ההון אינו נופל לידי אדם מן השמים. אפילו לא לידי איש יהודי. הימים, שבהם היו שונאי ישראל זורקים פגר קוף מלא דינרים לתוך ארובתו של יהודי – עברו לבלי שוב. ההון המדומה, פרי תחבולות של אנשי בליעל גדולים כקרונר וכסטאביסקי, מתפקע כשלפוחית וממלא את האויר ריח רע לדורות. אין עוד אפשרות בטוחה להרעיב המוני בני אדם ולמלאות חורים זהב.
אבל עד שיבוא היום המקווה, ואחרי כל המהפכות והריאקציות, תגיע חלוקת הרכוש האנושית, התועלתית, לא השוה בדיוק (בזה לא יאמין כל מי שיש לו ידיעה כל שהיא בטבע האדם), מוטב שיישובנו החדש ההולך ונבנה על יסודות חדשים, יהא ראציונאלי מלכתחילה ויעכב בכל האמצעים שבידו בעד צבירת הון גדול בידי יחידים.
מלבד הנימוק הכללי נגד נטילי הכסף בארץ ישראל, יש בידנו עוד נימוק מיוחד לנו.
שני צדדים למטבע: ההון יוצר לא רק “בוץ ועבדות” אלא גם מפעלי תרבות קיימים לדורות. ושתי דרכים לו להון ביצירת המפעלים האלה. הדרך הציבורית: פרוטותיהם של אלפים ורבבות, בכסף או בערכי עבודה. המצטרפות לחשבון גדול נגבות לצורכי ציבור נעלים וקיימים. דרך היחיד: הפרוטות שזרמו מאת האלפים והרבבות אל כיסו של היחיד ונצטרפו לחשבון גדול, יוצאות שוב בתורת תרומה גדולה, המשמשת ליצירת מוסד תרבות לציבור. מעין דרך עקיפין או תיווך. אין עם ואין יישוב, שלא נמצאו בו תורמים גדולים כאלה.
ביישובנו אנו (אשר אמנם צעיר עודנו) ישנם כבר מאות אנשים, שהונם מגיע לסכומים גדולים ועדיין לא ראינו אחד מני מאות, שיעלה על דעתו להחזיר לציבור מלוא החופן ממה שלקח ממנו. לעומת זה ראינו וראינו, כי המעט שנעשה בארצנו בפינות התרבות, בידי הרבים נעשה. אין, כמדומה, עוד קהל כקהל הארצישראלי הבינוני (בייחוד ממעמד העובדים) הנתבע ונותן בלי הרף ובשמחה, כנגדם כל נטילי הכסף מצויינים בקפיצת היד, ואיני יודע עד היום מפעל שייקרא על שם נתינתם.
עלינו, אנשי הרוח, מוטלת איפוא החובה לתמוך תמיד באלה המשתדלים, שההון בארצנו יהא מחולק ככל האפשר בין הרבים, שלא יקום פה ציבור עני. רק בדרך זו יש תקוה, שייוצרו בה אילו ערכי תרבות.
תרצ"ד