לוגו
שלושה סוגים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שלושה סוגים ביוצרים:

א. שכוחותיהם גדושים (על פי רוב הרוחניים והגופניים במזיגה נכונה) והם מעיקים מבפנים, והיצירה היא לגביהם אקט של הרוחה או הקלה, מעין פליטת עודף הקיטור שבדוד. היוצרים האלה הם בדרך כלל מאושרים ביצירתם. כל מה שהם פולטים גורם להם הרגשה טובה. וגם הערכתם את יצירתם ניזונת מהרגשה טובה זו ומצטבעת בעיניהם משום כך צבע מרהיב. הם תמיד הנותנים לעולם וכל אושרם הוא בנתינתם, כלומר, בפריקת המשא מעל עצמם, ואפילו הם חכמים, ואפילו הם אסטניסים, אי־אפשר להם שלא לגלות את התפעלות עצמם ממעשי ידיהם, התפעלות ספונטנית, בלתי מחושבת. והתפעלות זו כמעט תמיד יש לה כוח מדביק. וגם אחרים רואים ומתפעלים. הם גם ראויים לכך, כי גודש הכּוֹחוֹת שניתן להם מידי הטבע מיחדם ומפלם למעלה משאר בני־אדם. ומטבע הבריות להעריץ את הכוח בכל גלויין.

ב. שאין בהם כוחות כלל, אלא שמוחם המצומצם חונן בתפיסה קלה וביכולת צירוף וחיקוי על פי דוגמאות מקובלות, וגם קורטוב כשרון להם לכוון לטעם הדור – אלה לוקחים הכל מבחוץ ומכינים מטעמים לקהל בקצת ריח מגרה וקישוט זול. בחינת טבחים זריזים, שמוצאים את כל החמרים ואף הריצפטים מוכנים במזוה של בעל־הבית. גם אלה מרוצים מעצמם. ראשית מזריזותם וכשרון־המעשה שבידם, ושנית, וזה העיקר, מן השבחים של הקהל. ואם יחדל הקהל שעה אחת לשבחם, למחוא להם כף, ולקרוץ להם עין (הוא שכרם וחית־אדם), מיד כל החומר שבידיהם הופך בעיניהם תפל ומסואב והם מואסים באומנותם, ואם עדיין לא נחלש כוח־הסתגלותם – ימצאו להם משלח יד אחר.

ג. שלא נתברכו במעין נובע ומתגבר ומשתפך על שוליו, אלא נפשם עשויה כמין לבורטוריה מורכבת, דקה ורגישה מאד, שרשמים פנימיים וחיצוניים נופלים לתוכה מתרקמים ומתמזגים ומתעבדים עד שהם נעשים חטיבה התובעת את התגלותה. כלומר, הגשמתה האמנותית, ואז נולד בהם ההכרח ליצור. אבל מתוך שאין אלה גלים הנדחפים בכוח גדול מבפנים ובלי מתח של התפרצות, הרי הם זקוקים לתנאי הריון ולידה נוחים.

קשה מצבם של בני הסוג האחרון ממצבם של הראי שונים, גם מצד פרוצס היצירה האיטי והקשה, הכרוך בהרגשת נטל, במיחושים מדומים ואמיתיים ובחבלי לידה ממושכים, וגם מן הצורך לאחר הלידה לטפח ולרבות עוד בזהירות את ולדותיהם הרכים, עד שיביאום לבין הבריות. אושרם הוא אושר חשאי, צנוע ומתאפק, ואם הם בעלי טקט (וכך הם רובם), הרי הם מרשים לעצמם להגיד לפעמים את שבח ילדם באזני זר, אך מיד פניהם מתלהטים מבושה, וכשהם נשארים לבדם, הם מתחרטים, בפרט כשלא ראו מצד השומע את שימת־הלב המקוּוה. אלה אינם מקילים לעצמם ביצירתם, כי לאחר הלידה מתחילה התרקמות של העובר החדש.

יתכן לומר על סוג א‘, שגם הם מתעברים, אבל הם משולים לחיות השדה או היער, שעוברן בא מתוך הזדוגות של סערה וגם לידתן היא בכוח ובעצמה, בחינת “ילדיהן תפלחנה”. ואמנם גם הם משלחים את בניהם כי “ירבו בבר” ומפקירים אותם לגורלם. סוג ג’ משול לנשים מן הישוב, רכות ומעונגות, שגם הריונן וגם לידתן צריכים תנאים נוחים, כחיצוניים כפנימיים, והן מלאות תמיד אלפי חששות לולד, שלא יהא נפל או סנדל ושלא יגרום להן צער ובושת.

על בני סוג ב' אין להרבות דברים, הם מדברים בעדם.