הסוֹפר בּעל האמת שבּלב (שהוּא לוֹ טבע יוֹתר מהכּרה), עם התעלוּת התוֹכן בּכתיבתוֹ מתעלה גם לשוֹנוֹ ונכנסת לתחוּם הנישׂא; כּנגדוֹ בּעל הנטייה להתיפּות (גם היא לוֹ טבע יוֹתר מהכּרה) לשוֹנוֹ היא על פּי רוֹב “נשׂגבה” דוקא בּמקוֹם שהתוֹכן מדוּלדל. רק לעתים, כּשהאמת שבּתוֹכן גוֹברת בּוֹ בּבלי דעת, תיעשׂה לשוֹנוֹ אנוֹשית, פּשוּטה.