס געדיכטע”. המשוֹרר האמיתי הוּא לא זה המוֹשיב עצמוֹ אל השוּלחן ואוֹמר: “הבה אכתוֹב שיר”, כּי אם זה המתעוֹרר לכתיבה ע"י דחיפה של מאוֹרע פנימי, אוֹ בּהשפעת גוֹרם־חוּץ המזעזעוֹ.
בּרוידס הוּא ליריקן לפי מהוּתוֹ, והוּא מאמין, כּי מה שהוּא הרגיש וחזה מבּשׂרוֹ, צריך להיוֹת ממילא גם הרגשת הזוּלת, האחר. וזהוּ קו התוֹם שבּשירתוֹ. ואכן שירת בּרוידס שוה לכל נפש. ראיה לכך, שרבּים משיריו מצאוּ להם מוּסיקאים שהלבּשוּם צלילים, וּמצאוּ בהם את ההתאמה בין הבּיטוי המילוּלי והצליל.
יש שדוקא הדברים החילוֹניים, הפּשוּטים, הקטנים והמצוּיים בּיוֹתר, שבּני־אדם רגילים לעבוֹר עליהם ולא להרגיש בּהם, הם היסוֹד והנצח בּחיינוּ. וּברוֹידס נטפּל לאוֹתוֹ חוֹמר רגיל, שאחרים דשים אוֹתוֹ בעקביהם, ועל כּן שיריו הטוֹבים עשׂוּיים לעשׂוֹת רוֹשם תמיד, כּמוֹ חזיוֹנוֹת הטבע המשמשים תמיד עילה להסתכּלוּת מחדש.
ספר שיריו של בּרוֹידס, כּפי שציין בּצדק המשוֹרר ד. שמעוֹני, בּטקס חלוּקת “פּרס בּרנר”, אינוֹ מצוּמצם בּנוֹשׂאיו. השירים למדוֹרוֹתיהם מקיפים שטחים שוֹנים של דרך אדם הכּוֹאב ולוֹחם בּקשיוּת־עוֹרף את מלחמת קיוּמוֹ וזכוּתוֹ לחיי חירוּת וכבוֹד.
תש"ח