איזה פּגם, איזה עול בּטבע! ראיתי היוֹם שתי נשים בּרחוֹב. שתיהן הלכוּ לפני וראיתין תחילה מאחוֹר. אחר כּך, כשנזדרזתי מתוֹך איזוֹ דחיפה פּנימית לעבוֹר עליהן, ראיתין מפּנים. האחת היוּ לה רגליים דקוֹת, מחוּטבוֹת, יפוֹת תנוּעה וקצב, כּאוֹמרוֹת שירה בהליכתן – וכשעברתי עליה ראיתי לאכזבתי, פּנים כּעוּרים, זוֹעפים, מרים, כּשׂוֹנאים את כּל העוֹלם ואת עצמם. האחרת היוּ לה רגליים צבוֹת, מעוּקלוֹת שרירים, כּאילוּ נחבּלוּ, כּתמים כּהים נראוּ כּטלאים מבּעד לגרבּיים, רגליים חוֹלוֹת, כּוֹאבוֹת, אוּמללוֹת, מתנהלוֹת בּכבידוּת – וכשעברתי עליה ראיתי, להפתעתי, פּנים צחים, צעירים, מחייכים, עיניים זוֹהרוֹת, מפיקוֹת אהבת הבּריוֹת והעוֹלם, עיניים מאוּשרוֹת, רוֹצוֹת לאשר.

תאמרוּ: פּיצוּי. לא, דיספּרוֹפּוֹרציה, עול מכאיב!