לא כן יחסי הסופר והקהל. עם הצורך והרצון הנטועים בלב הסופר להיות נאמן להגות רוחו בלבד, שכשרונו ישמש רק את התפרקות עולמו הפנימי, שיוכל להסתלק ככל האפשר מן ההשפעות האורבות לו תמיד לעקם את עצמיות הואיל וביטויו מכוון מטבעו כלפי חוץ, לרבים, אי אפשר לו להשמיע את קולו במקום שאין ריזוננס כלל. ההד המוגבר של קולו גם מגרה ומגביר בּוֹ את צורך ההתפרקות ומביאו לידי שלימות הביטוי. כגודל וכרוחב הפעולה שדבריו פועלים על הקהל, כן יגדל וירחב גם קולו. אמנם לפתחו רובצת הסכנה, כי יחדל להקשיב לקול לבו הוא ויהא עונה רק בגרונו לצהלה הנישאת כנגדו מן הקהל – סכנה שנתאמתה בכמה סופרים, שהמשכם בייש את התחלתם, אך בספרות העברית סכנה זו עודנה רחוקה מאד…
הסופר העברי (בסופר־החוֹל של הדורות האחרונים הדברים אמורים) לא היה מעולם מפונק על־ידי קהל עממי רחב וטוב, רק בתקופת ההשכלה הרגיש במלוא תפקידו. אם גם אז לא כל העם נטה אוזן לסופרי ההשכלה, הנה אותו החלק המעט, שראה בסופרים את מוריו־מאשריו, היתה הגבתו רבת אימפולסים וספוגת תודה וגם נתן לסופר את ההכרה, שהוא מקורא לשרת את עמו, לרוממו ולעדנו. יל"ג, על פסגת פעולתו השירית, כבר ידע את האכזבה הגדולה מן הקהל העברי ונתן לה ביטוי עצוב, כולו התרפקות וחנינה: “שבלים בודדות”. חששו המר, שמא קוראיו הם הקוראים האחרונים, לא נתאמת, לאשרנו, ובאו שנים שהשבלים היו לאלוּמות. אך לגדיש ולגורן לא היו.
בעלות האידיאליזמוס הלאומי, שנישא אלינו עם רוחות־האביב של הרומנטיקה והאסתיטיזם החדשים, זכו אחדים מסופרינו למעין קהל צעיר. אבל התעמולה הלאומית הרשמית, שהתחילה לעשות את השפה והספרות לכלי־שרת לא אידיאלי כלל לפעולותיה (פעולות של דיבורים), פגמה מיד בחסד לאומי זה, וגם הלשון המדוברת, יחד עם לשונות הנכר, סייעו לא מעט למעט את קהלה של הספרות העברית.
רק בארץ-ישראל התחיל להברא לפני המלחמה קומץ של קוראים עברים תמימים וחביבים, ולשמם נוצר מעין סניף־ספרות תמים וחביב גם הוא. אך אחרי המלחמה באה הערבוביה: בריחת השכינה העברית מכל תפוצות הגולה לארץ התקוות; התרכזות רוב הסופרים העברים בפינה של ד' אמות; מלחמת הישן והחדש; המודרניזם חסר־השרשים והמפלגתיות הברברית. הקומץ גדל במשך השנים והיה לסאה, אך גם הסאה אינה יכולה להשביע את צרכיה של ספרות־ עם. הגולה הגדולה שהקימה את הספרות העברית החדשה וגם הביאתה עד הלום, כאילו נתרוקנה לחלוטין מצרכי הספרות, וזו הועמדה בעל־כרחה על השבט הארצישראלי בלבד. גם השרידים המעטים, המתענים באטמוספירה ריקה בגולה, אם אינם מקבלים חיזוק־מה (רוחני או גם חומרי) מכאן, הרי הם כנידונים לכליה. והדברים ידועים למדי ויותר מדי. ממצב זה, כנראה, אין מוצא, על כל פנים אין מוצא קרוב. אין חכם וגיבור שיוכל לשנות בבת־אחת את תנאי־הברזל של מציאותנו הטרגית, ואין אני מתנשא בלבי למצוא פתרונים לשאלתנו. אך דבר אחד נראה לי כצו השעה. כצו החיים לסופר העברי: אם אינו יכול להרחיב לעצמו, ישמור נא לפחות על טהרת נפשו ומצפונו ביצירה ועל שיתוף פעולתו עם שאר חבריו. אם גם בשני אלה לא יעמוד, אם גם במצב זה יוסיפו לאכול איש בשר זרועו, אם גם המעטים והטובים שבנו יתפרדו לכיתות־כיתות ויהיו בדוחפי גלגליהם של קרונות שונים אם גם אלה יסאבו לתיאבון את שארית כשרונם כדי להכעיס את מישהו שאינו מוכעס כלל – נאבד בידים גם את הקהל המעט הזה ונפקירנו לכל מיני אמנויות וזרמים “מודרניים” (אגב, שבאירופה כבר הושלכו לגל האשפה) וכל “קול אלהים” לא יחרידנו עוד.
נעקור־נא כל השליה מזיקה מלבנו ונאחז בכל כוחנו בהכרה, כי למפעל־רוח ישר, עשוי מתוך אהבה ויסורים כאחד, יש בכל זאת שכר ברוב הימים. ואפשר שתחילת הימים הטובים תהיה עוד בימינו.