לוגו
ספרות של שבט או ספרות של עם?
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

לא הרצאה באתי להרצוֹת לפניכם, אלא לשׂוֹחח על ענין קרוֹב ויקר לכוּלנוּ.

זה שנים אחדוֹת, שהמחשבה על עתידוֹת ספרוּתנוּ מעסיקה אוֹתי, כּמוֹ שהיא מעסיקה בּודאי גם אתכם, בּני אוּמנוּתי. וּבשׂיחתי זוֹ רצוֹני לשתפכם בּמחשבוֹת אחדוֹת, שנעוֹרוּ בי בדבר עתידה הקרוֹב של ספרוּתנוּ, וּבודאי תספּיק השעה, שגם אתם תשתפוּ אוֹתי במחשבוֹתיכם אתם על הנוֹשׂא הזה. המריצני לכך גם מאמרוֹ של הד“ר ש. רבידוֹביץ, שנדפּס בּזמן האחרוֹן בּהמשכים בּ”העוֹלם". הוּא יוצא מתוֹך מבּט ההיקף, ארצוֹת הגוֹלה, כּלפּי המרכּז, ארץ ישׂראל, ועוֹמד בּאריכוּת וּבלשוֹן עמוּסה קצת על החזיוֹן המצער, שחדלוּ לה לספרוּתנוּ העברית ארחוֹת בּתפוּצוֹת הגוֹלה. הוּא כוֹאב את כּאבה של שכינת היצירה העברית, שגלתה מן הגוֹלה. הוּא רוֹאה בחזיוֹן הזה אוֹת מבשׂר רעוֹת לא רק לעתידוֹת ספרוּתנוּ, אלא לעמנוּ ולתרבּוּתנוּ בכלל, וקוֹרא לחדוּש הספרוּת העברית בּגוֹלה.

אני ראיתי מעין חזיוֹן זה בכווּן מהוּפּך, אף שאיני רוֹצה לקרוֹא את א"י בּשם מרכּז בּיחס לעם העברי בשאר הארצוֹת, כּי עדיין אין לנוּ הזכוּת לכך.

לא ארחיב את דברי על עתידוֹת התרבּוּת העברית בּכללה, ואצטמצם בּשאלת הספרוּת בּלבד.

כּמדוּמני, שספרוּתנוּ תצטרך בּשנוֹת העתיד הקרוֹב להשיב על השאלה, אם היא ספרוּת של שבט קטן, היוֹשב בּאחת הפּינוֹת בּמזרח הקרוֹב, אוֹ ספרוּת של עם, שיש לה רוֹב האטריבוטים של ספרוּת עם. לפי שעה הננוּ עדים לחזיוֹן משוּנה וטרגי כאחד. אפשר שהחזיוֹן הזה אינוֹ חדש בּדברי ימי עמנוּ. רגילים אנוּ בהיסטוֹריה שלנוּ במעלוֹת וּמוֹרדוֹת, מוֹרדוֹת מרוּבּים מן המעלוֹת, עד שכּמדוּמה, אין עוֹד מקוֹם לרדת יוֹתר. אנוּ יוֹדעים לספּר על כּמה וכמה חוּרבּנוֹת שנחרבה ספרוּתנוּ ועל תקוּפוֹת רבּוֹת של העדר יצירה גמוּר, תקוּפוֹת, שבּהן לעסנוּ בעצלתים את המזוֹנוֹת שהכינוּ הדוֹרוֹת הקוֹדמים. המעשׂיה היא עתיקה, אבל הדוֹר שבּוֹ היא חלה, והוּא מרגיש בּצרתוֹ – לבּוֹ נשבּר.

גם בּזמן הזה, דוקא עם ההתעוֹדדוּת הלאוּמית היוֹצאת מארץ ישׂראל, הננוּ רוֹאים בּיהדוּת העוֹלם התרוֹקנוּת מערכי יצירה עבריים, הדלדלוּת הספרוּת העברית בּעוֹלם. נשארוּ שם סוֹפרים מתי מספר, אנשים למעלה משנוֹת העמידה, אוֹ קמוּ צעירים אחדים, שאינם מצטרפים למנין עם השׂרידים ההם. הצד השוה שבּהם, שכּוּלם יוֹשבים אל עקרבּים. הם מרגישים את עצמם כּשבוּיים. לא רק בּין עכּוּ“ם, אלא וּבעיקר בּין יהוּדים, שאין להם, כּנראה צוֹרך בּספר וּבמחשבה עברית. התמימים שבּהם חוֹלמים לעלוֹת אל גן־העדן המעט בּארץ ישׂראל ולהציל את נפשם. וכנגדם אנוּ כאן נאנחים על צרוּת האוֹפק, על חוֹסר ריזוננס, על מיעוּט כּוֹחוֹת־יצירה אקטיביים וכוּ'. בּקיצוּר, אין נחת מעבר מזה וּמעבר מזה. אבל בּתוֹך מצב טרגי זה הננוּ מרגישים בּהתגבּשוּתה של השקפה ידוּעה פה בארץ, והנתמכת בּחוּגים ידוּעים גם בּחוּ”ל והשקפה זוֹ, אם תשתלט על כּל צבּוּרנוּ, סוֹפה להיוֹת לרוֹעץ לספרוּתנוּ. כּוַנתי להשקפה קצרת־הראוּת, כּי ההוָי המתהוה בארץ ישׂראל, חזוֹן הגאוּלה בשטח אדמה היסטוֹרית זוֹ וּבשעה זוֹ, צריך להיוֹת האלף והתיו במגילת הכּתב של עם ישׂראל. כּל מה שהוּא מעבר לזה הוּא חוּץ לזמנוֹ וחוּץ למקוֹמוֹ.

כּמדוּמה, שאין צוֹרך להרבּוֹת בּדברים על זה, שאין לנוּ עוֹד ספרוּת חילוֹנית בּמלוֹא מוּבנה של המלה. יש לנוּ חלקים של בּנין, ואף הם אינם שלמים. ישנם חלקים חשוּבים, שהיוּ יכוֹלים להצטרף לבנין גדוֹל. אך כּוּלכם תסכּימוּ, שלפעמים אנוּ רוֹאים בּספרוּתנוּ חלוֹן של קוֹמה שלישית התלוּי באויר בּאין קיר תחתיו. הדוֹפק עוֹד דוֹפק קצת, אף כּי גם הוּא פעמים נרפּה וּפעמים דוֹהר בּקדחת. כּוָנתי לשירה הלירית. אך הפּנים, קוי הפּרצוּף, מטוּשטשים. הסיפּור המהוה את פּרצוּפוֹ של כּל עם – הוּא אצלנוּ מקוּטע וּמרוּסק, אף על פּי שגם בּמקצוֹע זה יש לנוּ חלקים חשוּבים בּעלי־משקל. אבל לפרצוּף שלם של חיי עם אין הם מצטרפים, דרמה כמעט אין לנוּ כלל. הפּוּבּליציסטיקה מן הסוּג הגבוֹה כמעט נשתתקה לגמרי. בּמדע הננוּ אוֹ מעתיקים אוֹ רק תלמידים, את הסך־הכּל אפשר למצוֹא עוֹד בּמאמריו האחרוֹנים של של מ.י. בּרדיצ’בסקי. בּקיעים ורסיסים.

היוּכל הקבּוּץ העברי הקטן, המתהוה, המשתנה, המטוּפּל בּדאגוֹת בּנין, המוּקף סכּנוֹת תמיד – להקים את בּנין הספרוּת העברית?

לפני יוֹמים היה אצלי סוֹפר ערבי צעיר, כּבן 24. הוּא כתב ספר בּערבית ונמצא מי שתרגמוֹ לעברית. המתרגם שלח אלי את כּתב־היד. וכעבוֹר זמן מה בא יחד עם המחבּר מירוּשלים לשמוֹע את גזר־הדין. התבּוֹננתי בכוֹתב הספר: נוֹצרי ליבנטיני, דוֹבר אנגלית (נתחנך בּבתי ספר אנגלים בּירוּשלים), מהיר תנוּעה, חסר־סבלנוּת, מאמין בּעצמוֹ אמוּנה נפרזת. הראה לי עתוֹן מצרי, שבּוֹ נדפּסה תמוּנתוֹ, תמוּנת “הסוֹפר המהוּלל” (הוּא פרסם איזה מאמרים ושתים־שלוֹש חוֹברוֹת לשאלוֹת הזמן). נתקבּל בּקהיר על ידי ויזיר ההשׂכּלה והוּצג גם לפני המלך וכוּ‘. הספר הוּא רוֹמן קצר, סכימתי, חלש, ילדוּתי, כּוּלוֹ רצוּף אנחוֹת אהבה והתפּלספוּת בּנלית על דת האהבה הנעלה ועל דתוֹת־האמוּנה. אין אדם, אין סביבה, אין פּרט מאיר. אמרתי לוֹ, כּי בספרוּת העברית לא יתכן להדפּיס ספר כּזה. הקוֹראים העברים רגילים בּספרוּת אירוֹפּית. עליו להכניס לסיפּוּרוֹ את ההוי הערבי. טיפּוּסי המזרח, מנהגיהם, איך הם חיים יוֹם יוֹם. מה עוֹשׂה אמוֹ של הגיבּוֹר, מה עוֹשׂה אביו. איך נוֹהגים בּבּית בּיוֹם חוֹל, בּחג, וכו’. וכדי לשבּר את אזנוֹ, אמרתי לוֹ: תעשׂה את מסכת הסיפּוּר כּמוֹ שטיח דמשׂקי אוֹ פרסי, ארוּג חוּטים חוּטים, רב צבעים וכו'. הוּא נתלהב מן ההוֹראוֹת, הסכּים מיד ל“הצעוֹתי”, והבטיחני כי ישאר בּתל־אביב וּבמשך שעוֹת אחדוֹת יכניס את התקוּנים הדרוּשים. שהרי את הסיפּוּר כּתב בּמשך ימים מספּר. תמימוּת ילדוּתית. פּראוּת פּרוֹבינציאלית.

וּבכל־זאת התבּוֹננתי בפניו, בּעיניו וקנאתי בוֹ, בּסוֹפר הערבי המתחיל. יתכן שממנוּ לא יצא כלוּם, אבל כמה אילוּזיה במוֹחוֹ, כמה אמוּנה בצוֹרך שישנוֹ בּ“אנשים גדוֹלים” כמוֹהוּ! יתכן ויתכן, כּי בעוֹד שלוֹשים־ארבּעים שנה יקוּם סוֹפר ערבי גדוֹל בּאמת, כּסכּוּם לפוֹטנציה של עם ולשוֹן של עשׂרוֹת מיליוֹנים. בּסוּריה וּבעירק, בּמצרים וּבאלג’יר וּבמרוֹקוֹ וכו' נוֹספים שנה שנה אלפי משׂכּילים ערבים, תלמידי בתי ספר תיכוֹניים ואוּניברסיטאוֹת. אלוּ יקימוּ מתוֹכם גם את הסוֹפר, אלה גם יקיימוּ את הספרוּת. מה היוּ הרוּסים לפני 150 שנה? קנאתי בוֹ, שלפניו אוֹ לפני אחיו הטוֹב ממנוּ, משׂתרע עתיד רחב ידים, רענן ורב־אפשרוּיוֹת. הרגשה זוֹ מרבּה אמוּנה וּבטחוֹן. כּנגד זה כמה חרדה מלוה את הסוֹפר העברי הכּוֹתב סיפּוּר בּמשך שנה ויוֹתר!

סיפּרתי לכן כּל זה, כּדי להראוֹתכם, שהם יכוֹלים עוֹד להיוֹת פּרימיטיביים ואנוּ איננוּ יכוֹלים להיוֹת כּך. וספרוּתנוּ אוֹ שתהיה ספרוּת של עם, ספרוּת של תרבּוּת, אוֹ שלא תהיה כלל.

בשנים האחרוֹנוֹת אנוּ רוֹאים בּיהדוּת העוֹלמית התחלוֹת של כּיבּוּשים לשׂפה העברית. ודאי שהשפּעת ארץ ישׂראל היא. הנה אנוּ קוֹראים על דבר חדירת הלשוֹן העברית לבתי ספר כּלליים בּאמריקה. גם בּאוּניברסיטאוֹת של ארצוֹת אחרוֹת מוּכּרת הלשוֹן העברית כּלשוֹן קלסית וחיה כאחת. מתחילים להתיחס ללשוֹננוּ כלשוֹן של עם. ישנם גם אלפים צעירים בּפוֹלין, בּליטה, בּרוּמניה וּבאמריקה המסגלים להם את השׂפה במידה הגוּנה. לנוּ, לסוֹפרים העברים, אין מסילוֹת אליהם. הספרים שאנוּ שוֹלחים שמה אינם נקלטים. לא די, כּנראה, לשלוֹח ערכי רוּח בּדרך של אכּספּוֹרט. הם יתעניינוּ בערכי הספרוּת שאנוּ יוֹצרים פּה רק כּשירגישוּ, שגם הם נוֹתנים דבר־מה, שגם הם שוּתפים ליצירת העם. ספרים אינם קוּפסאוֹת של כּבשים. ההשקפה, שספרוּת עברית פּירוּשה – ספרוּת של תחיה, ותחיה פירוּשה – החיים בּארץ ישׂראל והחיים בּא"י בּעל כּרחם – הויה מוּגבּלה וּמגבּילה, השקפה זוֹ אינה עלוּלה לרוֹמם ולמלא את פּגימת ספרוּתנוּ. אמנם ארץ ישׂראל היא הלוּז בּשדרתנוּ, בּבת עינינו, נקוּדת חיוּתנוּ, ואנוּ מוּכרחים להאחז בּנקוּדה זוֹ, אבל אי־אפשר להפקיר את כּל הגוּף בּשביל בּבת־העין. נדמה לי, שאם נוֹסיף להצטמצם בּרוּחנוּ וּבתפיסתנוּ במציאוּת הארצישׂראלית בּלי חזוֹן של עם רב אוֹכלוֹסין ורב אפשרוּיוֹת, נהיה צפוּיים להצמקוּת ולא להתרכּזוּת. סוֹפנוּ שנהיה על רצוּעת אדמה זוֹ למין פּרי צמוּק ויבש, שאינוֹ תוֹפח אפילוּ בבשוּל.

תאמרוּ, ישנם בּעוֹלם גם עמים קטנים, ויש להם ספרוּת משלהם, והספרוּת הזאת מתפּתחת התפּתחוּת נוֹרמלית וגם עוֹברת לפעמים את גבוּלוֹת הארץ, כּגוֹן הספרוּת הנוֹרבגית. אבל כּמדוּמה לי, שאין להרבּוֹת בּהסבּרה על ההבדלים שבין ה“עם” העברי בארץ ישׂראל, קבּוּץ מוֹרד, שאינוֹ עוֹלה על קהילת יהוּדים גדוֹלה באחד מכּרכי העולם, בּארץ שזרים מוֹשלים בּה, וּבין אוּמה סקנדינבית קטנה נוֹרמלית וחפשית, שיש לה עוֹד שתי אחיוֹת ללשוֹן, ויש לה גם “הינטרלנד” של שתי לשוֹנוֹת גרמניוֹת אדירוֹת הקשוּרוֹת בּלשוֹנוֹת אלה. ידוּע הדבר, שכּל הסוֹפרים הסקנדינביים הגדוֹלים נשענים על כּתפי הלשוֹנוֹת האלוּ.

כּל ספרוּת, שאינה מבטאה פּוֹטנציה של עם, של המוֹנים, אי־אפשר שתפעם בּה רוּח גדוֹלה.

ואם נכרוֹת את טבּוּרנוּ הרוּחני מהיקפנוּ הלאוּמי, נלבּש גאוֹן ונאמר, כּי אנחנוּ הננוּ לא רק השאוֹר שבּעיסה, כּי אם השאוֹר והעיסה גם יחד, תהיה ספרוּתנוּ בריה משוּנה מאד.

אין להביא ראיה מימי קדם, שעמים קטנים, ואפילוּ שבטים, יכלוּ ליצוֹר יצירוֹת גדוֹלוֹת לאנוֹשיוּת. החזיוֹנוֹת ההם לא ישוּבוּ לעוֹלם. הקשרים בּין העמים כּיוֹם הזה, וההוֹלכים וּמשתכללים מדוֹר לדוֹר, מחייבים כּוֹחוֹת וכשרוֹן־התחרוּת בּמידה שהקדמוֹנים לא ראוּה אפילוּ בחלוֹמם.

אפילוּ אם נסכּים ונרצה להיוֹת פּה שבט קטן, איך יהיה הפּלא הזה? הרי כל פּרט וּפרט מבּני השבט שלנוּ, שבּא מפּינת עוֹלם אחרת, נוֹשׂא בקרבּוֹ ציוּר אחר של תרבּוּת, קשוּר בּקשרי עוֹלם אחרים, ואיך יאנס את נפשוֹ להצטמצם בּהשׂגוֹת של שבט? לפנים בּשבט הקטן, היוֹצר, שלטה קנאוּת גדוֹלה, עיורת, כּמעט פּראית. היכן נקח אנוּ, שרוּחנוּ מפוּזר על שבעים תרבּוּיוֹת, את הקנאוּת הזאת? תאמרוּ, השבט הקטן הוּא לעת־עתה חלוּץ, והחלוּץ ימצא לוֹ נקוּדוֹת משען בּהיסטוֹריה הלאוּמית, בּאדמת המוֹלדת וּבעמלוֹ עליה, בּתרבּוּת המזרח וּבנוֹף המתחדש פּה במציאוּת וּבזכרוֹנוֹ, אין ספק, שהגוֹרמים האלה הם חשוּבים לאין ערוֹך בּתחית עמנוּ, אבל כּלוּם יש בּכוֹחם להכריע את התביעוֹת של האדם החדש, את המוּשׂגים החדשים שרכשנוּ לנוּ בעוֹלם?

הערביים, שההיסטוֹריה גזרה עלינוּ להיוֹת שכניהם פּה בארץ, שוֹנים לפי שעה הרבּה מן הערבים של ימי הבּינים בּצפוֹן אפריקה, בּבבל וּבספרד. לעת עתה הרי זה עם ליבנטיני, שאיננוּ יכוֹלים לקווֹת להתעשר מתרבּוּתוֹ. אוּלי נוּכל לקבּל מהם קצת צבע, קולוריט, אבל חוֹששני, שצבע זה ידמה לצבע שעל לחיי חוֹלה השחפת.

אם הפּרוֹצס של ההכָּרתוּת מן היהדוּת שבּגוֹלה במוּבן הרוּחני, הספרוּתי, ימשך גם להבּא וּמצאה רעה את כּל עמנוּ. גם פּה וגם שם. אלה בנוּ החוֹשבים, שנהיה פה לחבר בּעלי תעשׂיה רוּחנית ונשׂיג כּל מיני הקלוֹת בּמשלוֹח לחוּ“ל, אינם אלא טוֹעים. הנה ניסוּ כבר כּמה אנשי מעשׂה, יוֹדעי מוֹ”לוּת, ולא הצליחוּ. הספרוּת העברית בּארץ מגיעה שמה רק כּהד רחוֹק, שבּעברוֹ את האוֹקינוֹס הוּא תוֹפח בּאד המים וניטל קוֹלוֹ…

אם ספר טוֹב שיצא בארץ ונעשׂה לוֹ הפּרסוּם המקסימלי, לפי יכלתנוּ, נמכר בּכל העוֹלם היהוּדי ב־10־15 למאה ממה שנמכר בּא"י, אין לדבּר על קשר של ממש בּין היהדוּת העוֹלמית והספרוּת העברית בּארץ. אפילוּ אם “השבט” יגדל פּי שלוֹשה וארבּעה לא ישתנה המצב הרבּה ואני חוֹזר שוּב: אין אנוּ עוֹסקים כּאן בּימים רחוֹקים, בּחזוֹנוֹת ממלכתיים. אנוּ מדבּרים כּאנשי הוֹוה על מציאוּת ידוּעה, שאין לה סכּוּיים להשתנות שנוּי מכריע בּמשך דוֹר אחד אוֹ שנים.

אפשר שישנם בּינינוּ גם תמימים החוֹלמים על יצירת ספרוּת בּשביל האנוֹשיוּת כּוּלה, לשם תרגוּם ללשוֹנוֹת העוֹלם, שהרי הגענוּ לתקוּפה שיש בּה חליפין של ערכי הרוּח. אוּלי יש גם המאמינים, שיש לנוּ כבר ספרים ויוֹצרים היכוֹלים לעניין גוֹיים וּמשפּחוֹת. אני איני מאמין, שהעוֹלם הגדוֹל מתעניין בּזמן הזה בספרוּיוֹת קטנוֹת וּבעמים קטנים. בּכל אוֹפן איננוּ רוֹאים זאת. אם ג’ימס ג’וֹיס האירלנדי עשׂה רוֹשם בּעוֹלם, הרי זה משוּם שהוּא סוֹפר אנגלי.

וכשאני זוֹכר את הספרים, שנכתבוּ על ידי סוֹפרים של עמים קטנים בּשביל – “כּל הגוֹיים”, וּבמקצת גם על ידי אחינוּ בני ישׂראל, אני חוֹשב כּי נוֹח להם שלא נכתבוּ משנכתבוּ. זכוּרני, בּספרי שלוֹם אש נמצא לא אחת נוֹסח מעין זה: אצל היהוּדים עוֹשׂים כּך, נוֹהגים כּך… הוּא יוֹדע מלכתחילה למי נוֹעדה כתיבתוֹ. חינה וערכּה של כּתיבה כזוֹ ידוּעים לכוּלם.

אם נהיה פה בארץ למשהוּ דוֹמה לשבט, אינני יוֹדע. אך אין כּל ספק בּעיני, שלא נוּכל ליצוֹר פּה ספרוּת של שבט בּמוּבן החיוּבי, לכל היוֹתר ניצוֹר ספרוּת של פּרוֹבינציה בעלת צבע ליבנטיני. ועל כּן תקוָתה ועתידה של ספרוּתנוּ הם בּעבוֹדת יצירה משוּתפת של העם העברי בארץ וּבגוֹלה. פּה ימצא תמיד החלק האקטיבי, בּית היוֹצר של הלשוֹן החיה, המסתעפת בּכל מקצוֹעוֹת החיים, חלק שניתנוּ לוֹ תנאי יצירה נוֹחים וּברוּכים יוֹתר מאשר לעם כּוּלו, אבל אם החלק הקטן הזה לא יצרף אליו פעוּלת יצירה ספרוּתית לאוּמית־אנוֹשית בּכל היהדוּת העוֹלמית – אז גם ספרוּתוֹ של הקבּוּץ פּה נדוֹנה לירידה שאין אחריה תקוּמה.

כּל קבּוּץ של עם, אם הוּא גם מנוּתק מהארץ־האֵם, מסוּגל הוּא בכל־זאת ליצוֹר פּחוֹת אוֹ יוֹתר, והוּא בחשבּוֹן הריזוננס בּשביל ספרוּת הארץ־האֵם. הקבּוּצים הגרמנים בּשויץ, בּאוֹסטריה ואפילו בצ’כוֹסלוֹבקיה – אינם משוּללים ערכי ספרוּת משלהם, המצטרפים לאוֹצר הספרוּת הגרמנית. ואיך תתארוּ לכם, שאנוּ פה, קטנים ודלים וחסרי מסוֹרת – נתרקח בּרוטב שלנוּ?…

לפני זמן מה קראתי הרצאה של אנדרי ז’יד. הוּא מוֹתח אנלוֹגיה מעניינת בּין התיאוֹריה של הספרוּת והתיאוֹריה של הכּלכּלה. כּידוּע, ישנן שתי השקפוֹת שוֹנוֹת בּנידוֹן זה: ריקרדוֹ הוֹרה, שהדוֹרוֹת הקוֹדמים זכוּ בשטחי העידית וצאצאיהם מנצלים אוֹתם עד היוֹם וּמשׂיגים יבוּלים טוֹבים. הדוֹרוֹת החדשים, אשר פּיהם אוֹכף עליהם, נדחקים אל שטחי הזבּוּרית. וּבכל זיעתם ועמלם הם רוֹאים רק פּרי דל. והדוֹרוֹת הבּאים חלקם יהיה רע מן הראשוֹנים. זוֹהי ההשקפה הפּסימיסטית. כּנגדוֹ הוֹרה קירי, שהדוֹרוֹת הראשוֹנים עיבּדוּ רק את השטחים הנוֹחים לעיבּוּד, והם הקרקעוֹת הכּחוּשים אוֹ הבּינוֹניים, בּעוֹד שהדוֹרוֹת החדשים אנוּסים לכבּוֹש את המקוֹמוֹת הקשים לעיבּוּד, ליבּש בּצוֹת ולברא יערוֹת עד, אך הם ימצאוּ מאה שערים. זוֹהי ההשקפה האוֹפּטימיסטית. כּן גם בּספרוּת. יש אוֹמרים, כּי העמים הקלסיים ניצלוּ את כּל הנוֹשׂאים הטוֹבים, בּרגש וּבמחשבה, בּצוּרה וּבתוֹכן, ויוֹרשיהם עדיין מוֹסיפים לנצל בּהצלחה את הקרקעוֹת האלה. ויש אוֹמרים, שלדוֹרוֹת החדשים מחכּים עוֹד שטחי רוּח ענקיים, ולאחר שינירוּ בהם ניר – תראה ברכּת־התנוּבה הגדוֹלה.

אנדרי ז’יד מחזיק בּדעה השניה. ויש מקוֹם לקבּל את שתי הדעוֹת גם יחד.

אך לנוּ, כּמדוּמה, אין לא עדית ולא זבּוּרית. אין לנוּ ספרוּת קלסית (מקרא וּמשנה אי אפשר שיהיה להם המשך בּספרות החדשה) ואין לנוּ קרקע של המוֹנים, שאפשר להתחיל בּהכשרתוֹ לשם תנוּבה באה. בּארץ ישׂראל אין לנוּ כל מסוֹרת של ספרוּת חדשה (המעט שנוֹצר – בּגלוּת נוֹצר וּברוּחה) וּבגלוּת אין לנוּ מגע של אדמה וצוּרוֹת הוָי עצמיוֹת, אבל על ידי אחוּד הפּעוּלה בשני השטחים, שטח ארץ ישׂראל ושטח התפוּצוֹת, אפשר היה להגיע לתנאי יצירה רוּחנית של עם. רבּים המכשוֹלים כּאן בּארץ ורבּים וקשים מהם המכשוֹלים בּגלוּת, אבל אם היצירה העברית בּארץ תשמש מנוֹף לתנוּעה עברית וליצירה עברית בּעוֹלם – אפשר יהיה להרים כּמה מכשוֹלים. צריך לרתוֹם את הסוּס בּעל־הכּנפים בּמחרשה גדוֹלה, שתקיף בּתלם רחב את כּל שׂדוֹתינוּ.

אל לנוּ להתבּרך בּלבּנוּ, שנוּכל לבנוֹת ספרוּת־סגוּלה בארץ הזאת בּדוֹר קרוֹב. רק אם נבנה את ארץ ישׂראל הרוּחנית בּכל העוֹלם, נהיה ראוּיים לשם הכּבוֹד “עם יוֹצר”.

צריך שיחדל יחס הבּיטוּל, ורע ממנוּ היחס של שויוֹן־נפש, לכל מה שמתרקם בּמוֹחוֹתיהם וּבלבּוֹתיהם של אחינוּ בּכל הארצוֹת. וּביחוּד של הדוֹר הצעיר. צריך לשתף את כּל הכּוֹחוֹת העבריים הפּזוּרים בּאוֹרגנים הספרוּתיים היוֹצאים בּארץ, וגם לעזוֹר להם להקים אוֹרגנים כּאלה במקוֹמוֹתיהם. תחת לחכּוֹת, שהם יבוֹאוּ אלינוּ לראוֹת מתוֹך קנאה את “הגדוֹלוֹת והנצוּרוֹת”, שאנוּ עוֹשׂים פּה, לא היה מזיק, שאחדים מאתנוּ יסעוּ אליהם לחיוֹת ולסייע עמהם בּהקמת מפעלים לתרבּוּת ולספרוּת העברית.

עלינוּ לשכלל תמיד את ספרוּתנוּ, להעמיקה ולהרחיבה, הן מן הצד העברי והן מן הצד האנוֹשי, ואין להתרגל בּשוּם צוּרה שהיא למחשבה המסוּכּנה, שספרוּתנוּ תהיה ספרוּת של שבט ארצישׂראלי. אם הגוֹרל ההיסטוֹרי הטיל עלינוּ להיוֹת עם, שאוֹכלוֹסיו נחתים בּטריטוֹריוֹת רבּוֹת ושוֹנוֹת, נהפוֹך נא את הגוֹדל הזה למקוֹר בּרכה ליצירתנוּ הרוּחנית. אפשר שמצב עמנוּ ותנאיו המיוּחדים (כּמוּבן, תמיד בּקשר עם המנוֹף הארצישׂראלי!) יוֹעילוּ גם לבריאת ספרוּת בּת אוֹפי מיוּחד.

גם בּארץ ישראל גוּפה יכולה וצריכה לקוּם ספרוּת רבּת גוֹנים ורבּת תכנים. שהרי הציבּוּר העברי היוֹשב בּה, וזה שיבוֹא עוֹד לשבת בּה, מוּרכּב מיחידים יוֹצאי סביבוֹת ותרבּוּיוֹת שוֹנוֹת, והם קשוּרים בּאלפי קשרים של קרבת בּשׂר וקרבת בּחירה לסביבוֹת ההן.

האוֹר שיעבוֹר את הפריזמה הארצישׂראלית צריך להתרכּז פּה מכל הגוּפים הקוֹרנים בּעמינוּ באשר הם שם. וּמפה יחזוֹר האוֹר שמה מזוּקק ומוּגבּר שבעתים.

לדעתי, זה דרך החיים היחידי לספרוּתנוּ.



  1. מן הדברים שנאמרוּ במסיבּת קלוּבּ “פּאן”, תרצ"א.  ↩