לוגו
שֵׁם וחם
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(הומורסקה)

שמו קזימיר-ארנבת.

ארנבת הוא נקרא על שום מה? אין איש יודע. במבנה גוו הוא דומה יותר אל הדוב מלהארנבת. הילוכו, כהילוכו של השור.

בידיו, העבות והגסות, היו עוברים ומתפתלים כמאופנים [פסים] ברשת מסילת הברזל, הרבה גידים כחולים ובולטים.

זקנו קצר, שחור ומדולדל במקומות רבים.

השפם גזוז לגמרי לבל ימנע בעד המזון לבוא פנימה ישר, בלי מעצורים על דרכו.

חוטמו גדול ואדום מאוד ותחת נחיריו בִּצָה קטנה: תערובת הטבק וה…

אוזניו אמנם גדולות וזקופות, אך קשה בכל זאת להניח כי בשביל כך יישא את הכינוי ארנבת – ראשית מפני שאוזניו יותר דומות לאוזני החמור ושנית יען כי האוזניים אינן נראות כמעט כל עיקר מתחת כובע-עורו שהוא לובש במשך כל ארבע תקופות השנה והמכסה את אוזניו עד האַלְיָה שבהן.

ושמא כינוהו ארנבת על שם פחדנותו? – גם זה אי אפשר, יען כי הכול יודעים שקזימיר גיבור הוא מאין כמוהו. מספרים עליו, כי פעם אחת בהיותו יחידי ביער התנפלו עליו עשרה גזלנים, אז קם קזימיר וינף את האחד תנופה גדולה וינענעהו באוויר עד שיצאה נשמתו ויתר השודדים נבהלו וינוסו.

בדברים אחדים, קזימיר הוא בכול הפך חי מן הארנבת, בכל זאת… ובכל זאת נאה ויאה לו השם הזה.

קזימיר וארנבת שמות נרדפים הם לי, מדי הזכירי את השם ארנבת מיד יעלה בזיכרוני גם קזימיר ומדי זוכרי את קזימיר מיד אני זוכר את מראה הארנבת, דוממותה ודמותה.

קזימיר הוא אי השדה, חי על האדמה והיער. בקיץ הוא עובד אדמתו ובחורף הוא כורת ביער עצים ומוכרם לאחרים.

בענייני הלבשה והנעלה הוא אוחז בכלל הַבְלָא מַפִּיק הַבְּלָא [חום מוציא חום] ולכן הוא לובש בין בתקופת שְבָט ובין בתקופת תמוז פרוזה גדולה מעור כבשים, נעליים הוא מכין לעצמו מקליפת עץ. מכנסיו רחבים מאוד, אבל אינם חמים ועבים ביותר, כי קזימיר לא ישים לב למכנסיו, בייחוד הוא מקפיד שהפרווה תהיה עבה וארוכה ותגיע עד עקבותיו.

את ימות הקיץ הוא מבלה בשדה ובאחו, ואת ימות החורף – ביער ועל התנור.

אוהב קזימיר את התנור החם יותר מכל תענוגות בני האדם.

לפנות ערב של חורף, אחרי כַּלוֹתוֹ את כל היום ביער בכריתת עצים, הוא מתנהל לאיטו אחרי סוסתו השמנה, הטעונה עצי הסקה, נכנס לתוך חצרו, פורק את העצים, משקה את סוסתו ונותן לפניה מספוא, ומיד הוא מטפס ועולה על התנור.

בבית חם מאוד, אשתו ובניו עסוקים כל אחד במלאכתו, והוא משתטח על התנור, המוסק יפה, רגליו כלפי הכותל ופניו כלפי אנשי הבית ומספר להם על עסקי היום.

הוא מספר, איך קם בשעה השלישית אחר חצות, איך חבש את ה“אדומה” שלו, ואיך התארח בדרך אצל יורקה ואיגנש, מה גדול היה הקור, מה השתובבה הרוח והעיקר איך עלה בידו לרמות את שומר היער, תיכנס הרוח באמו…

בבית חם מאוד, שמשות החלונות הקפואות מתחילות למוס בראשיהן, ודרך בן ישקיף הירח הטהור מעל שמי התכלת הזכה ויזרע אלומות אור חיוור על קרקע הבית הבלתי מרוצפה. בפינות אחדות שורר חצי חושך, כי רק בזוית אשר בין הקיר והתנור תחוב שחיף עץ, אשר אורו הכהה המעלה עשן יושבים כל אנשי הבית העובדים: האם מורטת נוצות, הבנות טוות והבנים קולעים סלים וקזימיר… קזימיר מזיע ונהנה נאה משונה, מתהפך מצד אל צד, מגהק ומפהק ועוד הפעם ייהנה הנאה משונה –

“אבל תיפח רוחו של אנדריבסקי – יספר קזימיר מתוך חום של קורת רוח –הוא דימה כי אשלם לו למישה זהובים בעד “קומץ” של עצים… זאת לא זאת… גם קזימיר איננו שוטה… פי ארבע – זה טוב… הוא אמר כי מעֵינו לא אסתיר… הבל הבלים!… קזימיר יודע כבר איך נוהגים בעניינים כאלה… פי ארבע העמסתי על ‘האדומה’ שלי, פי ארבע – חי נפשי”.

ובדברו כזאת הוא מתמתח על התנור באיזה עונג משונה, זוכר את קרירות היער ומתכוון ליהנות עתה מן החום הנעים.

על המחר לא יחשוב קזימיר בכלל. מובן מאליו כי מיד בקרוא הגבר בפעם השנייה, בעוד השמים והארץ ישנים, יקום משנתו, יעזוב את התנור החם, יתקפל בפרוותו, יחבוש את “אדומתו” וייסע היערה לחטוב עצים.

אבל על מה יש פה לחשוב? זהו דבר רגיל וכך צריך להיות, אבל זה שירמה את אנדריבסקי ויעמיס על העגלה עצים פי ארבע מאשר מכר לו הלז, זהו באמת דבר נפלא.

וקזימיר מצטחק בנעימות, תוחב את פניו אל תוך שער הפרווה וישן…

ושחיף העץ התחוב בזווית אשר בין הקיר והתנור הולך הלוך ועמום, והאֵם מפסקת מלמרוט את נוצותיה ואחריה הבנות מניחות את צמרן והבנים – את סליהם.

ובבית נשמע נחרת ישנים…

ודרך שמשות החלונות הקפואות והפושרות לחצאין ישקיפו שמי התכלת ברבבות עיניהם הנוצצות והזכות, וקווי הירח החיוורים ישתעשעו ויזחלו על הרצפה ועל הקירות הלבנים, יטפסו ויעלו על התנור, יגעו בחוטמו של קזימיר ובעיניו – והן מצטחקות בנעימות בנחת רוח: הוא חולם כי בידו עלה להעמיס עצים על העגלה פי שבע…


* * *

קזימיר איננו בן-ברית, אבל לו רֵעַ דבק מאח בן-ברית ושמו ישקה העגלון.

בכלל מרגיש קזימיר את עצמו מקורב מאוד אל היהודים, אמנם, יודע הוא כי ישקה מתפלל ב“אסכולה” שלו והוא בבית תפילה אחר, אבל מה בכך? על פי ה“פילוסופיה” שלו אלוהים הוא אחד לכול.

ורגיל היה קזימיר בויכוחיו הדתיים שהתחוללו לעיתים קרובות בינו לבין ישקה רֵעו לבוא לידי מסקנה, כי “שלנו ושלכם הכול אחד הוא”. אמנם ישקה היה עונה על “חנינה” כזאת בעקימת חוטם משונה, אך קזימיר לא היה יורד לעומק פירושה של עקימה זו והיה דורשה רק כעין רמז לעטישה…

מנהגים רבים בענייני היהדות, כמו אכילת צימס ודגים בשבתות, שישקה היה נזהר בזאת למאוד, מצות ויין בפסח ועוד מצוות כאלה שמתן שכרן בהַאי עָלמָא היה קזימיר מחבב ומכבד מאוד ועל כגון אלו היה רגיל לומר ביראת הרוממות: “לא לחינם מבניו של קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הם היהודים”. אבל בשום אופן לא היה יכול להבין מדוע בבואו פעם אחת אל בית ישקה לא נתנה אותו חייקה – אשת ישקה – לנגוע בבקבוק היין שהזהיר על השולחן.

– נסך, נסך! אל נא פאני [אדון] קזימיר! החלה חייקה לצפצף, בחוטפה את הבקבוק ותחביאו.

ובערב ההוא בספרו מעל התנור לפני בני ביתו על דבר הביקור בבית ישקה שלו, בא לידי מסקנה, כי למרות היות גם היהודים ככל יתר בני האדם, בכל זאת המה באמת מוזרים קצת.

ישקה וקזימיר המה ממש, כמה שאומרים “גוף אחד ונשמה אחת”, אוהבים הם מאוד לנסוע יחדיו בדרך ולשוחח על כריתת העצים ועל חציבת האבנים, על הסוסים ועל הפרות, על השדות ועל הגנים ויותר מכל המה מרבים בהשתפכות הנפש זה לפני זה, אבל לפעמים תהי אחרית השיחה נוגה לישקה ואז הוא מתרחק דומם אל עגלתו, מתקפל היטב בפרוותו ומשתדל לנמנם קצת.

ליל חורף בהיר, השעה הרביעית אחר חצות, בדרך העולה משרזונה ליער הסמוך שוררת דממה עמוקה, הקרה חזקה ויבשה.

ממעל שמי תכלת עמוקה זרועים רבבות כוכבים נוצצים ומתחת האדמה עטופה כולה לבנים.

משני עברי הדרך עומדות שדרות אילנות דוממים, מעוטפים מאמירם עד גזעם מעטפת שלג לבנה.

הדממה תופרע לפעמים על ידי מפץ הקור, אשר יישמע כמו מתחתית האדמה על ידי צהלות איזה סוס רתום לעגלת חורף קלה השורקת על השלג ועוברת במהירות לעבר פני היער.

אך הנה ירָאו קזימיר וישקה נוסעים היערה לחטוב עצים. המה מתנהלים לאט: עגלותיהם טעונות שקי מלח, אשר עליהם לפרקם בכפר אשר על יד היער, בבית היישׁוּבי זונדל פוטרמן. עיקר נסיעתו של ישקה הוא בשביל שקי המלח, וכריתת העצים ביער היא מלאכה שנעשה אגב-אורחא, רק לבלתי “פנק” את סוסו בנסיעות בטלה, ולהפך מטרת נסיעת קזימיר: היא רק למען העצים, ורק על פי עצת ישקה הוא “מרוויח גם זהוב מן הצד”.

קזימיר נוסע לפנים וישקה מאחוריו, שניהם הולכים על יד עגלת קזימיר משוחחים בכובד ראש; רק לפעמים, בהרגיש ישקה כי ה“עצל שלו” פיגר פתאום מלכת, הוא מהפך את פניו לאחוריו, מברכו ש“הלוואי יאכלוהו זאבים”, “מכבדו” במכת שוט הראויה להתכבד ושב לשיחתו.

– כשלושים שערים הביאה לי שׂדי השנה – יספר קזימיר – כן, שנת ברכה הייתה השנה. תפוחי האדמה שלי יפים הם להפליא… שתי מאות פּוּד [יחידת משקל רוסית] מכרתי… שבח לאל, יש לי כול, אין לדאוג, כבר מובטח אני בכל מיני מזונות עד האסיף הבא, גם כסף מזומן הרווחתי די ממכירת התבואה, שבח לאל גם כרוב, גם גזר, גם קישואים הביא לי גני שאחורי ביתי, ואתה, ישקה, ההכינותָ כל צורכי אוכל נפש לחורף?

– קניתי לי חמישים ששומיות (מורמעלן) קישואים וכבשתים, גם כרוב קניתי די, גזר לצימס, הכול, ברוך השם קניתי במיטב כספי… ברוך השם, לא אתן את פי להתאונן…

– אח, ישקה, צר לי עליך… אתה צריך לקנות הכל בכסף ואני… מקבל הכול מאמנו האדמה… יעיר קזימיר מבלי משים.

– אח! ישיב ישקה בעצב וברוגז קצת – מובן, אנחנו הננו בגלות, כשהיינו בארץ ישראל, היה גם לנו הכול מן האדמה… אז לא הצטרכנו לקנות… מכם, אבל עתה… עתה הננו בגלות… אצלכם, אתם מושלים בנו ואין לנו כול…

ושיחת המשוחחים נפסקת ודממה לא נעימה תשרור ביניהם, מכירים שני הרֵעים, כי מצבם אינו שווה והרמוניית רעותם תופרע אז באיזו מידה, ישקה מרגיש באיזו הרגשה בלתי ברורה כאילו קזימיר הוא מושלו, וקזימיר, שידע מפי ישקה הרבה על דבר הגלות וגעגועיו החזקים לארץ ישראל, מרגיש כאילו הוא, קזימיר אשם בזאת, שרֵעו הטוב הנהו בגלות ולו ידמה כאילו הוא אוחז אותו בחוזקה אצלו ומושל בו… אז אין טוב לשני הרעים מלשתוק ככה הם הולכים רגעים אחדים דומם, אחר כך מהפך ישקה את פניו כלפי סוסו, ורוטן איזו הברה בלתי ברורה ועוזב את רעו; עולה על עגלתו, מתקפל בפרוותו היטב, ומתכוון היטב לשם שינת ארעי…

* * *

מספרים עליו על קזימיר זה, כי מוצאו מן הצוענים ולכן יאהב את היהודים ויתרועע אליהם.

ואמנם ישקה היה מרגיש ביחס שבינו לבין קזימיר איזו קוּרבָה משונה כאילו מחותנים היו זה כבר ונתפרדו…

אך לעומת זאת היו חושבים לו הנוצרים את גזעו הצועני לחרפה.

ויהי היום ובתו של קזימיר בגרה ותגיע עִתָּהּ, עת דודים ולא אבו חשובי איכרי שרזונה ויקיריה להתחתן את קזימיר מפני גזעו הצועני…

קזימיר לא “נתפעל” ביותר מיחסנותם של האיכרים העירונים ויגער נזיפה בהם ובאמותיהם ובאמות אמותיהם, ובשובו פעם אחת מן היער עם עגלה טעונה עצים, סר לאיזה כפר וישוב הביתה וחתן בעגלתו…

ובערוב היום ההוא שפך קזימיר את נפשו לפני ידידו ישקה.

– השמעת, ישקה? זוהי נבלה! הנה אניוטקא שלי בגרה וכל חשובי העירוניים לא יחפצו בה… התדע מדוע? הם, הכלבים, קוראים לה צוענית, אה, תיכנס הרוח באם אמם!…

– מה אתה סח, קזימיר? – יתפלא ישקה – הגם אצלכם כך? כמו אצלנו, להבדיל, הנה גם בזלדה שלי… יתנו בחורי העיר דופי… התדע מדוע? יען כי חותני מחזיר על הפתחים.

– נו, את זאת אני מבין – יעיר קזימיר בנחת.

– מאי משמע “את זאת אני מבין” – יקפוץ עליו ישקה בהתמרמרות.

–אבל בי מדוע יתנו הכלבים האלה דופי – יוסיף קזימיר מבלתי השיב על שאלת איש שיחו ומבלי הרגש בהתמרמרותו, אבל בי, כלומר באניוטקא שלי מדוע התלו הכלבים האלה? הן אני יחסן גדול מהם, עמי הן הוא עם המצרים הקדמונים! הן יודע אתה ישקה…

– אה – יתלהב ישקה – וירוחם השוחט שהוא דודי מצד אמי וניסן השַּׁמָּש שהוא גם כן דודי מצד אבי, הוא, כלומר ניסן השמש היה למדן גדול ומופלג, הכול זאת לא כלום?… בכל זאת… – ופרעה המהולל – הן עליו מדובר בכתבי הקודש. אתה עצמך ספרת לי והן הוא היה מלכנו, המה, הכלבים מתביישים בעמנו…

– וירוחם השוחט וניסן השׁמש! ובכל זאת…

– ופרעה מלכנו? פרעה המהולל? בכל זאת הכלבים האלה… אנוכי אראם…

ואז ישבו שני הרעים דומם וכל אחד מתאונן בעומק לבבו על עיוות היושר של בחורי עמו וישקה מתח קו ביקורת מנקודת מבט הפילוסופיה שלו על העולם כולו, הבליו והפכיו…

– אה, העולם הזה הוא עולם הפוך מראשיתו עד אחריתו – החליט ישקה במרירות.

אמנם כן – הסכים קזימיר שכבר שב למנוחתו אחרי התלהבות ויכוחו עם ישקה – עולם הפוך הוא עולמנו.

* * *

ימים רבים היו ישקה וקזימיר באהבה ורעוּת, אלה החפצים לעשות מכל האומות והלשונות “בלילה” אחת היו יכולים לראות באחווה הזאת מעין זעיר אנפין של הבלילה הגדולה העתידה לבוא לעולם, אבל לדאבוננו הגדול בא הקץ גם לבלילה הקטנה הזאת ובין שני האוהבים נפלה תגרה קטנה. קזימיר נתעלב מאוד ומאז הלך הפירוד ביניהם הלוך ורחב עד כי היה קזימיר לשונאו של ישקה…

קזימיר היה מטבעו ותרן גדול על ענייניו הפרטיים ובייחוד היה מוותר על כבודו שהיה נחשב לו ללא כלום, אבל מעולם לא יכול למחול על עוון הבגידה באהבת רעים ואת החטא הזה מצא בישקה רעו.

וזה הדבר.

ליל ראשון של חג הפסח היה ולקזימיר היה עסק קטן אל ישקה ידידו ויסור אל ביתו.

אותו הפליאה מאוד תכונת הסדר, השולחן הערוך עם כוסותיו הנוצצות ביין אדום נראה לו כדבר מוזר מאוד בבית ישקה העגלון.

קזימיר אמנם ידע קצת על דבר חג הפסח, אבל מימיו עוד לא היה בבית יהודי בשעת הסדר. חייקה הושיבתהו סמוך לישקה שלה ו“תכבדהו” בכוס יין ואת הבקבוקים החביאה תחת השולחן לבל תשלוטנה בהם עיניו של קזימיר וישקה ביקשהו לחכות בעסקו עד זמן הסעודה ואז יטפל בו.

קזימיר ישב על הספסל אשר שמו לפניו, הריק את היין אל תוך גרונו ויסתכל בעניין רב בפני ישקה מכירו, ופני ישקה היו כל כך מבהיקים ונקיים, כל כך שאננים ועליזים, עד כי ספק נזרק אל לבו של קזימיר אם לא תעלול של ה“לא-טובים” לפניו… ואמנם ישקה המתנהל ליד העגלה עורך הסדר בליל חג הפסח, היו באמת שני יצורים נבדלים ושונים זה מזה…

וישקה לא שם לבו כלל אל רעו, כולו היה נתון באותה שעה אל הנסים והנפלאות שעשו לאבותינו בליל שימורים זה…

ובקול חזק ובפנים צוהלים התחיל לתרץ לבנו את הקושיות ב“עבדים היינו”. התלהבותו של ישקה דבקה גם ביתר המסובים ויחלו כולם לומר את ההגדה בקול רם ובניגון עליז של מנצחים.

– ישקה – לא התאפק פתאום קזימיר – ישקה באר גם לי את “התפילה” שלך… מה אתה צועק שם כל כך?!…

– הנך חפץ שאתרגם לך את ההגדה? הבה, בכל לבבי, הסכים ישקה משום פרסומא נסא.

“אדרבה – חשב בלבו – ידעו גם הם את כל הנסים והנפלאות שעשה לנו המקום ברוך הוא”.

ויחל ישקה לספר לפניו את כל פרשת גדולת החג הזה ובהגיע הסיפור עד המכות שלקו המצרים ועל הים, התעצב קזימיר מאוד וירגז תחתיו, הוא לא יכול עוד לשמוע אל ישקה שהיה הולך ומספר לפניו את פרשת גדולת הנס בהתלהבות-מתגברת. הוא הרגיש רחמים אל אבותיו המצריים שלקו עשר מכות בארצם ועל הים לקוּ – הה אל אלהים, חמישים ומאתים מכות. ויכעס מאוד על שמחת נצחונו של ישקה רעו…

“איך זאת? – התרעם קזימיר בלבבו – ישקה שלו. ישקה אוהבו מספר בשמחה כזאת על הרעה אשר מצאה את… אבותיו… זוהי בגידה באהבת רעים”!

וישקה לא שם לב כלל אל קזימיר ואל מחשבותיו. הוא הלך ומנה לפניו את כל המעלות הטובות אשר למקום עליו, על ישקה העגלון…

– ככה. התשמע קזימיר? טובעו המצריים בים סוף וקודם לכן, התבין קזימירקא? נלקו מכות רבות… ואנחנו יצאנו ביד רמה… האח! מה גדול חסדו של הקדוש ברוך הוא! אך זהו אלוהים טוב!…

ופניו הבהיקו ועיניו נוצצו מן היין השתוי ומן הגאון הלאומי שלבשהוּ לפני קזימיר… ופני קזימיר הלכו הלוך והזעם, הלוך וחשוך…

– הרף מִּפַּטפט – צעק פתאום קזימיר בקצף לתימהון כל המסובים – את כל עמי טִבעת בים!… זוהי “רציחה” גדולה… מה עוד תשמח? הלא תבוש!… ובדברו יצא את הבית בחרי אף.

ומני אז הלך הפירוד בין שני הרעים האלה הלוך וגדול הלוך ורחב עד כי היה קזימיר לשונאו של ישקה…