מסַפּרים בּשמוֹ של סגן המיניסטר, ש“הזיד” לנוּ את ה“נזיד” האחרוֹן, כּי היהוּדים הראוּ בעליל, שאין להם פּוֹליטיקאים טוֹבים. נאמנה עלינו עדוּתוֹ של פּוֹליטיקאי בן האוּמה, המצוּיינה בחכמי מדינה וּבגאוֹני ריגוּל זה מאוֹת שנים. ואין משוּם תמה בדבר. נסיוֹננוּ המדיני מתחיל רק מתיאוֹדוֹר הרצל. המטים כּיוֹם הזה את ההגה של מדיניוּתנוּ הטראגית הם רוּבּם אנשים, שערישׂתם עמדה ב“תחוּם המוֹשב”. אבל מה שלא יכוֹלנוּ ללמוֹד מאבוֹתינוּ, עלינוּ ללמוֹד מן המכּוֹת שהוּכּינוּ.
בּחוּלשתנוּ כי רבּה הננוּ נוֹטים לשתי מידוֹת קיצוֹניוֹת: חשדנוּת נפרזה והתקרבוּת יתירה. החשדנוּת היא רק מידה לא נעימה, שתוֹלדתה זהירוּת יתירה, מרגיזה, מכבּידה, אבל בּעצם לא מזיקה. לא כן ההתקרבוּת היתירה שלא במקוֹמה. היא מעורת את העיניים דוקא בשעה שהסכּנה גדוֹלה ביוֹתר וכמעט תמיד היא עלוּלה להכשיל. כּל הסבּרת פּנים מצד אדירי העוֹלם אשר מעוֹלם אוֹ “השוּעלים בּעידנם” מביאה את אנשינוּ לידי התרגשוּת והתפּרקוּת. את “האצילים” שבּהם הננוּ רוֹאים כּ“חוֹזים”, כּ“אוֹהבי ישׂראל”, כּלא נוֹכרים כּלל, ואת אלה ש“יצאוּ מבּית הסוּרים למלוֹך” – כּ“חברים”. כּמבקשי ידידוּתנוּ, כּמתקני־עוֹלם שלנוּ. וּמתוֹך אמוּנה עיורת ותמימה זוֹ אנוּ מתחילים לבוֹא לפניהם לעתים תכוּפוֹת, בּלי הוֹקרת רגל כּלל, כּמעט “טוֹפחים על שכמם”. כּל זמן שאינם רוֹאים בּנוּ ניגוּד ממשי, הם מתייחסים אלינוּ בסבלנוּת סלחנית, אבל כּשהשעה מתרגשת עליהם – הם מראים לנוּ מיד את מקוֹמנוּ הנכוֹן. אבל לא בדחיית עלבּוֹן זוֹ כל הרעה. הרעה מתחילה דוקא מרגע זה. עתה מתחיל המשׂחק האכזרי: הם משתמשים בּהתקרבוּתנוּ התמימה והמתחדשת עד לגיחוּך כּדי לחשׂוֹף את כּל מצפּוּנינוּ, הם משתמשים בּכפּוֹת ידינוּ כדי לשזר את החבל לצוארנוּ.
חכמינוּ הוֹרוּ: “אל תתוַדע לרשוּת”. פּשוּטוֹ כמשמעוֹ: אַל תוֹדיע לרשוּת את מחשבוֹת לבּך, אַל תביאם אל חדריך פּנימה, אַל תראם את אוֹצרוֹתיך (ההיסטוֹריה חוֹזרת!), אַל תפרוֹשׂ לפניהם את תוֹכניוֹתיך, אַל תחייך לפניהם בּרוֹב משמעוּת, כּאילוּ אתם שניכם עוֹשׂים בּיניכם קנוּניא כנגד מישהוּ אחר. זכרוּ תמיד, כּי מן הנמנע הוּא שתקוּם שוּתפוּת וחברוּתא בין עשיר ורש, בּין תקיף וחלש, בּין ערוּם ותמים. השתדלוּ תמיד להערים לערוּם, להטעוֹת את המטעה. שמרוּ על הריוח. השאירוּ בכם איזוֹ פינוֹת כּמוּסוֹת. הנעלם מעוֹרר תמיד משהוּ פחד, משהוּ דרך ארץ. כּבּדוּ וחשדוּ את אלה הנראים כּאוֹהבים רק בּשעת הנאתם!
תרצ"א