כּל הקוֹרא מעט בּספרוּת הרוּסית של הדוֹר הזה, דוֹר הסוֹציאליזם בּצוּרתוֹ הסוֹביאֶטית, וּמדמה את פּירוֹתיה (בּספרוּת היפה הכּתוּב מדבּר) עם דברי היוֹצרים הגדוֹלים של ספרוּת זוֹ בדוֹרוֹת הקוֹדמים, אינוֹ יכוֹל להסתלק מן ההכּרה הוודאית של ירידה ושיטוּח, של פּרימיטיביוּת עשׂוּיה בידיים, של דילדוּל התוֹכן והצוּרה גם יחד. אף כּי גם כּאן עדיין פּוֹעל, כּמוֹ בדרך של אינרציה, חלק מן המסוֹרת הטוֹבה של היצירה הרוּסית: מעט טבעיוּת וחיוּניוּת, תבלין עממי, חכמת חיים שלוּבה עם חן בּיטוּי. אבל אין זה אלא זרם דם חלש בּתוֹך אוֹרגאניזם גדל־איברים. מצד זה ודאי שהירידה גדוֹלה ועמוּקה ומעוֹררת מחשבוֹת נוּגוֹת.

אבל אין רע בּלי טוֹב. תפקיד חשוּב ממלאה, לדעתי, הספרוּת הרוּסית בּפרימיטיביוּת פּשטנית זוֹ, אם מרצוֹן ואם מאוֹנס (הבּיטוּי הספרוּתי הרוּסי היה תמיד פּחות מסוּלסל וּמסוּלף מזה של ספרוּת המערב וּבתוֹכוֹ גם קצת אוּמוֹת מזרחיוֹת). יוֹתר מדי הוּרחק האדם המוֹדרני, בּעטייה של האמנוּת החדשה, מן הטבע, מן אי־האמצעיוּת מן הישרוּת, מן האמת. יוֹתר מדי ניתנה כוּשרה (שאנסה) למוּקיוֹנים רוּחניים מכּל המינים לאַחז את העיניים ואת הלבבוֹת בּצוּרוֹת־בּיטוּי מעוּרפּלוֹת, משיגיוֹן וּמחיקוּי. יוֹתר מדי הוֹעלוּ שמרי־הנפש מן התחתיוֹת, הראוּיות להם, אל השטח להשקוֹתם את האדם התמים (תמים – מפּני שנוֹח להאמין לכל דבר!) ולרפוֹת את רצוונוֹ לטוֹב וליפה ולתיקוּנם על דרך האמת.

לא נעלם ממני, כּי גם בּפשטנוּת זו צפוּנוֹת סכּנוֹת חמוּרוֹת: התרוֹקנוּת, עשׂייה לצרכי השעה ולצוו השליט, שיעבּוּד ואיבּוּד הצלם וכו', אבל כּך דרכּן של תרבּוּיוֹת מעוֹלם: יש לגזם את קוֹמתן כּדי שיגיעוּ לצמיחה חדשה ונכוֹנה.

הספרוּת הרוּסית החדשה ממלאה, אגב תפקידיה האחרים, חלק מן התפקיד ההיסטוֹרי הזה.