אצל המספר הטיפוסי (הפלאסטי בתיאור ובהרצאה) מכריעים תמיד רושמי הילדות והנערות, שהראיה קשורה אז בדמיון והעצם הנראה בא עם תוספת פיוטית־אמנותית. כי הילד והנער הסתכלותם אמנותית שלא מדעת. הרשמים הרעננים האלה משתמרים יפה בזכרון היוצר, וכשבא המספר המבוגר לתארם, ולעצב דמותם, הם ניצבים לעיניו בקומתם ובתוספתם.
לא כן הרשמים המאוחרים. המבוגר רואה את העצמים כמו שהם. ואם הוא משתדל מתוך הכרה וכונה, להוסיף עליהם את העיטורים הפיוטיים, הנה בשבתו על האבניים ובשימו אותם לעיניו, העיטורים הדקים נפרשים ונושרים מן העצמים, כאילו הדבק המחזיקם נמוג בכוח חומה של היצירה, והם מתערטלים ונעשים פשוטים ופחותים, עד שאין כדאי בעיניו ליתן להם דמות.
כך מצייר טולסטוי ברוב סיפוריו אנשים ומראות שראה בילדותו. גם דברים שראה סמוך ליצירה נתלבשו בלבושים שהיו מוכנים בזכרונו.
מה שרואה האמן בשנות עמידתו מועיל לך רק להזכיר את הנשכחות או להבליטן לצורך יצירתו.