מת הגבר, שהגיע לתפארת אדם יוֹתר מאחרים בּדוֹר הזה. תפארתוֹ של בּלפוּר היוּ לה שרשים מרוּבּים ועמוּקים בּקרקע אוּמתוֹ, גברת האוּמוֹת, וענפיה הארוּכּים הגיעוּ לקצוי תבל, אך צמרתה הגבוֹהה נתקעה לתוֹך האוּמה, אשר מחוֹסר אדמה תחת רגליה שכנה עם ענני שמים, וּבהאחזה בה התחילה לרדת בּמהירוּת ארצה.
לא רק סמל המדיניוּת העילאית – זוֹ שתפקידה לא לסבּך קשרים כּי־אם להתירם, לא לשעבּד את האידיאלים לכוֹח, כּי־אם את הכּוֹח לאידיאלים – היה לנוּ השם בּלפוּר; הוּא היה לנוּ גם סמל המוּסר העליוֹן, האנוֹשי, ההיסטוֹרי, זה שמתנשׂא מעל לפגעי הזמן הקטנים, מעל ליסוּרים המכוֹערים, זה שנוֹתן טעם ועצמה לסבל גוֹיים וּמשפּחוֹת, זה שעם כּל המכּוֹת, שהוּכּינוּ בחיי חרפּתנוּ משך דוֹרוֹת, לא חדלנוּ להאמין בּמציאוּתוֹ ולהתפּלל להתגלוּתוֹ.
העם הבּריטי ברוּבּוֹ אל־נכוֹן יבקש את זכוּיוֹתיו של הנפטר הגדוֹל בּענפיו המרוּבּים והאדירים בּשׂדוֹת הלאוֹם, המדינה, המחשבה והרגש, אוּלם לנוּ תראה תמיד צמרתוֹ הגבוֹהה. אף הוּא בּשנוֹת חייו האחרוֹנוֹת, בּערוֹב מאוֹר יוֹמוֹ עלי אדמוֹת, חש כּנראה את מגע צמרתוֹ עם האוּמה רבּת־המסוֹת וכבדת־ההיסטוֹריה מכּל שאר האוּמוֹת כּתעוּדה נעלה מכּל התעוּדוֹת, שהוּטלוּ עליו מאת הגוֹרל. עדה האגרת האחרוֹנה, צוָאת חייו האחרוֹנה, אשר שלח יחד עם שנים מבּחירי חבריו, להזהיר את עמוֹ מפּני אפשרוּת של עווּת דין ההיסטוֹריה. אנוּ מאמינים, כּי כל אלה בעם הבּריטי, וגם בּיתר העמים, אשר נפשם קשוּרה כמוֹהוּ בנפש העוֹלם, לא יתעלמוּ, לא יוּכלוּ להתעלם, מן הקוֹל הזה.
אֵבל כּבד ירד לעוֹלמנוּ. פּנה הוֹדה האישי של הכרזת חינוּ הלאוּמיים. אבל אמוּנתנוּ חזקה כי יוֹפיוֹ ואמיתוֹ של הנפטר, אשר נצטרפוּ אתה מסיגי החוֹמר, יבליטוּ ביתר שׂאת את יוֹפיה ואמיתּה של הכרזתוֹ הנצחית.
יחי זכרוֹ לעוֹלם!