מה שמציין את רוּבּוֹ של דוֹר הכּוֹתבים החדש, כּלוֹעזים כּעברים, הוּא: העדר כּוֹח הלב. הכּל אתה מוֹצא בכתיבתם: לשוֹן לטוּשה, חרוּז נוֹצץ, תפיסה מחוּכּמת, צירוּף נוֹעז, ציוּר רב רוֹשם, חישוּב מדוּקדק – רק עיקר אחד חסר מן הספר: פּיכּוּי הרגש, אוֹתה תנוּעה באה מקרב, הנוֹתנת לדברים את החוֹם והחיים.

אנוּ בני החמישים וּמעלה, כּשיצאנוּ אל מערכוֹת הספרוּת, שלחנוּ את לבּנוּ לפנינוּ. הבאנוּ לבב חסד לכל הנברא בצלם, וגם לנוּ עצמנוּ, לחיינוּ הרכּים, הענוּגים, הנתוּנים בּיד העוֹלם האכזר כּגוֹזל חסר נוֹצוֹת בּיד בּוֹזז קינים. כּל כּתיבתנוּ, אם בּשיר ואם בּפרוֹזה, היתה מכוּונת להיוֹת לאחדים עם הטבע, עם רעינוּ, עם עמנוּ, עם האנוֹשוּת כּוּלה. ועל כּן לעתים קרוֹבוֹת כּל כּך צהל הלב עת רעדוּ הדמעוֹת בּעיניים. גם אנוּ חטאנוּ לפעמים בּפוֹזה, בּהתייפיפוּת – אבל עשׂינוּ זאת כּילדים. אחר כּך התבּיישנוּ. ראינוּ תמיד את המות האוֹרב והשתדלנוּ לכסוֹת את מפלצתוֹ בקוֹמץ פּרחים. וכשדיברנוּ בוֹ, לא יכוֹלנוּ לכבּוֹש את הבּוּשה מפּני פּחדנוּ. לא חוֹסר אוֹמץ לב היה בזה, כּי אם חכמה מעט. לא רוֹמאנטיקה היתה זוֹ (גם דוֹרנוּ, העשׂרת הראשוֹנה של מאתנוּ, לא היה רוֹמאנטי, אף לא אידילי), כּי אם הכּיסוּפים להתדבק בּמשהוּ טוֹב יוֹתר, עדין ונעלה ונצחי יוֹתר. הם הם שהוֹלידוּ את מעשׂינוּ, הקטנים עם הגדוֹלים. כּל דבר שכּתבנו, בּמידה יתירה אוֹ פחוּתה של רוּח-הקוֹדש, היה לנוּ מאוֹרע נפשי, העוֹמד לצאת לרשוּת הרבּים. כּל שיר, כּל סיפּוּר היה חטיבה, יצוּר שבּא לעוֹלם מתוֹך צירי לידה. לא חרזנוּ שירים בסריוֹת שאין להן סוֹף, לא פלטנוּ סיפּוּרים כּסרטים מפּיו של עוֹשׂה בּלהטים, לא גיבּבנוּ מאמר על מאמר, לא סתרנוּ היוֹם מה שבּנינוּ אתמוֹל, לא סמכנוּ על קלוּת דעתם של הקוֹראים. לכל אחד ממנוּ היוּ שניים אוֹ שלוֹשה סוֹפרים-מאוֹרוֹת ששאלנוּ את עצמנוּ: מה יאמרוּ הם כּשיקראוּ? הרעיוֹן, שמא יפסלוּ את עמלנוּ מעיקרוֹ, גרם לנוּ מראש חוּלשת הדעת. לא שׂשׂנוּ לתקוֹע ציפּוֹרנינוּ איש בּבשׂר רעהוּ. רק האריוֹת שבּחבוּרה הוּרשוּ לערוֹך קרב, להנחית כּפּוֹתיהם זה על כּתף זה. אנוּ, גוּרי האריוֹת, לכל היוֹתר השתעשענוּ בתרגילי נשיכה מתוֹך לחץ שיניים זהיר. הלב המתפּעם תמיד לא נתננוּ לגרוֹם כּאב אמיתי.

כּלוּם בּא עכשיו לעוֹלם דוֹר חסר לב? לא ולא. גם לבּוֹ של דוֹר הכּוֹתבים החדש הוּא במקוֹמוֹ הראוּי. אבל יש איזוֹ הזנחה מדעת, מטעוּת. אבוֹתינוּ אמרוּ: “אינוֹ מתחייב בּנפשוֹ עד שישב ויסירם מלבּו”. הם לא צפוּ, כּי ייתכן להסיר גם את הלב עצמוֹ, כּלוֹמר, עיקר הרגשתוֹ. איזוֹ טעוּת פאטאלית נפלה בדוֹרנוּ: שאפשר גם בּלי כוֹח הלב, שנוֹח יוֹתר בּלעדיו, שאפשר להשׂיג הכּל בּכוֹח “השׂכל הקטן”, בּכשרוֹן

המעשׂה בלבד. על כּן כּה מעטים המטים אוֹזן להמיה הטבעית העוֹלה מעוֹמק החזה. ואם שוֹמעים – משתיקים אוֹתה מתוֹך חשש לחטוֹא לרוּח הזמן. בּעוֹד שעניין כּוֹח הלב הוּא פשוּט מאד. כּמוֹ כל פוּנקציה בטבע הבּרוּאים: הוּא גדל בּמידה שמשתמשים בו, הוא נענה במידה שקוֹראים לוֹ. הוּא המחייה כל אמנוּת ועוֹשׂה אוֹתה אמיתית. הוּא מעלת החוֹם המעמידה אותה לדוֹרוֹת.

לבּי לבּי לדוֹר המזלזל בּקלוּת דעתוֹ בקדוֹש שבּכוֹחוֹת האדם – בּכוֹח לבּוֹ.