ספרוּתנו “רחבה מני ים” וגם “קטנה ככף איש”. העתיקה היא רבּת אוֹצרוֹת “גנוּזים” בּשביל רוֹב קוֹראי זמננוּ (והם פּוֹחתים והוֹלכים), והחדשה, השוָה לכל נפש, מעטה בכמוּת וצעירה באיכוּת (וחלק גדוֹל מן המעט נפסל בּזמן). ספרינוּ הישנים, גם בּהוֹצאוֹת החדשוֹת, הם מסוּג היין הישן, שאמרוּ עליו כי “דעת זקנים נוֹחה הימנוּ”.

זה כשניים־שלוֹשה דוֹרוֹת, שישׂראל סבא נתוּן בּתהליך של גילגוּל לאחוֹר. אם נאבה ואם נמאן להוֹדוֹת בּעוּבדה – היא קיימת ועוֹמדת: אנוּ נעשׂים אוּמה צעירה, עם כּל החיוּבי והשלילי שבּתוֹפעה זוֹ.

מה כל דרכּה של ספרוּתנוּ החדשה (בּמידה שהיא דרך של חידוּש והתחדשוּת ולא המשך וּפירוּש הישן), אם לא יציאה מרשוּת “הבּית”, המסוֹרת הגלוּתית, וכניסה אל “העוֹלם”, התרבּוּת הכּללית, נטילה מרוּבּה ונתינה מוּעטה, הסתגלוּת וסיגוּל (בּצוּרוֹת, בּתפיסה, בּלשוֹן), טישטוּש הגבוּלין ומחיקתם, הידמוּת בּכל התחוּמין, וּביותר בּתחוּם היצירה הרוּחנית. כּך בּחיים, בּחברה, בּהנהגוֹת וכך בּספרוּת. גם את גילוּיי המסוֹרת של העבר ושל ההוֹוה, אנוּ רוֹאים, מתארים ומעריכים בּדרכי העוֹלם החיצוֹני.

עם כּל הערצתי את יצירת העבר שלנוּ וּמכאוֹבי על צימצוּם השפּעתה, איני מאמין שאפשר להגיש עוֹד הרבּה ממנה לדוֹרנוּ ולדוֹרוֹת הבּאים, לעשוֹתוֹ נכס־עם נוֹשׂא פירוֹת, חי וּפוֹעל – חוּץ מן התנ“ך, שהוּא גם ספר העוֹלם. אין להביא ראיה מ”ספר האגדה“, שדוקא הוּא משמש מוֹפת חוֹתך, כּי רק חוֹמר פּיוּטי־עממי יש בּוֹ כדי למצוֹא פינה בלב האדם החדש מישׂראל; וכן הסיפּוּר העממי והחסידי בצוּרה מחוּדשת. חוֹמר כּזה, נוֹסף על הנ”ל, איננוּ במציאוּת, וּבודאי לא בצוּרתוֹ המקוֹרית, שהיא גם עיקר תוֹכנוֹ. יחידים, לוֹמדים מרצוֹן, עשׂוּיים להתבּשׂם, אף לינוֹק ממקוֹרוֹתינוּ העתיקים – אבל אי אפשר לעשׂוֹתם קניין הכּלל, כּשם שחלק חשוּב מהם היה בעבר, וכשם שהספרוּת היא כך אצל כּל אוּמה ולשוֹן.

ודאי שעוֹד ישנם, ועוֹד יהיוּ להבּא, ישיבוֹת וחדרים ותלמוּדי־תוֹרה, אבל הם מצטמצמים, ועוֹד יצטמצמוּ, בּמידה יחסית להמוֹני המשׂכּילים החילוֹניים בּעם, והשפּעתם, אם תהיה בכלל, תהיה מעטה ואמצעית, כּמוֹ שראינוּ כבר בּדוֹרוֹת האחרוֹנים של יצירתנוּ. על כּן לא האמנתי (וכך אמרתי לביאליק ז"ל, שנתפס, אחרי שכרוֹן האגדה, לרעיוֹן ההלכה וניסה לפרש את המשנה לעשׂוֹתה ספר לעם, והתחיל לעשׂוֹת גם לכינוּסה ופירוּשה של שירת ספרד), לא בתחיית המשנה והתלמוּד ונוֹשׂאי כליהם בּעם, ולא בתחיית שירת ספרד, עם כּל הפּנינים שבּשירה זוֹ. אוֹצרוֹת אלוּ יהיוּ להבּא עניין לחוֹקרי ספרוּת ולשוֹן וקצת ללימוּד גבוֹה בבתי־ ספר ולא עניין להקנוֹתוֹ קניין של חיים לדוֹר ולדוֹרוֹת. כּבוֹד ויקר לחוֹקרים, למהדירים, לפרשנים, למוֹרים וכו', אך להשיבם ל“ארצוֹת החיים” אין בּכוֹחם, עם כּל התמוֹדדוּתם וגהירתם וחימוּמם. משוֹררים וסוֹפרים חייבים לדעת את האוֹצרוֹת האלה ולינוֹק מהם, בּמידה שהם מסוּגלים מן הבּחינה הנפשית ליניקה זוֹ, אבל המחיצה ביניהם וּבין הדוֹר והדוֹרוֹת הבּאים בּמקוֹמה תעמוֹד. הלכה ודרוּש, פּילוֹסוֹפיה דתית וּמסתוֹרין דתיים, שירה כבוּלה בצוּרוֹת וּבסמלים שיצאוּ מכלל שימוּש – אין להם תקנה אלא בבית־המדרש ליחידים.