(ציור)
זרזיף עשן בודד דק התרומם ממעַשנת בית הנפח העומד על יד דרך המלך יתפתל באוויר השקט של בין-הערביים ויאבד במרחב הרום.
שמשות חלונות הבית המופנים לצד הנפחייה העומדת לעבר השני של הדרך, הזרוּעות פרחי קרח וכל מיני שושנים משוזרים וקלוּעים יחד, מוארות באש התנור – נראות כאדמדמות, מתנועעות ורועדות כהתנועע לשונות האש אשר בתנור.
על דרך המלך הארוכה העטופה לבנים אשר משני עבריה שתולים אילנות סרק עטופים בטלית לבנה מעורבת אדמימות השקיעה – לא יִרָאו עתה נוסעים.
על קרח הנהר המפסיק את הדרך, ואשר גשר של עץ מכוסה שלג יעבור עליו, בני אווזים מתענגים במנוחת הקור של בין-ערביים; הללו מטיילים אט ואגב אורחא מחטטים את השלג והללו בהחביאם את רגלם האחת בנוצות בטנם עומדים שקועים בדמיונות.
זקנה עניה אחת כפופה תחת צרור קטן על שִׁכְמה, במַטֶה המגיע עד מצחה בידה הימנית הלבושה מעיל צמר עב – עוברת במהירות לעבר פני הכפר המשתרע לא הרחק על ההר.
פניה הכתומים כעין השעווה מכוסים עתה אודם-קור קל וחוטמה המלא גומות שחורות מכוסה אדמימות כחולה.
בנפחייה זה מעט נדמו מכות הקורנס והניצוצות חדלו לעוף דרך ארובת הגג; אליהו הנפח ונערו עוזרו עמדו להתפלל מנחה.
מחלונות בתי הכפר המשתרע לא הרחק על ההר יֵרָאו מעט מעט בחצי החשיכה הלבנה של בין-השמשות אורות מעורבות עשן של שחיפי עץ:
לפעמים יעבור כלב מחצר לחצר, יכשכש בזנבו וירים קול נביחה עצובה וקלה; איכרה צעירה חבושה מטפחת אדומה לראשה יוצאת לשאוב מים וכלונס הבאר, המעוטרה סביב זֵר של קרח, ישרוק ויהמה בשריקה צרודה וצפצפנית כאילו נצטנן מחמת הקור.
ומן ארובות הגגות יתרוממו זרזיפי עשן רבים, יתרוממו בדממה ובהשקט ויתחבקו בהתפתלם באויר ונראה מרחוק כאילו יוצאים הם במחולות חרישיים ואילמים.
ופה מבית הנפח העומד בדד על יד הדרך לא הרחק מן הכפר יתרומם זרזיף עשן בודד ובדד ישתעשע באוויר ובדד יאבד בחשכת הרוּם…
אדמימות השקיעה שהייתה שפוכה על פני מטליות העננים הבהירות ועל צמרות האילנות הלבנות נדעכה כבר לגמרי.
והליל, צח, רענן ורק בא על הארץ.
וגם בבית הנפח העלו אור בעששית.
ובנפחייה נשמעו שריקות המפוח והלמות הקורנס בהכותו על הסדן לרכך את הברזל המלובן. וזרמי ניצוצות אדומים ניתזוּ מתחת הקורנס ויאירו את הגרוטאות של ברזל ששכבו צבורים בפינות הנפחייה ואת שני הבגדים העליונים של אליהו ועוזרו שתָלוּ על המסמר ליד הפתח.
המפוח שורק, הומה, מילל ומתייפח בקול עיצבון דק, ומן הכּוּר עולים ומסתובבים עמודי ניצוצות עפים דרך ארובת הגג, יתהוללו קצת באוויר המצוּחצח ויכלוּ…
ואליהו הנפח עומד נשען בקורנסו על הסדן ומביט במרחק הלבן המעוטף חשכת הליל. עיניו השחורות מביעות הלך נפש וגעגועים, פניו השזוּפים והשחורים עתה מפיח מביעים תוגה.
המפוח שורק והומה, בוכה ומתייפח; והברזל התקוע בתוך פחמי הכּוּר מתלבן ומפעפע וזוּנדל הנער העוזר משורר חרש איזה ניגונים נוגים המתלכדים כהתייפחות המפוח ומעירים בלב אליהו זכרונות נעימים ביופיים וּמתוּקים בהדרם השפוך עליהם.
שמח משה במתנת חלקו,
כי עבד נאמן קראת לו
כליל תפארת בראשו נתת לו,
בעמדו לפניך על הר סיני…
לפני עיני אליהו יעברו תענוגות השבת, מנוחתה וקדושתה המתוחות עליה.
אז גם אליהו הנפח העובד העלוב היישוּבי הבודד, הרחוק מאלוהים וישראל תזרח שמש של חיים, אז גם הוא יודע מה היא נשמה יתירה.
ובקדשו על היין שקנה בעיר הסמוכה יזכור את היין המשומר שעתיד הוא לשתות לעתיד לבוא, בזמרו את הזמירות על חתיכת דג ויזכּור גם את הלוויתן המוכן בעדו בעַלמָא קְשׁוט ועיניו תיאורנה ועל פניו יישפך אור: הוא יודע שבזכות הנאה זוּ שהוא נהנה הפעם יזכה עוד להנאה בלי סוף לעתיד לבוא.
ובברכו ברכת המזון יתענג בכל לב ונפש על הארץ הטובה והרחבה שנתן הקדוש ברוך הוא לאבותיו שעתיד הוא עוד להנחילה לו או לבניו אחריו…
ובביתו ירחפו מלאכי שלום. ואת יוסלי ואת חיילֶה יחבק בזרועותיו ומנענע להם בראשו על כל מיני הבקשות שהם מציעים לפניו. יוסלי מציע לקנות לו סוס עץ קטן בנוסעו העירה ביום הראשון; וחיילֶה מבקשת בובה ואליהו מנענע בראשו לאות הסכמה ומשורר את הזמירות. ועל ציפּקה-דבורה שלו הוא מביט בעינו האחת ורווה נחת. חפץ הוא מאוד לחבק גם את זוּגתו אך מתבייש הוא בפני זוּנדל והוא מביט עליה ומצטחק, כאילו מסתיר הוא סוד עמוס ונעים ורומז כי לה יגלה אותו, לה רק לה… ואדי האִטְרִית השמנה מצופה ציפוי של עיני זהב מתפתלים ועולים מתוך הקערות ומוֹסכים על כל בני הבית חום נעים ועצלות של פינוק, נעימות השבת וחדווה של קודש.
כן, אז גם אליהו הנפח הרחוק מאלוהים וישראל שאינו יכול לקיים אפילו תפילה בציבור, המוקף מסביב ערלים מגושמים ואינו רואה אפילו פני יהודי, אז גם הוא יודע מה הם חיי ישראל.
ביום השבת בבוקר הוא משכים עם הנץ החמה, ציפקה-דבורה שלו מגישה לו חמים מן המוכן מאתמול עם חלב שמן, מתקפל הוא בטלית, וקורא מן “מה טובו” עד “מזמור שיר חנוכת”, על הטלית הוא לובש את הבגד העליון של יום טוב השמור אצלו עוד מיום חתונתו והולך אט בנחת אל בית זוננשטין היישוּבי העשיר. חוכר הטחנה וסוחר עצים, הגר בכפר הסמוך, שאצלו מתאספים היישוּבים מן הסביבה להתפלל בציבור לשבתות וימים טובים. כן אז יודע הוא כי יהודי הנהו.
בבקרו את העיר סמוכה, על פי רוב ביום ראשון, שאז הוא יום השוק, ישמע תמיד את התאוננות מכריו על מצבם הרע והמדולדל וכי מקנאים הם בו, במצבו מצב הכפרי.
הוא מתפלא על הקנאה הזאת. הן בעיר חיים היהודים חיי ישראל ופה הוא ממש אכר מדולדל, פה הוא יודע מה פירושה של גלות בין נוכרים והם היושבים ב“ארץ ישראל” מקנאים בו. בתפוח-אדמה ושאר ירקות אין לו מחסור אבל כמה היה נותן בעד האפשרות להתפלל בכל יום בציבור, לשמוע “קדושה”, “ברכו” ופרק משניות בין מנחה למעריב או “עין יעקב”…
“אח, אח! – ייאנח הנפח חרש – רק אנחנו, אנחנו היישוּבים יודעים מה זאת גלות”.
זוּנדל הוציא בצבת מן הכּוּר גרוטת ברזל אדומה ויניחה על הסדן ואליהו התעורר מהרהוריו ושני הקורנסים החלו להכות בכוח על הברזל המלובן וכל הנפחייה נמלאה רגע אור וניצוצות והלמות הקורנסים צלצלה בערך וקצב מסודר.
א-חת וּ-שתים, א-חת וּ-שתים…
המלאכה יצאה כתיקונה וישליכנה אליהו אל הפינה וזוּנדל שם ברזל אחר בכּוּר.
ושריקות המפוח החלו עוד הפעם ואליהו השתקע שנית בדמיונות והרהוריו.
חשיכה הייתה מסביב. מתחת היה הכול עטוף לבנים ומעלה חופת תכלת עמוקה וטהורה מקושטה כוכבי כסף לאין מספר שנצנצו בעיניהם המזהירות. הירח עוד טרם עלה על השמים… שקט ודממה היה בכול, רק הרחק הרחק מאחורי ההרים הלבנים נשמע קשקוש איזה זוֹג או צהלת סוס…
והמפוח שרק וישוֹב רוח בכּוּר והניצוצות התרוממו ויעופו דרך ארובת הגג ואליהו הרגיש את עצמו עצוב מאוד.
זוּנדל, פנה אליהו אל עוזרו בחפצו להיכנס עמו בשיחה – היום כבר יום רביעי…
כן – יסכים זוּנדל – בקרוב תבוא השבת – אינך מספיק להביט כה וכה והנה עוד הפעם שבת…
ומה הרע? אדרבה, מצדי הלוואי שכל השבוע יהי שבת…
בעיקרו של דבר גם לזוּנדל אין מה להשיב על חפץ בעליו זה בכול, לבו היה מסכים לו, אך למען עשות נחת רוח לבעליו הוא חושב לנכון להתאונן על קוצר הזמן.
זוּנדל מתחיל להרים ולהוריד את המפוח בחוזקה ואליהו מתקן את הברזל בכּוּר ומשכיבו היטב בתוך הפחמים הלוהטים.
אחורי הנפחייה נשמעה שריקת שלג תחת פסיעות איטיות.
– איזה גוי מן הכפר – שׁיער זוּנדל.
– לא, חזיר – החליט אליהו.
כעבור רגעים אחדים ניגש איכר שעיר לבוש כובע עב של צמר כבשים שכיסה גם את אוזניו וכל מצחו עד גבות העיניים ומקופל פרווה גדולה, אוחז ביד ימינו אַלָה המעוררת כבוד אליה ויעמוד בפתח.
– ערב טוב, פאני איל! בֵּירך האיכר – האלוהים יעזור לך!
– תודה, סטיופא!
– ומה? התחיל זוּנדל משורר – האם עוד הפעם באו?…
– כמובן באו, אתמול שמרתי אני את הכפר, אני ומִיכּשׁ גוזוינסקי שמרנו הרבה הרבה אחר חצות היה, אני עומד אצל מִיכּש ומעשנים את מקטרותינו, פתאום אני שומע קול צעדים מהירים מאחורי הבתים אצל הגרנים, הירח היה בהיר, הכול היה ניכר כמו על כף ידי, אנחנו מזוינים היינו, מזוינים בשני קני רובה, פתאום טססס… אני שומע צעדים… טאך-טאך-טאך-טאך השלג מתנפץ תחת רגליהם… אני לוחש: “מִיכּשׁקה, אחי מִיכּשקה הנה הם… הזאבים”… מיכּשׁ התחיל מצטלב ומפלל ואני הרימותי את הרובה ואתגנב על בהונות רגליי, ניגשתי אל הגדר, על ארבע טיפסתי, חי נפשי, על ידיי ועל רגליי… היבטתי דרך הגדר והנה פתאום, אי-אי עשרה זאבים, כל אחד כזה - פה פרש את ידיו ויראה עד כמה גדולים הם – כיוונתי את הרובה… לאפלא-פלי… והנה חמישה זאבים בפעם אחת… חי נפשי חמישה בירייה אחת הנחתי על מקומם…
– אה – גמגם זוּנדל ואליהו שתק לגמרי, רק את מטיל הברזל העתיק ממקומו ויחתה עליו גחלים לוחשות…
סטיופקה ידע היטב כי פירושו של “אה” זה הוא הטלת ספק באמתות סיפורו, אך הוא לא ענה כלום. אחת היא לו אם מאמינים בסיפוריו או לא – העיקר אצלו רק לספר ושתהיינה אוזניים שומעות.
כולם נדמו, האיכר עמד דומם ויסתכל אל הברזל המלובן שפעפע על הסדן וימציא בדמיונו סיפורים מפליאים ומתמיהים. זוּנדל שב לשורר “ישמח משה” ואליהו השתדל לפתור שאלה הגונה בעיבוד הברזל.
מרחוק נראתה עגלת חורף, מקוּרה בסוכת בד נוסעת במהירות.
– “בעל-עגולה” משרזונה – הודע סיופקה את השערתו.
אליהו הניח את המלאכה בשימו את ידיו תחת סינרו עבר את המפתן ויסתכל בעגלה.
– העגלה שמה את פניה אל עבר ביתי, קרא אליהו בשמחה. דבר כזה היה אצלו עובדה משמחת. כי על פי רוב היו העגלונים שוהים זמן מה בביתו או על יד נפחייתו ויבואו עמו בדברים בתתם בינתיים מספוא לסוסיהם. היו מספרים חדשות מן העיר, על הנוסעים ועוד ולפעמים גם חדשות "אוניוורסליות”, השיחה הייתה מקבלת אופי פוליטיקני; העגלונים, המוליכים בעגלותיהם כל מיני בריות שבעולם, היו יודעים גם הכתוב בעיתונים והיו יודעים את אשר יקרה בארצות ואיים רחוקים.
– האח, התִראֶה, זוּנדל, הנה אורחים… הם נכנסו הביתה.
– כן, רק איש אחד ירד מן העגלה והוא לבוש אדרת, ממש כרב, גם קפילוש ראיתי, חי נפשי קפילוש…
– מה אתה סח? רב?! – לא חפץ אליהו להאמין באושר כזה – בעיניך ראית?
– בעיניי ראיתי, החושך איננו כבד עדיין ולאור לבנונית השלג אפשר לראות בנקל.
– מי יתן והיה! פילל אליהו.
כעבור רגעים אחדים נפתחה דלת הבית בשריקה צרודה ונערה כבת שבע שנים שׂמה פעמיה במרוצה אל הנפחייה.
מי בא? שאלה אליהו בהיותה עוד מרחוק.
גם זוּנדל בשימו את ידיו תחת סינרו בחככו אותן שם בנחת רוח ניגש אל הפתח. האיכר שעד עתה היו ידיו מקופלות וטמונות בשרווליו הוציא את ידו הימנית ויחל לגרד את פדחתו.
– אבא, “אבא-עטרה”! – החלה הילדה בקול צפצפני בנושמה בכבדות – אימא אמרה שתלך הביתה… מיד תלך… אב, רב, בא…רב… בקפילוש… מהרה… אבא…
כשמוע אליהו את דברי בתו נכנס אל הנפחייה, נתן צו לזוּנדל לעזוב את המלאכה, להביא הכול בסדר וללכת הביתה. אחר פתח את קשרי סינרו באותה הרחבת הדעת שהיה מפתחו ביום השישי בערב שבת, פשט אותו וישליכו אל הפינה, תיקן את פאותיו ויסרק קצת את זקנו באצבעותיו, לבש את בגדו העליון וינגב בכנפו את הזיעה שכיסתה את פניו ויכוון גם לשם ניקוי הפיח ואחר שׂם את פעמיו הביתה.
זוּנדל הביא בסדר את כלי המלאכה, לבש את בגדו העליון, סגר את הדלת ויילך הביתה ומבלי שים לב כלל לסטיופקה ומבלי אמור לו גם ערב טוב. סטיופקה עמד רגעים אחדים, זעזע בכתפיו את בגדיו למען החריד קצת את הבריות שאכלו את בשר שכמו בכל פה, הוציא איזה מלים שהיו בהן מעין זלזול וקללה על אַדרֵיסת אליהו ונערו וישם את פעמיו הכְּפָרָה.
בית אליהו הנפח היה רק חדר אחד גדול אשר בראשיתו עמד שולחן עץ ארוך וסביבו ספסלים פשוטים וארוכים. אצל הקיר מנגד עמדו שתי מיטות מוצעות היטב ששני חצאי פרוכת הפסיקו ביניהן ובין יתר הבית, מודבק אל הקיר השלישי השתרע תנור ארוך שהגיע עד הפתח. על ספסל עץ מרובע, בפינה אשר אצל הפתח, עמדה חבית גדולה מלאה מים ועל הטבלה שכיסתה את חציָהּ עמדו ספל פח אחד ושני כדי חרס. סביב החבית היה לח ורטוב כי כל ימות החורף היו מחזיקים את המים בבית לבל יקפאו מן הקור, שהיה חודר גם אל מסדרון הבית. קרקע הבית לא היה מרוצף וסביב הכתלים מתחת נוצצה לבנונית אבק הקור שנראתה בתוך חשכת רפש הבית כשערות לבנות בפנים כמושים ושחורים של אישה זקנה. מן התקרה אשר על התנור טפטפו מים.
בפרוזדור הבית לא היה סיפון כלל מלבד קרשים אחדים שהיו פרושים על פני הקורות אשר ערמות של חציר ותבן צבורות עליהם.
דרך חורי הגג וסדקי הכתלים היה חודר הרוח ומביא בכנפיו פתי שלג והיה עורמו ערמות קטנות סביב גזרי העצים שהיו מסודרים סביב הכתלים. היום קודם הצהרים הייתה סופת שלג ומפני כך היו קשרי הסיפון והתבן המונח עליהם, כתלי הפרוזדור וקרקעו, העריבה שעמדה לא הרחק מפתח הכניסה וששיורי עיסה שהתייבשה נראו בה והַדַף של נצרים למלוח הבשר שעמד על גבי העצים ויתר מכשירי הבית שמצאו את מנוחתם תחת כנפי חסותו של הפרוזדור – הכל היה עתה מכוסה שכבת שלג דקה, שיָדה של בעלת הבית לא הספיקה עדיין לגעת בה.
אליהו נכנס הביתה, בטרם סגרוֹ את הדלת ברך כבר את האורחים בערב טוב, ניגש אל חבית המים וירחץ את ידיו היטב וינגבן בכנף בגדו ואחר כך ניגש אל השלחן, שאצלו ישב הרב וגם כן ניגב את ידיו במגבת טהורה, שהוציאה למענו בעלת הבית מתוך הארגז האדום העומד בין שתי המיטות – ויאמר “אשר יצר” בקול רם.
הרב כילה את ה“אשר יצר” ויחפוץ להניח את המגבת ולא ידע איפה יניחנה, האישה הרגישה בזאת ותמהר ותיקחנה מיד הרב בזהירות מרובה, תיקנה את שערות ראשה שבצבצו מתוך הסודר ותעמוד על יד התנור.
– שלום עליכם, רבי! – קרא אליהו באיזו מתיקות משונה.
– עליכם שלום – ענה הרב שלא פשט עדיין את אדרתו מפני הקור החזק ששרר בבית.
– קר מאוד? שאל אליהו בהשתתפות גדולה.
– קר, אח-אח-אח – התאנח הרב.
אליהו עמד רגעים אחדים מבלי מצוא עניין במה להיכנס בשיחה עם ארחו ההגון סלסל את זקנו ויסתכל בבת צחוק של יראת הרוממות ומבוכה קצת אל פני הרב, ובראותו כי הלז שב לאמור איזה פסוקים, סר ממנו וייגש אל התנור ששם עמד העגלון מַכָּרו מכבר וישוחח חרש את בעלת הבית, ברכהו ב“שלום עליכם” רחב ושאלהו על דבר מטרת ביאת הרב.
– הלא זהו רבי יהושע הדיין מעיר שרזונה, הוא משולח מקופסת רבי מאיר בעל הנס. האם לא תדעהו? התפלא העגלון – הן הוא המשולח המאסף ממון בעד ארץ ישראל. הוא שד"ר.
פני אלינו אורו מאוד, השמחה הייתה כפולה: תלמיד חכם כזה מתארח בביתו ועוד שד"ר הנהו המאסף ממון בעד ארץ ישראל, אותה הארץ הנפלאה אשר רק לזכרה יימלא לבו שמחה ועליצות ומרגיש הוא את עצמו כבן-חורין, כאיש מעולם אחר ורואה את עצמו גר באותה הארץ אשר העזים אוכלות חרובין וקול אלוהים יישמע מתוך חרבות נצח…
הוא הביט אל אורחו במין אהבה אדיבה, כאם המבטת אל בנה הגדול ממנה בחוכמה אבל לא בכוח ויפן אל אשתו ויצווה עליה שתשים על השולחן לאכול וגם לחמם את המחם.
– כך, כך, רבי אליהו, כבדנוּ נא – קרא העגלון, איש זקן וכפוף, בעל חוטם כמראה תפוח-אדמה כמוש וזקן של תיש – כבדנו נא, אדרבה, קפאנו מקור, חורף סיבירי, תן לנו עתה יין ובזכות זה תזכה לשתות מיין ארץ-ישראל – הוסיף העגלון בקצת ליצנות.
– בוודאי כך, ר' זוסה! – התלוצץ גם אליהו
הרב כילה את פסוקיו מחוֹק לישראל ויחל להתפלל מעריב, כמוהו עשו גם העגלון, אליהו ונערו.
והאישה עסקה בחימום המֵחם ומעת לעת היה ניגש אליו אליהו וישׁוֹב רוח בקרבו ללבות את הגחלים שהתחילו להתלהב ולפעפע.
שני הילדים עמדו בפינת הבית אצל התנור, הביטו באימת הכבוד בפני המשולח ויתלחשו חרש.
– מה הוא צועק, יוסלי – שואלת חיילֶה בהשתתפות בהראותה על המשולח המתדבק – הוא חש בבטנו, כן, ראה איך הוא מעווה את פניו… אמור לאמא שתתן לו שמן קיק…
– לא, הוא חפץ סוס עץ – משער יוסלי, נער כבן חמש בעל פנים חיוורים ועיניים שחורות – אם יקנה לי אבא סוס, אז אתן לו… הכן חיילֶה?
גם אִמם שהייתה עסוקה מאוד במֵחם הייתה מפסקת ממלאכתה כפעם בפעם בצעוק המשולח בהתלהבותו, ותסתכל בו בהשתוממות וביראת הכבוד.
כולם כילו להתפלל ויתלקטו סביב המחם הרותח ויחלו לשוחח בחשאי, כי הרב עוד טרם כילה את השמונה עשרה.
– הוא עצמו היה בארץ ישראל? פנה זוּנדל אל העגלון וישתעל באגרופו.
– לא אדע, כמדומני שבעצמו לא היה.
– אבל איך שיהיה – התערב אליהו כאילו חפץ להגן על חשיבותו של אורחו – הנה יודע הוא כל מה שנעשה שם…
– המספר הוא על הנעשה שם? ספר נא רבי זושע – ביקש זוּנדל בקול תחנון.
– ומה יוכל לספר? לא כלום יספר… הכול יודעים כי שם צדיקים יושבים ועוסקים בתורה ומכינים להם חלק לעולם הבא, לא כמונו, אח-אח, בעוונותינו הרבים, הפרנסה… מילא מה יכולים לעשות? ומה היה חסר לי לו ישבתי למשל בביתי החם על יד תנורי ואמרתי תהלים… אל תדאגון, הם, היהודים בארץ ישראל, נהנים גם מן העולם הזה… אח-אח-אח! יהי חלקי עמהם – התפלל העגלון באנחה וגם אליהו ואשתו נאנחו.
– בוודאי זכו לכך – צִדֵּק אליהו את הדין – בוודאי יש להם זכות… בוודאי, הצדיקים יש להם שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא, ואנחנו, אט, אוי לנו ואוי לחיינו, לא הא ולא הא.
בין כה וכה וגם המשולח כילה להתפלל ויפן את פניו אל אנשי הבית כאומר: כעת אני מוכן ומזומן לטפל בכם…
המשוחחים נדמו כרגע ואליהו ניגש אליו.
השולחן כבר היה ערוך, מפה לבנה ונקיה הייתה פרושה ועליה חלת סולת שנשארה מן השבת, חמאה, גבינה, לבן, כוסות חלב, יין-דגן ויין-צימוקים המשומר אצל אליהו משבת לשבת לקידוש.
– נו – פנה אליהו אל המשולח בפנים מאירים בהראותו בידו על השולחן – יואיל נא רבי לגשת אל השולחן, רחל – פנה אל אשתו בקול מְצַוה – הכיני מים לנטילת ידיים.
– לא, לא אטול את ידיי, החל משולח לסרב – איני יכול, אולי אפשר איזה מזון שאינו טעון נטילת ידיים.
– אח, רבי – נאנח הנפח – איך אפשר? מדוע לא יחפוץ כבודו לכבדני? הן, ברוך השם, יש לנו כול ובטח לא אכל כבודו מאז הבוקר… עשה נא עמנו חסד…
המשולח אמנם היה רעב מאוד, אך חשב ומצא כי יצטרך ללון בבית זוננשטיין היישוּבי הסוחר עצים, ויבכר את סעודת העשיר על הארוחה הדלה של הנפח הרש.
שמחת אליהו ערבה פתאום, הוא קיווה כי בשבת המשולח לאכול, על כוס יין, בוודאי יספר המשולח מעשיות על דבר ארץ ישראל, הוא כבר נתן בדמיונו לערב הזה אופי ערב של שבת, קיווה גם כי יזכה לבורך ב“הרחמן” מפי איש כשר כזה, ברכת המזון במזומן, לענות אמן אחרי כל ברכותיו – כל אלה הם דברים שנפשו של אליהו צמאה אליהם מאוד, והנה פתאום לכל תקוותיו יבוא הקץ; הרבי לא יחפוץ לאכול…
– רבי, בבקשה, אנא עשה זאת למעני, רק מעט, אנא…
גם אשתו החלה לגמגם דבר מה בעמדה בצד אישה שלובת ידיה לאחוריה, אך התאדמה מאוד ולא יכלה להוציא אף הגה מפיה, כאילו הושם מחנק בגרונה ותישעל בחוזקה. המשולח גם לא הביט אליה ובעלה רמז לה בקוצר רוח שתיגש הלאה ולא תתערב בשוחח הבעל עם רב…
והמשולח למרות בקשותיו המרובות של הנפח לא נעתר לאכול בנטילת ידיים ויאולצוּ להסתפק במועט. אז רצה רחל המסדרונה ותביא רקיק שנשאר מן השבת ותשים לפני הרב וכרגע נרתעה לאחוריה ותעמוד מנגד ליד התנור.
לעומת זאת העגלון לא סרב כלל, הוא אמנם ידע את תִרְשׁוֹמֶת נוסעו בענייני אכילה, אך גם זאת ידע כי ה“כלי-קיבול” שלו יותר גדול משל המשולח ויוכל הוא “להיות על שני הירידים”. הוא נטל את ידיו וישב אל השולחן, המשולח מילא כוס יין-צימוקים, ברך: “בורא פרי הגפן” בקול רם, גמע קצת, העמיד את הכוס על השולחן וישם את עיניו בכוס ויסתכל חרש כחושב דבר מה. העגלון השתדל לפתור שאלה הגונה במה להָחֵל ואיך לצרף את כל מיני המזונות לאוכלם בבת אחת, אליהו עמד עליהם ויחכה אולי יזדמן לו במה לשרתם, אשתו וזוּנדל עמדו על יד התנור ויסתכלו דומם במסובים ויעשו את אוזנם כאפרכסת לשמוע לכל מה שידובר, על ידם עמדו שני הילדים בפיות פעורים ויסתכלו בתשוקה עצומה ביין ובמזונות הטובים.
– נו, לחיים – פנה המשולח אל אנשי הבית – ייתן לכם ה', יתן השם ברכה בכל משלַח ידכם, ותזכו לתת ולתת… לחיים, לשנה הבאה בירושלים!
– אמן, אמר אליהו בכוונה עצומה וגם אשתו וזוּנדל ענו אמן חרש ורק הילדים החרישו ויסתכלו זה בפני זוּ בהשתוממות.
– לחיים! – אמר עוד הפעם המשולח.
– לחיים טובים ולשלום!
המשולח שתה כוסות אחדות גם מן היין-דגן, אחר כך אמר:
– אט, מהו היין הזה לעומת היין שלנו? יין ארץ ישראל, כרמל, השתיתם?
– לא, מעולם לא ראינו.
– אח-אח-אח… מצווה לשתות את היין ההוא.
המשולח כילה לשתות ולטעום מן המזונות, ויברך “על המחיה”. וגם העגלון הניח כבר בקיבתו במידה כזאת עד שיכול היה לחוש פן לא יהי מקום פנוי גם “בכלי הקיבול” שלו, ואחרי ברכו ברכת המזון בחיפזון קם מן השולחן.
המשולח ניגש אל מזוזת הפתח ויקרע את הקופסה מן הכותל, הריק את הכסף, סָפַר ומנה וירשום בסֵפֶר ויקרא: שלושה רובל, ארבעים ושלוש קופיקות.
הנפח מילא מכיסו – עד ארבעה רובלים והכול נשלם, והמשולח התכוון כבר לנסוע, וייגש אליהו אל אשתו ויתלחש עמדה אחר פנה אל המשולח ויבקשוֹ שיחכה קצת והוא רץ אל המרתף ביחד עם זוּנדל ואשתו ויביא משם שׂק תפוחי-אדמה, ביצים וגבינה ויקשרם ביחד וישימם בסוכת העגלה וגם קצת שיבולת שועל שׂם תחת מושב העגלון.
ובשובם הביתה עמדו כבר המשולח והעגלון מקופלים היטב בפרוותיהם מוכנים לנסיעה. אליהו הודיע בלחישה על אוזנו של העגלון את אשר הניח בעגלה.
– היו שלום – פנה אליהם המשולח – השם יברככם בכל טוב!
– סעו לשלום! ה' יצליח דרככם! ענה אליהו בקול רועד ואחריו גם אשת ונערו עוזרו.
ושלושתם ליוו את האורחים עד העגלה.
ובשוב רחל הביתה מצאה את שני ילדיה מלקקים את טיפות היין שנשארו בכוסות, ניצים ומכים זה את זו על פרוסת הרקיק שנשארה על השולחן.
– הה, רצחנים – צעקה האם ותתנפל עליהם בכעס – את הכול, הכול אכלתם, הנני אליכם זוללים וסובאים. כלִפנֵי זאבים אין להניח ואין להעמיד לפניהם כלום… הה, צרותיי!…
– לא, אימא, לא אני – נצטדקה חיילֶה – הוא אכל הכול…
– שקרנית, את אכלת את הכול, אימא היא אכלה את הכול…
– אבל לכו כבר לישון, שדים! אמרה אליהם בקול מעורב תוכחה ואהבה ותחל לפנות את השולחן.
* * *
אליהו נשאר בחוץ ללוות את העגלה עד מלוא עיניו: הוא שמע מִשַמָש שרזונה כי הרב דְמָתָא נוהג ללוות כך את אורחיו החשובים.
הוא הלך לאט, שקוע בדמיונות ופניו מוסבים כלפי העגלה שנראתה על הדרך הרחק כִכֶתם כהה מתנועע…
דממה עמוקה שררה מסביב ורק קול השלג שהתנפץ תחת צעדיו נשמע בתוך הדומייה.
כל העולם היה עטוף לבנים.
מרחוק על ההר נראו בתי הכפר כולם לבנים, עומדים אלמים ושקטים כאילו ישנו שנת נצח…
רק פה ושם עוד יִרָאֵה אור אדמדם מתוך שמשות החלונות הקפואות. השָׁמַים היו בהירים וזרועים כוכבים אין מספר, רעננים נקיים ומנצנצים בעיניהם הקרות. כדור הירח אדום כּדָם התרומם אט, בעצלתיים מתחת הכפר… ונראה כאילו תבערה התלקחה שם הרחק…
הנה נשמעה בתוך הדומייה גם שריקת פתיחת שער מן הכפר…
בקצות השָׁמַים שטו קרעי עננים חיוורים שנראו על פני התכלת הנקייה, כאילו עלמות יפהפיות, לבושות שמלות לבנות מטיילות אט, דומם, על פני הקרח הנוצץ בבין ערביים של חורף…
כל התבל הייתה שרויה במנוחת שלום אין קץ…
ממעלה הייתה כיפת תכלת דוממה, עמוקה ומלאה שלום נצח… ובלב אליהו הנפח הייתה מנוחה ושלוות השקט.
הוא עמד על הגשר בהישענו על הגְדֶרֶת המכוסה שלג הסתכל במרחק הלבן כחול שהשתרע מסביבו ושפתותיו החלו מעט מעט להתנועע:
– ריבונו של עולם, זכני נא גם אותי לראות בעיניי את ארץ אבותיי, לאכול מפריה ולשבוע מטוּבה – התפלל בלשון ברכת המזון – זכני נא להיות נפח בארץ ישראל, לדוּר בין יהודים, ליהנות מטובה ולברך אותך על כל חסדיך…
העגלה אבדה בחשכת המרחק.
מן הכפר נשמעה נביחת כלב מייללת ממושכה ועצובה… אליהו שב אט הבּיתה.
* * *
– איש טוב וישר הוא היישוּבי הזה – פנה זוּשָׁה אל המשולח כשהרחיקו כבר לנסוע.
– כן, הסכים המשולח בניגון ממושך – הוא… עם-הארץ גמור…
– בעוונותינו הרבים, זאת אמת – הסכים זוּשָׁה חרש – אה-אח-אח – הוי ניאא… פנה פתאום אל סוסו ויחל לזרזו.
– ניא, ניא!… שוטו הורם וייפול לרגעים על שדרת סוסו הצנומה…