הקדמוֹנים, שנתיאשוּ מהכּרת עוֹלם וּמלוֹאוֹ מתוֹך נסיוֹן של החוּשים, הערימוּ והמציאוּ את ה“עוֹלם הקטן”, המיקרוֹקוֹסמוֹס, שבּוֹ משתקפת בּלי שיוּר דמוּתוֹ של ה“עוֹלם הגדוֹל”, המַקרוֹקוֹסמוּס. לא רק הרים וימים וּמזלוֹת ראוּ בוֹ, אלא גם נשמתוֹ נעשׂתה להם בּבוּאה מדוּיקת לנשמת העוֹלם. מתחילה בדרך אלגוֹרית־מיסטית ואחר־כּך בּדרך של הנחה מדעית. וּברוֹב הימים, משחזקה החקירה בּנפש האדם וּפילוֹסוֹפים וּפיטנים התחילוּ מנתחים בּה כמוֹ באוּמצה של בּשׂר, נתחדש גם המחקר בּנפש העמים, וּממנוּ פסיעה למחקר בּנפש העוֹלם. התרַבּוּת אמצעי־התחבּרוּת ושכלוּלם וגילוּי ארצוֹת וּמרחקים הוֹציאוּ את האדם מד' אמוֹת של אנלוֹגיה הגיוֹנית דמיוֹנית וּפתחוּ לפניו את רחבי האנלוֹגיה ההסתכּלוּתית־הנסיוֹנית. מסעיהם של הומבולדט ודרוין היוּ התחלה מכרעת בּנידוֹן ההסתכּלוּת הממשית בּעוֹלם. מאז רבּו התיוּרים בּמלכוּת העצם והמחשבה, נתאוה האדם לידע את פּרטי־פרטים מן התוֹפעוֹת שבּמרחקים, ואין עוֹד שלטוֹן בּרוּח לכלוֹא את הרוּח. הטיוּס בּמרוֹמי האויר וּמשלוֹח האוֹר והקוֹל בּגלים ארוּכים וקצרים על פּני כדוּר־הארץ הפכוּ בשביל האדם החדש את העוֹלם הקרוֹב (שהרי עם כּל התגליוֹת והכּיבּוּשים הנוֹעזים בּיבּשה, בּים וּבאויר אין האדם יכוֹל לקווֹת לצאת בּזמן מן הזמנים מתוֹך האטמוֹספירה ולבוֹא אל תחוּם העוֹלמוֹת הרחוֹקים!) למין ככר־תערוּכה רבּת־תנוּעה, שלא נוֹצרה אלא לצרכיו ולשעשוּעיו. ואוּלם איך יחיה האדם תמיד בּכל עת בּמהוּמה של תערוּכה? ספירה זוֹ יפה ליחידים, שאוּמנוּתם וּפרנסתם בּכך, אוֹ לרבּים הבּאים שמה לשם בּקוּר קצר – אבל מה יעשׂה האדם סתם, שאינוֹ יכוֹל ואינוֹ רוֹצה לעקוֹר מנפשוֹ את ההרגשה הנאצלה ואת ההתבּוֹננוּת המרוּכּזת התוֹבעוֹת את הדממה והיחוּד? תאמרוּ, הסקרנוּת היא הנוֹהגת בּרוּח האדם וכל־אימת שזוֹ מוֹצאת את ספּוּקה – אנוּסוֹת אוֹ מסכּימוֹת התביעוֹת האחרוֹת לשתוֹק. אבל הרי גם הסקרוּת אינה פוּנקציה ללא־גבוּל, והיא עשׂוּיה, אפשר יותר מחברוֹתיה בנפש האדם, להגיע מהרה לידי שׂביעה. ואם העוֹלם ילך ויתכּוץ ויצמצם בּיחס ישר לאפשרוּיוֹת ההכּרה החוּשית, מה יהא על הסקרנוּת זוֹ, בּיוֹם שבּוֹ יהיה העוֹלם הקרוֹב בּשביל הפּרט “מחוֹז שנחקר עד תכלית”? כּלוּם נגזר מלכתחילה על מין האדם, שיגיע למדרגה כזוֹ, שנפשוֹ תשׂבּע את העוֹלם עד כּדי בחילה והקאה? כּלוּם יתכן להניח שכּבשוֹן זה, פּירוּשוֹ סוֹפוֹ של האדם בּכלל? והרי לפי התפּתחוּתם המהירה של הענינים אין הסוֹף הזה נראה רחוֹק כּלל, שנוּכל לדחוֹת את חזוּתוֹ.

בּאמת אין לחשש מחריד זה קרקע מוּצק. בּמרכּזוֹ של החוּרבּן הולך וּמתהוה עוּבּר הבּנין החדש. יחד עם תרוּעת הנצחוֹן על כּבּוּש המרחבים, התחיל רוּח האדם מתדפק בּדחילוּ וּרחימוּ על הנקוּדה. לעוּמת מערכת־השמש הוֹעלתה מערכת־ האטוֹם – כּקצה מוּל קצה. אמנם לעת־עתה אין ה“גרעין” אוֹ הפּרוֹטוֹן וּבני־לויתם האלקטרוֹנים אלא מוּשׂגים הבּאים לשבר את האוֹזן, אוּלם שכלוּל המיקרוֹסקוֹפּ מביא את האדם לידי גילוּי עוֹלמוֹת, שיש בּהם להעסיק את סקרנוּתוֹ במידה שאין לשערה. כּל נקוּדה נראית ושאינה נראית אשר בּסביבתוֹ הבּלתי־אמצעית של האדם נעשׂית בּשבילוֹ “מחוֹז בּלתי־נחקר”, וּמי שהציג פּעם את כּף־רגלוֹ על סף מחוֹז זה, אפשר שחייו יכלוּ ותיוּרוֹ לא יכלה. וּבכן הננוּ עדים גם לתוֹפעה הפוּכה: בּה בשעה שנהרסים כּל מיצרי האדם בּמקוֹם ורוּחוֹ מגמא את המרחקים ללא הגבּלה, בּה בשעה הוֹלך הוּא וּמתכּנס לתוֹך מבוֹך של עוֹלמוֹת כּמעט אי־סוֹפיים בּלי צוֹרך לזוּז זיז כּל שהוּא ממקוֹמוֹ. מין דרך־תשוּבה מן ה“העוֹלם הגדוֹל”, המַקרוֹקוֹסמוֹס, אל ה“עוֹלם הקטן”, המיקרוֹקוֹסמוֹס, בּפיצוּל שאין לוֹ סוֹף.

וכידוּע, חזיוֹנוֹת שנתגלוּ כגוּפי־הלכה בעוֹלם המדע, דרכּם להתגלוֹת גם בּשׂדוֹת היצירה החפשית. וּבאמת נראים סימני התוֹפעה הזוֹ בכמה מקצוֹעוֹת שבּחיי הזמן הזה. היוּ שנים, ולא רחוֹקוֹת הן, שהשמיעוּ לנוּ השכּם והשמע, כּי הטפּוּל הספּוּרי בפרטי חייו וסביבתוֹ של האדם הוֹלך וּבטל מן העוֹלם. הספּוּר העתיד לבוֹא בקרב הימים יבטא בפרק אחד, אוֹ בדף אחד, אוֹ אפילוּ בפסוּק אחד, חיים שלמים אוֹ סביבה שלמה –מין קפיצת־הדרך בּנעלי־שבעה־מילין. הסגנוֹן הבּא יהא סגנוֹן של טלגרמה: נוֹשׂא וחצי נשׂוּא ורבע משלים, והמבין יבין. והנה אנוּ רוֹאים, כּי דוקא אחרי כל הנביאים האלוּ, הוֹלך וּמתפּשט דוקא באירוֹפּה וּבאמריקה הספּוּר בּעל מאוֹת ואלפי העמוּדים, המלא לוֹ פרטים עד כּדי להוֹגיע את הקוֹרא מן הטיפּוּס הישן (דוּגמאוֹת מעטוֹת מהרבּה: פּרוּסט, תוֹמס מַן, דרייזר, אוּנדסט, שוֹלוֹכוֹב וכו'). והוּא הדין בּנוֹגע לספּוּר הפּרוֹבינציאלי, אוֹ למה שרגילים לכנוֹת בּשם “אמנוּת־המוֹלדת”, שכּבר סתמוּ עליה את הגוֹלל עוֹד לפני המלחמה, ועתה היא עוֹלה כפוֹרחת בּאנגליה וּבצרפת. אין זוֹ ריאקציה טבעית לאחר “הבּהלה החדשה”. הידוּעה לנוּ מן התקוּפוֹת הקוֹדמוֹת, אלא יוֹתר עמוֹק וּמוּתנה בחוּקי־עוֹלם, היוֹתה מתגלה בבת־אחת בּנגוּדים של איתנים. גם הנסיעה־הבּיתה של הקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת אל הלאוּמיוּת, שאפילוּ רוּסיה הקוֹמוּניסטית לא יכלה להסתלק ממנה – מסמנת בּגלוּי את הכּווּן מן הרחוֹק אל הקרוֹב. ואם תרצוּ, גם בּקדחת הזיוּן התּכני, שתקפה עתה את פּנים אירוֹפּה, יחד עם התרוֹפפוּת שלטוֹנה באסיה וּבאפריקה, התרוֹפפוּת העוֹשׂה לפעמים רוֹשם של יאוּש־מדעת, גם בּזוֹ יש לראוֹת אוֹת וּמוֹפת להתרפּקוּת זוֹ על הנקוּדה. אף הפוֹלקלוֹריזמוּס הדבק בּאמנוּת כּל עם ועם הוּא בּיטוּי למגמה זוֹ. החלוֹנוֹת שהיוּ פוֹנים חוּצה מקבּלים עתה את האוֹר מן ה“צוֹהר” הפּנימי. הארה זוֹ כוֹחה רב בּיחוּד בּשעה שמבּוּל מתחוֹלל בּחוּץ.

מוּבן, שגם בּלחץ מתמיד כּזה על הנקוּדה צפוּנה סכּנה של נפץ והרס, וגם מהלך זה, אם יתקרב לקיצוֹניוּת יתירה, עלוּל הוּא לסכּן את עמדתוֹ של רוּח האדם. אבל דוקא כאן נפתח לעין הרוֹאה אוֹפק של תקווֹת ועדוּדים חדשים בּיחס לימים יבוֹאוּ. כּאן רמז מאיר למפעלי חיים ויצירה מלאים וּמתמידים לדוֹרוֹת ולהתהווּת אוֹתה ההרמוֹניה בנפש האדם, שהיא חלק בּלתי־נבדל מן ההרמוֹניה המקפת והמחדרת את כּל היקוּם כּוּלוֹ, שמים לרוֹם וארץ לעוֹמק, כּשיר־ קיוּם אדיר ונצחי.