כּל קני המידה הרגילים, אפילוּ אלה שנתחשלוּ באסוֹנוֹת העמים, ואפילוּ אלה שבּידי עם ישׂראל, המנוּסה במה שלא נוּסה כל עם תרבּוּת אחר, לא יצלחוּ על מה שקרה ועדיין קוֹרה והוֹלך את האוּמה הישׂראלית. המוֹח קוֹדח מעוֹצם המכּה, טרף הוּא לבּלהוֹת הרוֹדפוֹת זוֹ את זוֹ ואינוֹ יכוֹל
ואוּלי גם אינוֹ רשאי, להגיב על הדברים תגוּבה של ישוּב הדעת. לא רק מה שעוֹשׂה הסאדיזם האנוֹשי, להחויר כּל דוּגמא מן העבר, להמוֹני עמנוּ שניתנוּ בידוֹ, אלא גם הקהוּת של אלה שיש בּידם לעשׂוֹת משהוּ לריכּוּך הזוָעה ואין להם הכּוֹח המוּסרי לעשׂוֹת, משמיטים מתחת לכוֹח השוֹפט את הקרקע הדרוּש לפעוּלתוֹ. נשאר רק אֵבל ושוּב אֵבל, כּאב ודמע ושוּב כּאב ודמע, כּמי שפּצעוֹ נקרע בּכל יוֹם מחדש.
ואף על פּי כן אין די באבל בּלבד.
חלילה לנוּ מלחלל את אבלנוּ. לא למתים הוּא דרוּש, כּי אם לנוּ, לנשארים בּחיים. דרוּש הוּא כדי שהחיים יוּכלוּ לשׂאת את עצמם, לשמוֹר לעצמם קוּרטוֹב של כּבוֹד אנוֹשי, שבּלתוֹ אין חיים עוֹד אלא יאוּש הפקר של נידוֹנים למות בּלבד. אך אין די באֵבל, הרגש הפּאסיבי. הכרח לקיוּמנוּ לטפּח גם רגש אחר, אקטיבי – והוּא רגש הנקמה מתוֹך הכּרה. “זכוֹר את אשר עשׂה לך עמלק”: אינוֹ ציווּי כאחד מציווּיי תוֹרתנוּ. זהוּ ציווּי הדם, זוֹהי הצעקה מציפּוֹרני רגליה של הוייתנוּ. ולא בקללה אוֹ בניפנוּף אגרוֹף רזה צריך רגש זה להסתיים, אם עליו להיוֹת סם חיים, עליו להיפך לגוֹרל הנישׂא באלם מרי בחביוֹן הנפש. “זכוֹר!” – אם אין בּכוֹחך להפעיל את רגש נקמתך בּשעה זוֹ, כּשידיך כּפוּתוֹת, כּשהמאכלת מוּנחת על הצואר, חשוֹק את שׂפתיך וזכוֹר!
לא כדי לבוֹא מתוֹך דגירה זוֹעפת על רגש עקר לידי חוֹסר פּעוּלה, לא כדי להסתפּק בּשׂמחה עוֹברת לאיד הצוֹרר, אלא כדי לעשׂוֹת חשבּוֹן נפש מהיר, להחליט החלטה יחידה, לקיים את אחדוּתנוּ בכל מחיר, לכנס את שארית המרץ הישׂראלי בנקוּדת מוֹקד אחת, לצבּוֹר כּוֹח ולהוֹסיף כּוֹח בּלי הרף, לא לבזבּזוֹ על מעשׂי ילדוּת, על נצחנוּת תפלה.
רגש הנקמה יוֹסיף טעם חדש לרצוֹננוּ להיוֹת עם, הוּא עצמוֹ נבט פּוֹרה של כּוֹח.
ייתכן כּי ברוֹב הימים, כּששכבת עפר חדשה תכסה את הלבּה השפוּכה, ירפא לנוּ מן הרגש-החוֹלי הזה, עד כּי ימוֹג וילבּין לאחרוֹנה. אבל עד אז נשָׂאֶנוּ נא בנפשנוּ כאבן חפץ, נשמוֹר עליו כעל משׂא קוֹדש, כּי בלעדיו, בּלי ציוּר הגמוּל לעמלק האיש ולעמלק העם – מה ערך עוֹד לסבל, מה ערך עוֹד למעשׂים, מה ערך לנשמת אפּינוּ? לשם הגמוּל הזה, גמוּל צדק, גמוּל מלא – כּדאי לחיוּת, לסבּוֹל, לחשוֹב ולפעוֹל.
אל נשעה לעת כּזאת לתוֹרת חסידים מחוּלשה, מפּחד, מייאוּש.
גדוֹלה נקמה. לא תשכּח!
תש"ג