(הוצאת “מסדה”, תש"י)
של נעליך מעל רגליך – על אדמת קוֹדש אתה דוֹרך! זה ספר האחים אפרים וצבי, בּני רבקה וּמרדכי, הנאהבים והנעימים, אשר נפלוּ גיבּוֹרים על בּמוֹת גאוּלתנוּ. בּדמם הצעיר, הטהוֹר והיקר, חתמוּ זה אחר זה את כּתב־הבּרית של חרוּתנוּ במוֹלדת. זיו נאצל, זיו קדוּמים, עוֹלה מחייהם וּממוֹתם, הם החיים והמות הכּתוּבים בּספר הזה.
לבקשת רבקה אלפּר, הרֵעה הדבקה במשפּחה (כּוֹתבת ההקדמה הטוֹבה לספר), ולבקשת אֵם הבּנים, זוֹ ש“כּל הענינים אשר לאנשים רגילים הם מגיעים רק כּהד קל, לך הם בּאים בּגלים סוֹערים השוֹטפים את כּל נפשך” – עברתי על החוֹמר בּכתב שכּוּנס כּאן. מעט מזער תיקנתי בכתוּב: זעיר שם מלה אוֹ ביטוּי; מעט מזער השמטתי: אפילוּ דברים הנראים כּרפים הנחתי – תיאצר דמוּת הנלבּבים בּקוֹמתם וּבצביוֹנם!
מדברי שניהם, שני חוֹטרים מגזע טוֹב אחד, עוֹלה רוּח גבוֹה: אצילוּת ואוֹמץ, אמת וּפיקחוּת, תוֹם וּבגרוּת. הבּכוֹר – מתוּן, קרקעי, הכּרתו בנוּיה, בּיטוּיוֹ כמוֹהוּ כמעשׂה, טבעי וחינני (בּיחוּד בּמכתביו); והצעיר – מרקיע, חריף וּמבריק, נאבק עם רוּחוֹ, מבקש תיקוּן בּיוֹפי, בּשירה, בּעל תפיסה וכוֹח בּיטוּי, למעלה מן המצוּי בגיל זה, בּרשימוֹת, בּמכתבים וּבנסיוֹנוֹת פּיוּטיים מפליאים. הצד השוה שבּשניהם: הכּרה ברוּרה וּמוּחלטת של החוֹבה והסכּנה, הפּועל והקרבּן.
וּבתוֹך הדברים, דבריהם, בּשוּליהם וּמאחריהם, מתהלכת רוּח הבּית, בּית ישׂראל למוֹפת, אשר חוּבּרוּ בוֹ: מוֹרשת מסוּרה עם תרבּוּת רכוּשה, חריצוּת כּפּיים וּמשׂא־נפש, נאמנוּת ורצוֹן הקרבה, מעשׂה וחזוֹן, תביעה קפּדנית ואהבת הבּריוֹת, חרדה ליוֹנק העוֹלה וטיפּוּח גידוּלוֹ ביד רכּה ואמיצה כאחת, לפי מיטב הדרישה החינוּכית. והרי לפניך בּנין שלם, מרהיב עין וּמצוֹדד לב, יהוּדי־אנוֹשי, מן המסד עד הטפחוֹת.
והסיוּם המזעזע: גדיעת שני שתילי־הזיתים, שתילי־ההוֹד, לפני הגיעם אל עתרת התנוּבה. ואחרי הסיוּם: עמידה במסה, זקיפת קוֹמת־הנפש אחרי השברוֹן. עלוּמי הנערים וּבגרוּת ההוֹרים, כּביכוֹל, התערבוּ יחד בּשׂחוֹק וּבדמע.
בּין שאר הנערים והנערות, עזי־הרוּח וגדוֹלי־הנפש, שהלכוּ כמתרוֹננים אל זרוֹעוֹת המות נוֹשׂא החיים, ינוֹן שמם של אפרים וצבי. ירוּשתם שבּכתב משלימה את פּעלם הנעלה. “כּי אין יוֹדע נתיב הרוּח” – מי יודע, אפשר שספר תמים (תרתי משמע) זה, כּמעשׂיהם התמימים, עשׂוּי לעוֹרר בּלב קוֹרא פּלוֹני ואלמוֹני, כּבנים כּאבוֹת, מעט מסגוּלוֹת־היקר, שהן הן נשמתוֹ של “ספר האחים”!