סופרים רבים ניסו לצייר את נופה של ארץ־ישראל, ביניהם גם משוררים גדולים, כגון רינן, לגרליף, לוטי, די קירוש ואחרים. מהם מתוך נטיה דתית ומהם מתוך נהיה רומנטית אכזוטית. הראשונים ציירו את נפשם הם, והאחרונים את השבלונה שהביאו עמהם. הסופרים העברים שעלו לארץ לא נשתנו בנידון זה מן הנכרים, הם גם קלקלו בתוספת של דביקות לאומית מרצון. והסופר העברי יליד הארץ גם הוא רואה את עולמו מתוך משקפת ספרותית שאולה. ועל כן נמצא אצלו משהו מן הגילוי שבהוי, אך כמעט לא כלום מן הגילוי שבנוף.
הברקות חשובות, מפליאות לפעמים, אך רמזים יותר מפרשות, נמצא בספוריהם ושיריהם העממיים של הערביים יושבי הארץ. מהם עלינו ללמוד ראיה בלתי אמצעית. עם היותם פרימיטיביים עד לזרות. שתי דרכים מוליכות לגילוי הנוף הארצישראלי על-ידי המשורר העברי:
א) התאחדות ממושכת ותמימה עם הטבע הארצי. ב) לימוד ראייתם של הערביים. אפשר שבהליכתנו בשתי הדרכים הללו נגיע עד מוצא תפיסתנו העצמית – בתנ"ך.