(תמונה)
בבית אורה ושמחה.
על יד הכלה יושב החתן.
ופניו מבהיקים ועיניו בוערות.
והוא שותק וגם הכלה שותקת, אך עיני שניהם מדברות הרבה, הרבה…
הוא ינו כיול לדבר: אושרו גל כך גדול, כל כך בלתי סופי!…
רק חזהו מתרומם וחוזקה והלב דופק, דופק…
רק לפעמים יסתכל דוּמם ביושבת על ידו: כן, היא שלו!
זה איננו עוד רק חזיון לילה, רק הרהור דמיונו החולה…
סוף כל סוף, אחרי הרבה שנות ייאוש קר וחיי ריקבון, אחרי הרבה שנות הרפתקאות נוראות וייסורים איומים השיג אותה, את האור והיופי שבחייו…
ולבו כל כך מלא, כל כך סוער!
וליד שולחנות ערוכים “מכל טוב” יושבים המסוּבים והנהנים ושמחים מאוד:
היום הובילו לחוּפה שני מאושרים, צמד נאהבים.
וגם צל קל לא יעיב את ברק השמחה.
בכל אורה ושמחה, עליצות וחדווה.
אך הנה הרעישה התזמורת.
וכל המסובים שהיו עסוקים באכילה, שתייה ופטפוט נשתתקו ויקשיבו.
בטרקלין השתפכה מנגינה ענוגה ועצובה ותרעיד את כל הלבבות.
אך פתאום רעד החתן, כמנגינת זר אֶלֶקְטרי.
פניו רעשו ויתעוותו ושתי טיפות דמעות הצהירוּ בעיניו…
הוא קם בחיפזון מכיסאו ויסור אל חדר בודד.
מן המסובים לא הרגיש בו איש, אך הכלה הרגישה בו היטב וכעבור רגעים אחדים קמה גם היא ותלך אחריו.
והתזמורת הוסיפה לרעוש ולהתייפח, לרעום ולבכות…
ובטרקלין שררה דממה ההצטמצמות…
כל המסובים הקשיבו ויימלאו רגשות שונות.
* * *
– מה היה לך שמואל? למה אתה בוכה? למה אתה רועד?
– הה, יהודית! התרגישי את כל עומק הטרגדיה?…
הביטי אלי, איך לבי מתרומם!…
הביטי! הנני חי עתה חיים שלמים… כולי אני חי…
בכל נֵטֶף דמי זורם וסוער ים שלם של חיים… בכל קנוקנת שבלבי עולם מלא של תקוות גדולות ושאיפות נוצצות. בכל תא ותא שבמוחי אלפי אלפים רעיונות ומחשבות… וכמה אחיה?!…
שימי נא אל לבך! מלא אני חיים מסוף אצבעות רגליי עד קרוּם של מוחי… והחיים כל כך יפים, כל כך מרהיבים!
ואין אני נצחי!
הה, מה נורא הרעיון, כי גם את אינך נצחית!
מה נורא הרעיון, כי יבוא יום ואת תהיי מתה! את, את שושנתי הפורחת תִכְמשי ותמותי!…
– למה רק עתה, שמואל? הן זוהי קינה ישנה?.
– מה את שחה, יהודית? הן היו ימים אשר כל חיי היו רק ריקבון ומת הייתי בחיי… אז לא היו יקרים לי החיים… אבל עתה… הנני על מרום פסגת האושר…
שורי! הכל עליז, הכל יפה, הכל קורא אליך “בוא ונתעלסה”!…
ולבי יימשך לחבק ולנשק – את הכל, לחיות עם הכול ולהרגיש את הכול. ואני אינני נצחי!…
אני אוהב אותך! ואת הנך שלי! וכל העולם הוא שלי! והכול לא נברא אלא בשבילי!…
הביטי בי! מה אוהב אני! מה חומד אני! מה בוער אני!… והכול לא נברא אלא לשמשני, אלא לענגני, ואני נבראתי לאהוב ולנשק הכול, לאהוב ולחבק את כל העולם, להתענג על כל העולם… הביטי בי, מה חי אני!
ואני אינני נצחי!
האפשר, האפשר שחי כמוני ימות?!
האפשר שלבי הבוער יהיה קר, יהיה מת?!
שורי, יהודית! התראי את הכוכב המאיר ונוצץ שם למעלה?
התראי את השמחה החרישית השפוכה על פניו?
הוא נצחי!…
ובמה אני נופל ממנו? אמרי, במה אני נופל ממני?…
גם אני טהור, גם אני בוער, גם אני נוצץ!
לא, יהודית, לא אוכל להסתפק במעט… נצחיות אני חפץ!
או הכול, או לא כלום! וכשאין הכול אז אין כלום!…
וצל יעבור על פני הכלה העליזים ושפתותיה תרעדנה, רעידה קלה והעפעפיים תרעדנה וכל גווה ירעד…
ושתי דמעות עגולות, שתי מרגליות נוצצות, תֵרָאינה בעיניה.
עוד הפעם רועדות העפעפיים והדמעות נופלות… ואחריהן עוד ועוד והכלה בוכייה…
ובטרקלין תרעם ותרעש המוזיקה.
ושברי צחוק צלול יתגלגלו על פני הבית.
והֵדם יגיע עד החתן והכלה…
וכל הקרואים שמחים מאוד.
השמחה היא מלאה: צמד נאהבים הובלו לחופה!…
גם צל קל של תוגה לא יעיב את ברק השמחה!
ובחורים ובתולות ירקדו ויצאו במחולות. ובעומק לבם יתפללו שיזכו גם הם בקרוב לאושר כזה…
והחדר הבודד המואר בעששית ורדית כהה, חתן וכלה, חבוקים זה בזו, מתמוגגים בדמעות…