ידידי, סופר עברי שישב בארץ כעשרים שנים רצופות ועשה לו שם מעט בכתביו השונים, גמר אומר לצאת לאחת הארצות ביבשת אירופה למשך שנים מספר. שאלתיו לסיבת החלטתו. ענני: “ישיבת ארץ־ישראל בימים אלה קשה מאד לאדם העברי, שלא ויתר לגמרי על בחינות־הנפש שלו. אוירה של ארץ־ישראל, שחכמינו העידו עליו שהוא מחכים, אפשר שנתברך באמת בסגולה נפלאה זו, אבל זה עשר שנים ויותר – מיום שהעמדנו, כביכול, בתחום “גויים וממלכות” שאין מניחים לו לאויר זה לפעול על האדם העברי היושב בה פעולה טבעית ומתמדת. מכל צד ופינה משלחים בו זעזועים גדולים וקטנים, לצורך ושלא לצורך, קולות וריחות ועשנים, ועל־כן הוא מרגיז ומגרה תמיד – ותוצאותיהם של הרגזה וגירוי תמידיים יכולות להיות הכל – פרט לחכמה. וביותר גדולה פעולת ההרגזה והגירוי על אדם, שנפשו גדלה בספירה אחרת, בתנאי גידול חשאיים ומפרים, והספירה ההיא עודנה עוטפת את עולמו הפנימי ומפעלת בו תסיסה דקה, כזו המצויה ביין שכבר נקלטו רוב שמריו. ודאי שילידי הארץ הזאת, או אנשים קלי ההסתגלות, שבאו אליה מקרוב, מגיבים על פעולת אוירתם באופן אחר.”

ידעתיו, שהוא לא זז מן הארץ במשך כל עשרים שנות ישיבתו בה. גם שממון שנות המלחמה וגם שכרון ההתפכחות שלאחריה, גם המצהלות הריקות מסביב לעגל ה“גאולה” וגם ילל־החדלון אחרי מסות־הדמים – לא עקרוהו מאמת הקרקע, ששרשיו נאחזו בה במרי רצון. כמה מידידיו, שהספיקו במשך הזמן הזה “ללכת למדינות הים” כמה פעמים, היו מדברים בו בלגלוג דק, אך בלבם חשבו, כנראה, שיותר מהם עלה לו להתאקלם בארץ, אף שמן הצד השני לא הבינו, למה נשמע הדה של הארץ וחייה במידה כה זעומה בכתביו. כששאלתיו על זאת, ענני: “סיפוק הסקרנות של תייר אינו מעשיר את הנפש. דוק ותמצא, שרוב אלה מחברינו שיצאו למשך זמן קצר לארצות התרבות וחזרו – לא ראינו שמקור יצירתם נתברך על ידי כך, ולא עוד אלא שגם לא נעשו אירופיים יותר. הם בודאי נתכוונו ל”קחת" מאירופה, אבל לא לקחו עמהם “כלי לקיחה”, ועל־כן בזבזו רק קצת מקצת המרץ שהיה להם, נתבלבלו מחלבנה של נכרים – וחזרו עייפים ומשועממים משהיו. לנסוע לאירופה צריך רק אותו עברי איש־הרוח, הרוצה לבחון מה בנפשו, לעשות איזה סיכום מן הצד, להיות איזה זמן בבחינת “מחוץ ליריד”. אבל יהודי שמחפש י“ריד” חדש, סימן שגם בישן היה ניחא לו…"

ולפיכך גמר ידידי לצאת לשנים אחדות, לשבת פרק זמן מספיק במקום רחוק מכל אותה אוירה המלאה קיטורה של ארץ-ישראל גם בגולה – לחזות את הדברים, זאת אומרת, את סיכום הדברים המהוה את נפשו, מתוך פרספקטיבה. הוא בכלל איש הפרספקטיבה. הוא מאמין רק ברושם־האמת אשר לדברים רחוקים קצת. אפשר, אמר לי, שיתגלו לו שם שרטוטים ופרטים מאלפים, שיהיו לברכה גם להגותו המחשבתית והפיוטית אשר בשבילה הוא חי.

אבל גם בעודנו כאן, “בתוך הקיטור”, לפי הגדרתו, ניסה פעמים אחדות, בחשאי ובפני עצמו, לברוא לעצמו מעין פרספקטיבה רוחנית, כדי לדון על כמה מחזיונות חיינו פה בארץ, וכן היה רושם במשך שתי השנים האחרונות, השנים שלאחר ה“מאורעות”, במחברת קטנה כמה הערות ודברי־הסתכלות, יותר לשם בחינת כוח־השופט שלו מאשר לשם זיכוי הרבים. לפני צאתו לדרך נתן על ידי את המחברת לקריאה, ומילא את ידי, אם אמצא בהם דברי חפץ וענין לקורא, למסרם לדפוס, אבל בעילום שמו. אין הוא רוצה להתחייב בדעות אלו. אפשר שכמה דברים שאמרם כאן, לאחר ישיבה מרחוק ועיון נוסף יצטרך לחזור ולאמרם בצורה אחרת, או גם ההפך מהם.

קראתי את המחברת מתחילתה ועד סופה. רוב הדברים נראו לי, וכמה מהם מצאתי מוּקשים; דברים שבשיקול הדעת ודברים שבשיקול הרגש היו, גם דברים שחותם אישי יתר טבוע עליהם. על כן בחרתי רק רשימות אחדות, אלו שיש בהן, לדעתי, ענין לקורא העברי הטוב, ואני מוסרן בזה ברשותו לדפוס.

הוא גם ביקש, שלא אשלח לו את הגליונות שבהם יבואו הדברים, ואני עושה את רצונו ברצון. אחרים, אפילו אלה שיכירוהו על פי סגנונו, ודאי שלא ישלחום אליו, מפני שאינם יודעים את מקום ישיבתו.