רבות קבלו סופרים על המחיצה שבין יצירתם ובין הקהל. באמת ישנם גם בנידון זה שלושה סוגי סופרים.
א. שמלכתחילה אין מחיצה ביניהם ובין הקהל (קהל, במובן העליון), שכבשוהו ב“הופעה” ראשונה. אלה אין לפניהם אלא מלחמתם הפנימית, האישית, עם כוחות היצירה או יצרי היצירה וניגודיהם. כלפי חוץ הם בני־חורין מכל מלחמה. בחינת “פורקין מעליהן עול של דרך ארץ”. לא תמיד העדר המחיצה, שמשמעו העדר מלחמת הקיום הספרותי, הוא סם חיים ליצירה. יש שהוא נוסך עצלות ותרדמה, עד כדי הסתלקות השכינה.
ב. שיש מחיצה גבוהה ביניהם ובין הקהל ונגזר עליהם לאחוז תמיד ביד אחת את אמת הבנין ובשניה את השלח. אם הם בעלי כוחות וכוחותיהם מוסיפים והולכים, סופם לנצח. ונצחונם מוסיף עליהם הוד של מחדשים פני היצירה, של כובשי דרך לבאים אחריהם.
ג. שבעצם אין להם מה להביא לקהל, ורק בטעות נטפלו למלאכת הספרות, וכל כונתם אינה אלא לפיהם. ורק כדי לתת חשיבות לעצמם (גם התפקיד הטרגי יכול להיות בר־הכנסה). הם עושים לעצמם מחיצה מדומה מסתערים עליה תמיד, מכים באגרופם ובועטים בעקבם כדי להרסה, הקהל, הרואה את בולמוס ההשתערות ואת תנועות ההריסה ועקשנותם של המהרסים, מתחיל להאמין, כי אכן יש להם לסופרים אלה מה להגיש לו, והוא מחכה להם איזה זמן וגם מעודדם קצת, כמו את המשחק הנאבק על הבמה במכשולים שנתן לפני עצמו, אבל במידה שמלאכת ההריסה נחלשת ושובתת – חדל הקהל להרגיש במהרס ועוזבן לנפשו.
יש שהמחיצה היא טבעית. היא קמה יחד עם היצירה. שאינה לפי רוח הדור והשגתו, שאחרה או הקדימה לבוא. אבל יש שהמחיצה (אמנם ממשית גם היא) מקורה באיזו תורת־טעות שנתפס לה הסופר. למשל: סופר בעל הגיון בריא, עשיר בנסיון ובידיעות, טעמו משובח ולשונו משופרת, אלא שמעופו היצירתי אינו איתן. אין בּוֹ מטבע המעופפים, כי־אם מטבע המהלכים. אילו היה סופר כזה רותם את הגיונו ונסיונו, ידיעותיו ולשונו לעגלת יצירה רגילה, לא גבוהה ביותר, היה משיג את הישגיו בלי יגיעת־שוא ובלי טרגיות עקרה והיה תופס את מקומו הראוי לו בלי מלחמות ויסורים. אבל יש שסופר ממין זה קנאה זרה יוקדת בלבו, והוא רואה אחרים שמצליחים דוקא בחוסר הגיון, בצירופי־שטות ובלשון פרועה, והריהו מחליט בנפשו להשליך את המושכות מידו שיגררו באבק הדרך, מעשה הרכב הנועז ההוא, וגם הוא משלח רסן מלפני סוסי יצירתו, שישאיהו לאשר יהיה רוחם לשטוף. סופר כזה יתרוצץ בצדי דרך שוממה, במעגל של כברת ארץ קטנה, ולא יגיע לשום מחוז. עוברי־דרכים כמעט לא יראוהו, ואם יראוהו ישחקו למשבתיו.
מה שמותר למשוגע אסור למשתגע.