שמעוֹנוֹביץ בּנאוּמוֹ היפה הדגיש בּיחוּד את הנס שהתרחש לנוּ. ואמנם אנוּ יוֹדעים, כּיהוּדים, שבּכל צרה גדוֹלה המתרגשת עלינוּ יש גם איזה נס. הלא יכוֹל היה להיוֹת הרבּה יוֹתר רע. אבל, עם כּל ידיעתנוּ זוֹ, עלינוּ לשנוֹת ממנהגנוּ הלאוּמי לברך תמיד על הנסים, לזכּוֹר את הנסים שהתרחשוּ בלבד ולהסיח את הדעת מן הנס שלא נתרחש. משהוּ גדוֹל ואיוֹם נפל בּהיסטוֹריה שלנוּ. נס שלילי כזה לא ידעה ההיסטוֹריה שלנוּ ואסוּר לנוּ להסיח את הדעת מן ה “לא” הזה. גם עשׂרת הדיבּרוֹת מוּרכּבוֹת מציווּיים של “לאו” ושל “הן”, וה “לאוין” מרוּבּים שם על ה “הנין”. עוֹד קדמוֹנינוּ אמרוּ בדבר קטן “אין סוֹמכין על הנס”, על אחת כּמה וכמה שבּענין הגדוֹל והעיקרי בחיי עמנוּ אסוּר לנוּ להיוֹת סוֹמכים על הנס. אוּלי זוֹהי התקלה העיקרית בּהיסטוֹריה שלנוּ, שהיינוּ יוֹתר מדי קלים לסמוֹך על ישוּעוֹת שלא כדרך הטבע. “זכוֹר את אשר עשׂה לך עמלק” – התוֹרה לא הסתפּקה בציווּי החיוּבי “זכוֹר” והוֹסיפה בסוֹף הפּרשה “לא תשכּח”. אסוּר לשכּוֹח שעמלקם של ישׂראל חי בכל הזמנים, הוּא עוֹד לא מת. אף-על-פּי שהוּא מתחפּשׂ לפעמים כּמת. אילוּ זכרנוּ בכל הדוֹרוֹת אפשר שלא היינוּ מגיעים למה שהגענוּ.
אנוּ צריכים לבוֹא לידי הכּרה מכריעה בהיסטוֹריה שלנוּ. אין חידוּש בּדברים, הם נאמרוּ פעמים רבּוֹת, אבל כּנראה לא חדרוּ לעוֹמק הנפש. ההכּרה שאין קיוּם לישׂראל בּלי מדינת יהוּדים בּארץ-ישׂראל, ואפילוּ אם זוֹ לא תכיל את כּל היהוּדים. ואם ישאל מישהוּ: "והיהוּדים שבּחוּץ לארץ? נשיב: “אם יש מדינה יהוּדית בּארץ ישׂראל יש קיוּם לישׂראל בּעמים”.
מה שקרה את עם ישׂראל בּשנים האחרוֹנוֹת האלה יש לראוֹת כּאתראה אחרוֹנה. גם הפּרט מקבּל אתראוֹת: ויש רמזים דקים וגסים, והפּרט נוֹח לוֹ להסיח דעתוֹ מהם. אבל אוֹי ואבוֹי למי שמסיח דעתוֹ מאתראה אחרוֹנה. אוּמתנוּ קיבּלה אתראה שאין למעלה הימנה, ואוֹי ואבוֹי לה, אם תסיח חלילה דעתה גם מזוֹ.
אנוּ צריכים להבין כּי משהוּ נשתנה גם בּעוֹלם, לא רק בישׂראל. סבלוּ אוֹתנוּ, היהוּדים – נוֹדה בזה – בּמשך כּל הדוֹרוֹת כּעבדים בּלבד, לא חשוּב בּאיזה צוּרה של עבדוּת, שחוֹרה אוֹ לבנה – היה גם זה וגם זה – מעוֹלם לא ראוּ אוֹתנוּ בגלוּת כּבני-חוֹרין. אבל נתבּטלה העבדוּת בּעוֹלם, ואפילוּ אילוּ ניצח הוּא שחיק-עצמוֹת, העבדוּת ממש לא היתה חוֹזרת לעוֹלם. ואת ישׂראל אין האוּמוֹת רוֹצוֹת לעשׂוֹת בּני-חוֹרין כּל זמן שאין הם דוֹמים לכל אוּמה ולשוֹן, זאת אוֹמרת, כּל זמן שאינם בּני אוּמה בארצה. ומכיון שעבדים אי אפשר שיהיוּ וּבני-חוֹרין אין לעשׂוֹת אוֹתם, ורבּים גם מאמינים שישׂראל עצמוֹ אינוֹ רוֹצה להיוֹת בּן-חוֹרין, על-כּן אין דרך אחרת אלא השמד. עלינוּ כוּלנוּ להגיע להכּרה זוֹ, להתאמץ להקנוֹתה לעצמנוּ, עם כּל פּשטוּתה, קנין-עוֹלם; אין ישׂראל יכוֹלים עוֹד להתקיים בּעוֹלם כּעבדים, והם לא יהיוּ בני-חוֹרין, אם לא תהיה להם מדינה בארץ-ישׂראל.
על-כּן אנוּ פוֹנים קוֹדם כּל לאחינוּ בני ישׂראל בּתפוּצוֹת הנשארוֹת, מתוֹך נסיוֹן מר מכל מר, נסיוֹן שהוּקנה לנוּ על ידי מוֹפתים חוֹתכים ממש את הבּשׂר ואת הנפש גם יחד, וּמזכּירים להם, שגם להם לא תהיה חירוּת וקיוּם בּטוּח, אם לא יהיוּ בני אוּמה עברית שיש לה מדינה. אין זוֹ מלאכה קלה לעוֹרר בּהם את ההכּרה הזוֹ, אבל אין הסוֹפר העברי פטוּר מלהקדיש כּל כּוֹחוֹ לכפּוֹת אוֹתה עליהם.
ואנוּ פוֹנים שוּב בּקריאתנוּ הנוֹאשת אל אוּמוֹת העוֹלם.
אם גם נדע שרק מעט צדיקים נמצאים בּתוֹכן, אין אנוּ רשאים שלא לפנוֹת אליהם, נחלת המצפּוּן האנוֹשי עדיין לא כבתה כוּלה.
הרבּה עלינוּ לקרוֹא וּבמלוֹא כוֹבד-הראש, לקיבּוּצי ישׂראל להתאחד לענין ארץ-ישׂראל. הגיעה השעה, שגם אנוּ, מיטב הציוֹנים, סוֹפרי ישׂראל, נתיחס אל הענין הזה ביתר עוֹמק מאשר עד עתה. מה שהיה עד עתה בהכּרתנוּ וּבהרגשתנוּ אינוֹ מספּיק עוֹד. תפקידים עצוּמים עוֹמדים לפני היהדוּת הדווּיה, תפקידים קשים ועצוּמים יוֹתר מן התפקידים העוֹמדים לפני האוּמוֹת הגדוֹלוֹת. גם האוּמוֹת המנצחוֹת צריכוֹת לרפּא פצעים, אבל אינם דוֹמים הפּצעים שלהם לפצעים שלנוּ, אף לא אמצעי הריפּוּי שלהם לאמצעי הריפּוּי שבּידנוּ. הם צריכים לבנוֹת הריסוֹת (לנוּ לא ניתן עוֹד לבנוֹת הריסוֹת), אבל אנוּ צריכים לבנוֹת עם ומדינה. אין עוֹד אוּמה בעוֹלם העוֹמדת לפני תפקיד כּזה. אנוּ צריכים לחנך דוֹר, גם חכמי הגוֹיים נבוֹכים, אם לצטט את דברי ריה“ל שהביא שמעוֹנוֹביץ –”חכמים נבוֹכים", גם הם מבקשים דרכים לחנך את הדוֹר, כּדי למנוֹע מה שהיה בלתי נמנע בּדוֹרוֹת הקוֹדמים. אבל אנוּ צריכים לחנך דוֹר שעדיין אינוֹ בידנוּ. אנוּ עוֹמדים לפני תפקיד של גיוּר יהוּדים. יש כּבר צוֹרך אפילוּ בארץ-ישׂראל להתחיל בּגיוּר יהוּדים. ועכשיו, תארוּ לכם, אם נזכּה בקרוֹב לעלייה גדוֹלה, וּביחוּד לעליית הנערים והנערוֹת אשר אליהם אנוּ מתפּללים – הרי רבּים מהם נצטרך לגייר ממש. ואם בּשני התפקידים הראשוֹנים: ריפּוּי פצעים וּבנין מדינה יכוֹלים וּמחוּייבים וּמוּכרחים לעזוֹר לנוּ קיבּוּצי היהוּדים שבּחוּץ-לארץ, הנה את התפקיד השלישי: חינוּך הדוֹר, רק ארץ-ישׂראל יכוֹלה וחייבת לקחת על עצמה. ואם תאמרוּ: היתכן. ארץ-ישׂראל הצעירה והחלשה עדיין יכוֹלה לקבּל על עצמה אחריוּת לחינוּך הדוֹר כּוּלוֹ? אני מבין לרוּח השאלה הזאת, אף-על-פּי-כן אני אוֹמר בּמלוֹא ההכּרה: בּשעה זוֹ רק בּכוֹחה של ארץ-ישׂראל לקבּל עליה את חינוּך הדוֹר הבּא. מוּבן וּמוּבן: קשוֹט עצמך תחילה, וּבזה אני מסכּים לרוֹב דברי התוֹכחה של שמעוֹנוֹביץ, אנוּ צריכים לחנך עצמנוּ כדי שנהיה ראוּיים לחנך אחרים. על זה יש לחשוֹב הרבּה ולדוּן הרבּה, והעיקר – לעשׂוֹת הרבּה. אבל ברי לי, שארץ-ישׂראל, אף כּמוֹת שהיא, מסוּגלת וראוּיה לחנך את הדוֹר, שהוּא בהישׂג ידנוּ. לא מפּני שבּני הישוּב גדוֹלים מאחרים בּתרבּוּת, בּמדע וּבאמנוּת, אלא מפּני העוּבדה, שארץ-ישׂראל היא המקוֹם היחיד בּעוֹלם, ואחרי החוּרבּן, היחיד בּהיסטוֹריה שלנוּ, שבּוֹ חי קיבּוּץ יהוּדי גדוֹל חיי יצירה עצמאיים כּמעט שלימים. בּנידוֹן זה אנוּ עוֹלים על מרכּזינו בבבל וּבספרד. מיוֹם החוּרבּן לא ידעה היהדוּת קיבּוּץ כּזה הממלא את כּל תפקידי החברה היוֹצרת לעצמוֹ.
עלינוּ גם לוֹמר דברי נחמה לעמנוּ. הרב קוּק ז"ל אמר, שאסוּר לנוּ להגזים ולוֹמר לאחינוּ, שכּבר נרצה עווֹננוּ, שכּבר לקחנוּ כפלים בּכל חטאתינוּ, ואף-על-פּי-כן אנו מחוּיבים לנחמם, כּי איך אפשר לא לחזק מוּכּים ועשוּקים? גם בּנחמה יש לפעמים משוּם מעשׂה. אבל אסוּר לנוּ לחדוֹל מהזהיר וּמהתרוֹת. אסוּר לנוּ להסיח את הדעת עוֹד, כּאשר עשׂינוּ עד כּה, אסוּר לנוּ לסמוֹך עוֹד על נסים. גם עוֹמק האסוֹן, גם גוֹבה השעה מחייבים אוֹתנוּ לעשׂוֹת את חשבּוֹננוּ ולחזוֹר לעשׂוֹתוֹ, גם בּשכבנוּ בלילה, אַל ישכּב לבּנוּ. הרי זה חשבּוֹן ארוֹך, חשבּוֹן הפּרט וחשבּוֹן הכּלל. וּבימים כּאלה אין להפריד בּין הפּרט והכּלל. אם החשבּוֹן הזה יקבּל משהוּ תוֹספת חיזוּק בּכינוּסנוּ
– לא היה הכּינוּס לבטלה.