לוגו
הסופר והמדינה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

שנה וּמחצה עברו למן ועידתנוּ האחרוֹנה. אז עמדנוּ כוּלנוּ בנס התמוּרה והגאוּלה. היינוּ לא רק כּחוֹלמים אלא גם כּנבוּכים, כּהלוּמי המאוֹרעוֹת הכּבּירים והתכוּפים. לא ידענוּ מה לשאוֹל וּמה להשיב. בּשׂפתינוּ בירכנוּ על הנס בּעוֹד הלב מלא חרדה לבּאוֹת.

עתה, אחרי ביסוּס עוּבדת המדינה (המדינה גוּפה עוֹד רחוֹקה מבּיסוּס), עם חיתוּך תוי־דמוּתה הראשוֹנים (אף כּי דאגת ירוּשלים עוֹד רוֹבצת עלינוּ ולה קבענוּ את הסעיף הקרוֹב בּישיבה זוֹ), מתבּררוֹת גם המשׂימוֹת העיקריוֹת המוּטלוֹת על כּתפיה החלשוֹת של האוּמה, משׂימוֹת הדוֹרשוֹת כּשרוֹן־ענקים, רצוֹן־ענקים וכוֹח־ענקים. משׂימוֹת אלוּ מחייבוֹת לא רק את המדינאי ואיש־ המעשׂה אלא גם את הסוֹפר, ההוֹגה והחוֹזה כאחד, וצוֹדקת הדרישה ממנוּ לעשׂוֹת למענן כּמיטב יכוֹלתוֹ. בּועידתנוּ זוֹ נצטרך לברר מה הן הדרכים למלא את חוֹבתנוּ, חוֹבת הסוֹפר, לצרכים עליוֹנים אלה.

בּשנה וּמחצה אלוּ סבלה משפּחת הסוֹפרים העברים אבידוֹת כּבדוֹת: כּמה חברים חשוּבים, סוֹפרים ותיקים, נעקרוּ מתוֹכנוּ ואנוּ מרגישים מאד בּחסרוֹנם (חברנוּ נתן גוֹרן יקדיש להם דברי־אזכּרה בישיבתנוּ הבאה), אך כּשילוּמים לאבידוֹת אנוּ רוֹאים את עלייתם המהירה והמרנינה של כּמה כוֹחוֹת צעירים בּשׂדוֹת יצירתנוּ הספרוּתית. אחדים מהם נמצאים עמנוּ בועידה, ואני מקדם אוֹתם בּברכה, שלהם העתיד על הזכוּיוֹת והחוֹבוֹת גם יחד. אי־אפשר לנוּ שלא לשׂמוֹח על הקוֹלוֹת החדשים, הצעירים, הרוֹננים, המתחילים למלא את חלל אוירנוּ – כּשם שגם הקוֹלוֹת הישנים, היקרים והמנוּסים, העוֹמדים עוֹד בּמלוֹאם, ממלאים את לבנוּ רגש של סיפּוּק ותוֹדה.

בּזמן האחרוון הגיעוּ כמה מחברינוּ החשוּבים ליוֹבל, אוֹ ליוֹבלות, ואף כּי רוּבּם נתבּרכוּ כּבר כּל אחד בּשעתוֹ, רוֹצה אני לשוּב ולברכם במעמד רוֹב ציבּוּר הסוֹפרים והאוֹרחים ידידי ספרוּתנוּ.

הרשימה שתחת ידי כוֹללת את השמוֹת היקרים, לפי סדר גילם: א. אברוּנין, בּן הגבוּרוֹת, יוֹסף קלוֹזנר, בּן השבעים וחמש, ר' בּנימין ויצחק גרינבּוֹים, בּני השבעים, י. צ. רמוֹן, דב קמחי ואברהם רוֹזנצוייג, בּני השישים, יצחק למדן, שמעון הלקין, עבר הדני וי. הר־אבן, בּני החמישים, ש. שלוֹם שמלאוּ כ"ה שנה ליצירתוֹ, ואחרוֹן אחרוֹן, אחד היוֹשבים ראשוֹנה במלכוּת שירתנוּ – יעקב כּהן, שמלאוּ חמישים לפירסוּם שירוֹ הראשוֹן. הצד השוה והמשׂמח שבּהם, שכּוּלם, למן בּן השמוֹנים ועד צעירי החבוּרה, בּני החמישים, כּוֹח יצירתם עמהם וכל אחד בּמקצוֹעוֹ מוֹסיף להעשיר את ספרוּתנוּ. יעמדוּ כוּלם על הבּרכה, יתנוּ עוֹד שנים רבּוֹת־רבּוֹת את חילם לכתב בּית ישׂראל!

מבחינתנוּ אנוּ, בּחינת הספרוּת והסוֹפר, מתיצבוֹת לפנינוּ כמה בעיוֹת גדוֹלוֹת וחמוּרוֹת. הספרוּת העברית נכנסת עתה להוייה חדשה: בּעל כּרחה עליה להיעשׂוֹת – מה שהיתה צריכה להיוֹת אך לא יכלה להיוֹת – ספרוּת של עם ולהמוֹני עם, לעיני ישׂראל ולעיני העמים. מעתה לא תוּכל עוֹד להסתגר בּד' אמוֹתיה המסוֹרתיוֹת, המפוֹארוֹת־והבּלתי־מפוֹארוֹת. ההשׂגה משתנה, ההוי משתנה, הלשוֹן והנוֹשׂאים משתנים, ואם חפצה חיים היא, עליה לגדוֹל ולהתרחב כּדי לבטא הוייה זוֹ. ואוּלם אין גידוּל בּלי רציפוּת, אין התפּתחוּת שאינה המשך, אין התקדמוּת בּלי מה שקדם לה, וכל ניתוּק גוֹרם איבּוּד דם וכוֹח חיוּני. על כּן יש מקוֹם וצוֹרך לברר ולקבוֹע דרכי פעוּלה נכוֹנוֹת לשם התפּתחוּת רצוּיה. הקוים המקבּילים בּין הוייתנוּ הגלוּתית

והארצישׂראלית שלפני מתן המדינה וּבין הוייתנוּ החדשה, עשירת האפשרוּיוֹת ורבּת הסכּנוֹת, מחייבים גם מחשבה וגם מעשׂה לשם ייחוּד וכיווּן לפי צרכיה האמתיים והנצחיים של האוּמה, וּמוּטב שמחשבה וּמעשׂה אלה יבוֹאוּ מבּית ולא נחכּה עד שיוּרכבוּ עלינוּ מבּחוּץ. אין לשכּוֹח, כּי עיקרי החיים, טבע הבּריוֹת והאידיאלים המוּסריים נשארים כּשהיוּ, ורק הרגע, רק המניעים החיצוֹניים עשׂוּיים להשתנוֹת ולהיוֹת אחרים. אבל אין גם לשכּוֹח כּי רב והדוּק מאד הקשר בּין המניעים החיצוֹניים והפּנימיים.

כּל תרבּוּת, והספרוּת בּתוֹכה, דוֹרשת התחדשוּת תמיד, חילוּפי חוֹמרים וזרמי דם חדשים. כּל קפיאה על שמרים מביאה התנונוּת, מות. אך הדם החדש צריך שיזרוֹם לתוֹך גוּף קיים ולא לתוֹך חלל ריק. ועל כּן תעמוֹד עתה ספרוּתנוּ לפני הבּעיה איך לקיים את האצילוּת הישׂראלית, היא נחלתנוּ מן העבר (כּל מוֹרשה רוּחנית יש בּה אצילוּת!) עם החיוּניוּת הדרוּשה כל־כּך לבנין חיינוּ ויצירתנוּ מתוֹך חירוּת ועצמאוּת, החיוּניוּת שנמצאה לנוּ לאשרנוּ בימי־גוֹרל אלה ושהראתה את כּוֹחה בגילוּיים מפליאים כּל כּך.

יש סכּנה, שעם נסיוֹנוֹת ההפרדה והניתוּק בּין שתי אלה – בּין האצילוּת המוֹרשתית וּבין החיוּניוּת המתפּרצת – תחלש עצמיוּתנוּ ויתמעט כּוֹחנוּ כלפי פנים וכלפי חוּץ. אילוּ גם רצינוּ לראוֹת את עצמנוּ כאוּמה חדשה, כקטנה שנוֹלדה, לא נהיה כן. העוֹלם היהוּדי וגם העוֹלם הנוֹכרי לא ירצוּ לראוֹתנוּ כך, לא יקבּלוּנוּ כך. הירוּשה הרוּחנית מחייבת כּל אוּמה ולשוֹן, ואוֹתנוּ על אחת כּמה וכמה. אין שוּם אוּמה יכוֹלה לוֹמר: אני פוֹשטת את עברי שאינוֹ הנוּי לי, אטוֹל ממה שהכינוּ אחרים. אין גם שוּם אוּמה יכוֹלה לבחוֹר לה את עברה, אוֹ את אוֹצרה הרוּחני. בּעל־כּרחה היא מקבּלת מה שנמסר לה וּבעל־כּרחה היא מוֹסרת מה שקיבּלה.

יש מה לזרוֹת ולהבר גם אצלנוּ, אבל הבר היפה לפרנס אוֹתנוּ הוּא בכל זאת בּאסמנוּ אנוּ ולא באסמם של אחרים.

בּכל העוֹלם המוֹדרני נתוּן הסוֹפר בּמצב של שפל. בּצרפת, בּאנגליה, בּאיטליה וּבארצוֹת הבּרית, בּכל ארצוֹת התרבּוּת הבּנוּיה שכבוֹת של דוֹרוֹת, בּארצוֹת שחירוּת הפּרט עדיין נשמרת שם פּחוֹת אוֹ יוֹתר – בּא במעמדוֹ הרוּחני של הסוֹפר שינוּי חריף לרעה. שלטוֹן הפּקידוּת (האדמיניסטרציה) טוֹבע את חוֹתמוֹ לא רק על חיי החוֹמר אלא גם על חיי הרוּח. הקאפּיטאל בּצוּרוֹתיו החדשוֹת (גם זוֹ של הקוֹאוֹפּראציה המוונוֹפּוֹליסטית), הקוֹלנוֹע והראדיוֹ, הפּוֹליטיזאציה המאוּרגנת של ההמוֹנים, שיסוּי יצרי המוֹתרוֹת בּהמוֹנים – כּל אלה מעמידים את הסוֹפר בּמקוֹם שלא עמד שם בּימים שעברוּ. אין הוּא נחשב עוֹד, לא בעיני אחרים ועל־פּי־רוֹב גם לא בעיני עצמוֹ, כּמעצב ואחראי לדמוּת החברה והדוֹר, אלא כמשמשם, אוֹ לכל היוֹתר כּמעסיקם בּשעוֹת־הפּנאי, כּאמן משעשע, יחד עם אמני השעשוּע האחרים. אוֹפייני הוּא הכּינוּי “משמש”, שמרבּים להשתמש בּוֹ אפילוּ כבתוֹאר־כבוֹד ואין מרגישים את הסכּנה שבוֹ לגבי איש־ הרוּח. שהרי אם ניתן פתחוֹן־פּה לשמש – אין עוֹד הבחנה וגבוּל למטרוֹת. האמת היא, כּי התעוּדה ניטלה מן הסוֹפר. ואם בּדרך השיגרה עוֹד מדבּרים עליה, אין בּה משוּם תביעה של אמת. מה רבּים התקיפים התוֹבעים בּפיהם מאיש־הרוּח את מילוּי התעוּדה, וכוונתם היא: שישמש אוֹתם. אוּלי אשם בּזה לא מעט גם הסוֹפר עצמוֹ, שויתר הרבּה, שלא עמד על נפשוֹ, שבּיקש יוֹתר מדי את נוֹחוּת החיים, שנתקנא יותר מדי בהצלחתם החוֹמרית, בּכבוֹדם המדוּמה, התפל, של חוּגי חברה אחרים.

כּך המצב בּארצוֹת המשטר שיש עמוֹ חירוּת הפּרט. וּבארצוֹת אחרוֹת, הקרוּיוֹת דימוֹקראטיוֹת, בּעלוֹת התרבּוּת הפּרוֹגרסיבית, נעשׂה הסוֹפר “בּוֹרג” בּלבד, כּכל שאר ה“בּרגים”, שמקוֹמם ותפקידם נקבעים וּמכוּונים ע“י הגלגל שאליו הם מחוּבּרים, ואוֹי לוֹ ל”בוֹרג" שאינוֹ נענה לתנוּפת הגלגל הנתוּן בּיד החזקה! ואין להאריך בּזה.

אנוּ סוֹפרי ישׂראל, בּארץ זוֹ וּבמדינה זוֹ, האמוּנים על מיטב האידיאלים המוּסריים, נפשנוּ סוֹלדת משתי האפשרוּיוֹת, שסימניהן הראשוֹנים כּבר נראים בּתוֹכנוּ בצוּרה בוֹלטת למדי. ברוּר לנוּ, כּי כשם שכפיית הנפש מביאה לידי שחוּת קוֹמתה ושמיטת־סדוֹם אינה משוה את הבּריוֹת אלא ממימה אוֹתן (מטילה בהן מוּם), כּך גם אינדיבידוּאליזם ללא רסן עלוּל להביא לידי התנַונוּת, וּבסוֹפוֹ של דבר – לידי שעבּוּד. ועל כּן רווצים היינוּ לראוֹת בּביתנוּ את המזיגה הבּרוּכה של חירוּת היוֹצר מתוֹך השתלבוּת של חוֹבה בחוֹבוֹת החברה והאוּמה.

על הסוֹפר העברי למצוֹא את הדרך לאיחוּד הצרכים הפּרוֹפסיוֹנאליים עם הצרכים היציריים, שבּעוֹלמנוּ הריאלי לא תמיד הם עוֹלים בּקנה אחד, אבל הכרח הוּא לנוּ למצוֹא התאם בּיניהם.

אנוּ מוּכרחים וגם רשאים לתבוֹע מאת המדינה את כּל החיזוּק והסיוּע הדרוּשים לקיוּמנוּ ולפיתוּח יצירתנוּ, אך בּלי ויתוּר על הזכוּת לאמת, לצדק ולטעם הטוֹב, שלוֹשת הדברים שעליהם עוֹמדת כּל יצירת־רוּח שערכּה לדוֹר ולדוורוֹת. ודוקא באלה נוֹהגים לזלזל בּימינוּ, אפילוּ אלה הקרוּיים עצמם אנשי־רוּח. ואוּלם אנשי־הרוּח האמיתיים, עם כּל הכּרתם בּערכּוֹ של הכּוֹח החוֹמרי במסיבּוֹת ידוּעוֹת, רוֹאים את הכּוֹח האמיתי ביכוֹלת הגדוֹלה להגדיל ולהאדיר את האמת, הצדק והטעם הטוֹב. כּך היה מעוֹלם וכך יהיה לעוֹלם. כּל דרך אחרת בּיצירת־הרוּח אינה אלא סטייה של הבל, שסכּנה בה לעצם קיוּמה של היצירה.

בּימים אלה אנוּ חוֹגגים את חג “קיבּוּץ הגלוּיוֹת”, את חג סיוּם המיליוֹן הראשוֹן. “שמע ישׂראל, היוֹם הזה נהיית לעם”. אין בּזמן הזה עם פּחוֹת ממאה ריבּוֹא. אנוּ מצפּים למיליוֹן השני והשלישי, כּמה שארץ הצבי תוּכל להחזיק, עד שנהיה לעם גדוֹל ורב. רצוֹננוּ ותפילתנוּ הם שנהיה עם יפה, עם שיאוּחדוּ בוֹ האידיאלים התוֹרשתיים עם האידיאלים הנרכשים מן המתוּקנים שבּאוּמוֹת העוֹלם, ושסוֹפרי העם הזה יהיוּ ראוּיים לוֹ, על ידי שישתמשוּ בכל כּוֹחם הרוּחני לכלוֹל את יוֹפיוֹ.

בּזה אני פוֹתח את הועידה הארבּע־עשׂרה של אגוּדת הסוֹפרים העברים וּמאַחל לה, שדיוּניה יהיוּ הוֹלמים את רוֹם המטרה, ואם הכרח הוּא שתהיה גם מחלוֹקת, תהא המחלוֹקת בּבית, ולא מחלוֹקת של קוֹרח ועדתוֹ, אלא מחלוֹקת של הילל ושמאי, מחלוֹקת לשם שמים.



  1. דברי פתיחה בועידה ה–14 של אגוּדת הסוֹפרים (חנוּכּה תש"י).  ↩