“יד השיעבוד לא היתה לעולם על העליונה אלמלא סללו לו את הדרך מורך לב, שפלות וחשד הדדי בין בני האדם. השיעבוד יעלה ויעלה עד שישרש את מורך הלב ואת רגש העבדות ועד שהייאוש יחזור ויעורר את אומץ הלב שאבד. אז תכלינה זו את זו שתי ההשחתות המתנגדות ויצא הדבר האציל ביותר ביחסי בני האדם – החירות התמידית”.

את השורות העצובות והמרות האלו כתב הפילוסוף פיכטה ב“תעודת האדם”, האין הן כשאובות בצער ממצב העולם ועולמנו בימים האלה? כמה ידוה לבו של האדם המאמין תמיד בדרכו העולה של המין האנושי והנותן את כל חלק האלוה שבו לסלול בתמצית חייו את החלק הקצוב לו מן הדרך הזאת – כשמבהיקה לו פתאום האמת המדכדכת, שרק השיעבוד המתגבר עלול לשרש את מורך הלב, את העבדות ואת החשדנות ההדדית! כאילו גזירה היא, שרק בסם הרע ינוצח הסם המסוכן.

אבל יש גם משהו נחמה בהכרה זו: גם השיעבוד הרע, המקומם והמייאש, סופו להבשיל את הפרי הטוב, שבשבילו טרחו וטורחים כל הזורעים והנוטעים אשר מעולם – את החירות. ועל כן אל ניתן, שעול הברזל הכופף בשעה זו, באשמת מורך הלב, השפלות והחשדנות את קומתנו, שיכפוף אותה למטה מגובה הלב החופשי!