(מחיי הנודדים בלונדון)
מתחת יריע הפסנתר, ולמעלה הפועלים, הם “יושבי חושך וצלמוות, אסירי עוני וברזל”, ופטישי הברזל יהלמו בכוח ובקצף, המכונות תרעשנה, תרעמנה ותתייפחנה, וגלגליהן יהמו, יצווחו וישרקו.
וליד המכונות, המתנועעות ברעם ורעש, בגאון ובכוח אדיר, עומדים הפועלים: הללו מעבר מזה ממציאים את הדרוש להן והללו מעבר מזה מקבלים מהן את אשר הן פולטות. פני הפועלים, המטפטפים זיעה, זועפים, שערותיהם רטובות ושרירי ידיהם המגולות מאומצים מאוד…
ובכל יום ויום בצאת השמש על הארץ הם יוצאים לפועלם ובהחל השמש לשקוע ימה, אז יעבדו עוד הפועלים בזיעת אפם.
וכאשר צִללי הליל יעטפו כבר את החומות הגבוהות והשחורות אשר מסביב בית החרושת, והפועלים עייפים ויגעים, מרגישים כבר את קרבת שעת החופש, אז ישתפכו מתחת צלצלי הפסנתר הנוגים, ישתפכו ויעלו אל אסירי העוני, יושבי החושך והצלמוות, יתפרצו אל לבותיהם העייפים, יטיפו עליהם נטפי נוחם ונועם ובלבותם יתעוררו געגועים אל חיים יפים וחופשיים, חיי אורה ונועם, עדינות ורוך, או ירגישו כי רחוקים הם מכל קסמי החיים הנעימים, ובלבותיהם יתעוררו ייאוש וכעס, עצב והתמרמרות.
ובתוך המון הפועלים יצטיין וימשוך עליו את עין המסתכל עלם צעיר אחד. פניו החיוורים והעדינים, כפיו הלבנות והרכות, עיניו המביעות עומק המחשבה ושתקנוּתו העקשנית, למרות השתדלות הפועלים לבוא עמו בשיחה, יעידו כי חדש הוא פה, לְבֶן־כפיִים שנעשה לפועל. מייד כאשר תנץ החמה והחרדים הולכים לבתי הכנסיות להתפלל ותיקין, והגבירות העדינות בשדרות גינותיהן עושות טיולים לשם תענוג, למען עורר את תענוג האכילה, אז יתרומם גם שמואל ממצעו הקשה וייצא במהירות מחדרו הצר, המלא אוויר מחניק, וישם את פעמיו לבית החרושת שלו. ובראותו מרחוק את המעשנה הגבוהה, השורקת ומוציאה עמודי עשן כבד, ירעד בו לבו מאיזה פחד טמיר: המעשנה תיראה לו כלוֹעהּ של איזו חיה טורפת…
הוא יתגנב חרש, יסתכל בשעון, אם לא אחר חלילה מעט מזמן בואו, וייגש אל שולחן עבודתו וירא, כי כבר ישנם שם רוב הפועלים והפועלות, מגהקים ומפהקים בעצלתיים. הם לא הספיקו עוד להעביר שינה מעיניהם, השמש לא הספיקה עוד לצאת כולה על אופק השמים והפועלים כבר עומדים הכן למלאכם מול המכונות השורקות בשריקות רגזניות ומאיימות: נראה, כמו גם הן לא הספיקו עוד לנוח כל צורכן… רוח שיממון ועצבות מיוחדה שוררת עתה בבית החרושת: העיניים עודן חפצות לנמנם, הראש העייף יחפוץ להישען, אם גם אך לרגע, על החזה, והגוויה חפצה להתמתח קצת תחת השמיכה והפה חפץ לפהק, אך עין המשגיח הנורא צופיה כל תנועה ותנועה של הפועלים, ומאוד מאוד הם יראים לבל יֵחשדו בעצלות והם מאמצים את שארית כוחם ועובדים בחריצות בשעה שהכול, הכול היו נותנים, לוּ נתנם לנמנם אך שעה קלה… אך כאשר הפעמון יודיע את זמן סעודת הצהריים ייאורו קצת הפנים האלה, השיחות תעשינה יותר עליזות, אז תישמענה גם הלצות, שירות מקוטעות וכולם ממהרים לבית המרזח הקרוב לשבור את צימאונם ולהשתיק את רעבונם.
ושמואל עומד מחריש כל העת גם בלבוֹש רוח שמחה את יתר הפועלים, הוא מביט בעיניים תועות סביבו כמו יבקש דבר מה, כמו חפץ הוא להיסתר, להימלט ולברוח מאיזה רודף נסתר… כאשר יפנו אליו חבריו הפועלים בשאלות שונות, ובייחוד הפועלות המתנהגות עִמדו במידת הרחמים כעם ילד חולה, הוא עונה באי־רצון דברים מקוטעים ומגומגמים, וכולם יודעים, כי העלם החדש הזה, שזה רק כשני שבועות נכנס לבית החרושת, הנהו בעל מחשבות ואומלל גדול. הם מתייחסים אליו ביחס הגדולים את הקטנים, לא ישימו לב לחסרון ידיעותיו בעבודה, אם כי פעמים רבות יקרה, כי צריכים הם לשנות ולתקן את אשר קִלקל הוא. מראשית בואו בבוקר עד אשר תשקע השמש והפעמון יודיע את חופשם של אסירי העוני, הוא עומד שחוח על מלאכתו, מחריש וחושב…
פניו רציניים ועצובים, בעיניו ייגלה עומק המחשבה, מצחו הרם יתקמט לפעמים ועין בוחנת תכיר מיד, כי העלם החיוור הזה עוסק בשעת עבודתו בשאלות היוצאות מחוג מלאכתו הפשוטה, כי שאלות גדולות מרגיזות את מנוחת נפשו. ובשעה שהוא מכה בפטישו על הפלדה לרככה ונקרוּ אלפי מיני יתושים שונים בחרטומיהם הדקים והחדים במוחו החושב. הוא עומד על יד השולחן ועיניו נטויות אל חתיכת הפלדה לעבדה ולתקנה היטב, ובאותה שעה הוא מעביר לפני עיני רוחו, לפני שכלו המבקר, את כל חיי החברה, את כל מִפלגות האנושיות בפגעיה, צלליה וצרותיה ועין ביקורתו החדה סוקרת הכול, בודקת ומעיינת בכול…
הוא מרים את כל הווילונות הסוככים על תעלולי החברה ועין ביקורתו תחדור אל הסדקים היותר צרים, אל המקומות היותר צנועים, ועל הכול, הכל הוא מותח את גזר משפטו.
ובהחל הפסנתר לרעוש מתחת בחוזקה וזרמי הזמרה יתפרצו מתחת אצבעותיה הענוגות של בת אדון בית החרושת, יתפרצו, יעלו ויעופו כְּפֵיוֹת קוסמות אל בית החרושת החשוך, עד כי כל הפועלים, גם היותר פטפטנים שבהם, ידומו ויקשיבו אל המנגינה המלבבת, המוסכת עליהם רוח געגועים ועיצבון – יתרומם בו לבו מהתרגשות עצומה וכל יצורי גוו רועדים כאילו נגע בו הזרם הגלוָוני, עצביו החלשים מתרגשים מאוד ולבו ומוחו עובדים אז באינטנסיוויות נוראה…
המחשבות והרגשות תרדופנה אישה את רעותה, הוא לא יספיק לעיין באחת והנה השנייה רודפת כבר אחריה… לו נראה אז כמו זרמי אור יישפכו על כל התבל, והוא רואה אותה מוארה כולה לפניו; אז הוא רואה הכל, סוקר הכל, ועל כל התבל כולה שפוכה רוח תוגה נוראה… ואל מהירות מחשבותיו יתאים גם אופן עבודתו. אז יפנה אליו שכנו הקרוב, והוא איש צנום ודק, בעל זקן קטן ומדולדל, ועיניו מביעות עורמה, טוב לב ופחדנות כאחד, ומעיר למוסר את אוזנו.
— למה תמהר ככה לעבוד עבודתך? עוד תספיק לעבוד… הרבה שנות עבוד תחכינה לך… איך שיהיה לא ירבו לך בתשלומים… אל תהי סכל, חוס על בריאותך… ובדברו יפנה את ראשו לראות, אם עין המשגיח לא תשורם, ובהיווכחו, כי אוזניים חשודות לא תשמענה את שיחתו, הוא מוסיף:
— סכל! האדון לא יֵעָנִי, אם גם תנוח בין הפרקים… ואתה את בריאותך תקלקל. ניכר כי טירוני (ניילינג) אתה… האין זאת? דבר נא בן ארצי, למה אתה שותק תמיד?
ושמואל חושב את עצמו מחויב לשמוע את פטפטנותו של הפועל הדברן, אם כי קשה עליו מאוד להפסיק את חוט מחשבותיו. הוא חפץ לשמוע את דבריו וגם לענות אותו דבר מה, למרות אשר לא התעמק בדבריו: הוא מדבר על בריאותו כעל דבר חשוב! אך לבל ייראה בעיני חברו הפועל ככפוי טובה, הוא עונה בגמגום:
— כן, אתה צדקת, תודה…
ובאותה שעה צלצלי הזמרה מתדפקים על לבבו, חודרים אל בתי נפשו ומזעזעים את כל נימי הרגשתו ומיתרי המחשבה שבו.
לא, הוא לא יוכל שאת את הקוּלטוּרה ואת קנייני הקולטורה: שורש נשמתו אחר לגמרי… הוא לא יוכל שאת את הצרוּת הנוראה, את המועקה, את הדוחק והלחץ…
נפשו תשאף למרחב אין קץ, לשירת הדרור, נפשו הפיוטית צריכה לטבע… אל המדבר הוא חפץ לשוב, לגור בהרים גבוהים, בצורים פראיים, מקום משכן פריצי חיות. בני־האדם הקוּלטוּריים, הצֶרֶמוניות החיות האלה, מביאים אותו לידי כעס והתמרמרות, רק קוֹפים מלומדים לבושי צילינדרים ומשקפיים מבריקים.
לא, אלף פעמים לא! הוא אינו מסוגל כלל לקבל את רוב הטובה, שהקולטורה משפיעה עלינו, הוא הנהו כופר בעיקרה של הטובה הזאת…
אל המדבר! אל הפראות!
טובות הן חיות הטבה מצֶרֶמוניות חיות… נעימים הם חיי הפראות! פיוט נצחי, שירה עולמית!
אל הפראות, אל הפראות!
בלונדון לא תיראה הטבע בכל קסם אי־מלאכותיותה: ידי אדם חיללו את בתוליה הקדושים… הוא מרגיש את עצמו ככלוא בבית האסורים. זה חודשים אחדים הנהו בלונדון ועוד לא ראה לא שמים טהורים בכל יופיים הקוסם, לא שמים מתאדמים בשעת זריחת השמש וגם לא אדמימותם בשעת השקיעה, ובשעה שהשמים חֲתולים ענני עופרת, גם אז הברקים בזגזגיהם הנפלאים כמו יתגנבו מתחת לחומות, החוסמות להם את המבוא אל הקריה ההומייה הזאת. גם רעש הרעמים כמו יתנדף, כמו יאבד פה את עוזו. ומה אוהב הוא את הברקים והרעמים, כאשר הטבע מופיעה בכל הדר גאונה וקול הרעם נורא ואור הברק נפלא!…
ובשעה שהוא הוגה במחשבותיו אלה הוא בעצמו איננו מאמין ביִשרת הגיונו, הוא בעצמו מודה בעומק לבבו, כי זרות הן, ועל זה הוא מתמרמר ומצטער צער אין קץ. “מדוע — ישאל את עצמו — אינן טובות ונכונות מחשבותיי אלה? הן יש ראיות מן השכל וההיגיון, ראיות מן החיים והמדע, ראיות מן הלב ומן השירה, ובכל זאת גם אני בעצמי אינני מאמין בהן, אני בעצמי חושבן לשיחה נאה, רק לגימנסטיקה רוחנית, כביכול”. ועל דא הוא בכה ומצטער!
רואה הוא בשברון לב עד כמה כוחה של הקולטורה השנואה לו כל כך מגיעה, רואה הוא עד כמה איננו ברשות עצמו, עד כי גם בשעה שהשיג את האמת, בשעה שכל קישוטי הקולטורה היו לו לזרא ונפשו עורגת לדרור הטבע, גם אז אין עוד ביכולתו להתרומם על דעת הקהל ולהאמין במשפטו הוא…
אלה הם רק תעלולי הציוויליזציה המכשפה!… ואז יתכווצו אגרופיו מבלי הכרה והוא יאיים בלי משים על איזה דבר…
עתה, בעת שנשללה ממנו תוּמת הטבעיות וההשקט: עתה בהיעקרו מחיק הטבע ובגלותו אל הקריה הגדולה והנוראה הזאת, עתה בהימצאו במרכז הקולטורה, וכל תנועה ותנועה של אנשיה, כל גמגום קל של דיבוריהם, מנהגיהם, תהלוכותיהם ונימוסיהם מזכירים לו בכל צעד כי במרכז הקולטורה יימצא, עתה הנהו כופר בה לגמרי, עתה הנהו כופר בנחיצותה, וטובה לו שעה אחת של חיים טבעיים ושקטים בעיר קטנה מכל חיי התענוגות הרועשים בעולם הגדול והקולטורי הזה.
אך עוד מעט והוא שומע קול אחר קורא אליו: “בשעה שהנך מוקף קנייני קולטורה מסביב, הנךָ מתגעגע על טבעיותה של הפראות, אבל מה תאמר אז, כאשר תימצא הרחק מן החיים הוקלטוריים? איזו שירה תשיר לנו בהיותךָ במדבר שממה? התוכל להינזר מן הצרכים הקולטוריים שהתפתחו בךָ? נעימה עליךָ הטבע בכל אי־תרבותה בשעה שהנך רחוק ממנה, אבל מה תאמר אז, כאשר תינתן לך הטבע ותישלל ממך הקולטורה?”
ובשעה שהוא שומע קול כזה, תישפך בו מרֵירתו מצער פנימי. מדוע לא יאמין בעצמו? מדוע? אמנם מכיר הוא, כי לונדון היתה למה שהיא לא על פי רצונו של איזה יחיד: יודע הוא, כי זהו חוק הברזל של ההתפתחות הכלכלית. אך הוא איננו יכול ואיננו חפץ להשלים עם המציאות. הוא לא יוכל להעמיד את כל הווייתו של האדם רק על הקיבה, כי יודע הוא כי ישנו רוח בעולם!…
הוא נעשה לפועל. השמעתם?! מילתא זוטרתא! הוא, המיוחס הגדול לבן הכפיים, האידיאליסט, הנושא על שכמו את הצער העולמי, המהרהר ומקווה לאושר כללי ונצחי, בעל הדמיון, המצטער בצערן של כל הבריות הנעלבות, הוא, השופך תמיד קיתון של בוז על הקפיטליסטים הבטלנים, המטיף על הפועלים האומללים, המפרנסים בזיעת אפם ובדמי לבבם אלפי אלפים עדינים ועדינות — הוא בעצמו נעשה הפעם לפועל, לאחד האומללים הישרים האלה, הוא בעצמו נתרחק מאותן העלוקות, המוצצות רק דמי אחרים, מרחק רב, ויהי לאיש ישר משתכר בזיעת אפו פת לחם, ולמה יתמרמר… מיוחס הוא. הוא בעצמו, למרות הטפותיו הנלהבות על השוויון, כנראה, יחשוב את עצמו ליותר חשוב מאותן הבריות האומללות, שעל אודותן שפך כל כך פְרָזות… הוא בעצמו רואה בעובדה הזאת עוול יותר גדול מצד הטבע על אי הדרה את פניו ומבלי שים לב ליחסנותו עשתהו לאיזה פועל… ובתפשו את עצמו על המחשבה הזאת שהוא חושב, למרות רצונו, יתאדמו פניו מבושת והוא מרגיש גועל נורא לכל פטפטנותו בעבר ולחולשתו הנוראה וכועס הוא על אי־יכולתו להשלים עם המציאות ולאמת את השקפותיו בבוא מעשה לידו.
ויש אשר יחשוב לאידךְ גיסא. יש אשר יתנצל לפני עצמו, לפני השופט הפנימי אשר בו… הן על פי חינוכו, השונה מאוד מחינוך שאר הפועלים, התפתחו בו צרכים רבים אחרים, תביעות ודרישות מן החיים, אשר במצבו של הפועל לא יוכל להספיקם בשום אופן ולו קשה מאוד להסתגל אל אופני חיים אחרים: הוא דורש מן החיים הרבה יותר ממה שהם יכולים לתת לו, אם כן הוא אומלל יותר גדול מרוב אחיו הפועלים: לו יחסר הרבה יותר ממה שיחסר להם…
כן, לו יש הרשות להתאונן על ההשגחה על שעשתהו לפועל, הוא הסכין אל סביבה אחרת, אל רֵעים אחרים, ולמרות כל הוכחותיו לא יחוש שום עונג בחברת רעיו הפועלים. אמנם הוא משתדל להוכיח לעצמו, כי כולם שווים הם וגם תעלה בידו לחשבם לשווים אליו, ובכל זאת לא ירגיש אליהם כל קרבה, רחוקים הם ממנו. הוא מרגיש רחמים עליהם, אבל לא רעוּת: להם אין דברים משותפים, אשר היו יכולים לעניינם ולענגם. מתגעגע הוא אל חבריו וחברותיו הקודמים, מרגיש הוא אליהם כעת חיבה יתירה, ולמרות רצונו הוא מפהק בחברת רעיו של הָאִידנא…
לפעמים הוא כופר כלל בתורת הסוציאליזם. ברגעי חייו אלה ייווכח פתאום, כי כל תקוותיו, שאיפותיו ומלחמותיו כוננו רק לשפר את חייו הוא. כל הטפותיו על שוויון בני־האדם, כל התמרמרותו, ויכוחיו וצעקותיו היו רק פְרָזות, שכל עיקרן לא בא אלא למען התרומם על יתר חבריו, שלא ידעו לצעוק כמוהו. ובשעה שהוא חושב כזאת אין הוא בא להאשים רק את עצמו ב“אנוכיות” נפרזה. באותה שעה הוא כופר ב“עיקר”: האדם דואג רק לנפשו ומפני אנוכיותו היתירה הוא חפץ לרמות את עצמו, כי הוא עומד למעלה מן הבהמה… לו היו בני־האדם מודים לפחות, כי אינם עולים מבוּסרם על יתר החיות הטורפות! הוא לא יוכל שאת את הערמת עצמנו זאת… מה מגוחך הוא, כשהערומים אינם מכירים את מערומיהם!…
חבריו היו אומרים עליו, כי הפכפך הוא, אבל עד כמה קצרי ראות הם! הוא אמנם מחליף את אידיאליו לפעמים קרובות; את שהיה לו אתמול קודש הוא מחלל היום והחולין של היום יהיו לקודש של מחר. אבל האם אשם הוא בזאת?! האם יש בעולם שלמות גמורה שנוכל לומר עליה בכל עת ובכל מקום: כזאת ראה וקדש, או היש רע מוחלט בתבל, שנוכל לומר עליו: כזה ראה וגַנֶה? לא בו הוא האשם אם בכיעור של היום יגלה למחר יופי נפלא ויחבב את שהיה לו אתמול מגועל, ואם במה שהיה נוצץ אתמול יגלה היום עיפוש מעלה סירחון וישנאהו… תנו לו איזו שלמות או טוב או רע, אך מוחלט, שלא יהיו נראים לכאן ולכאן, אז יהיה תמידי. אז לא יחליף את דיעותיו לעתים קרובות… אבל דברים כאלה אינם בעולמנו, והוא הנהו הפכפך…
לפנים היה דתי נלהב וכמעט בן לילה היה לכופר, אבל מתוך הכפירה בדת בא לידי אמונה אחרת, אמונה עוד יותר חזקה מהראשונה: הוא האמין בכפירתו, האמין במדעים ובכוחם, האמין בהתגברות הטוב על רע, האמין כי סוף כל סוף יבוא שוויון גמור לבני־האדם על פני האדמה. אבל עתה ישנם רגעים איומים בחייו, אשר בהם הוא כופר בכול, כופר גם בכפירתו. אל אמונה שלימה בדת כבר אי אפשר לו לשוב, למרות געגועיו החזקים אליה: השושנה, שאך קטפה, לא תפרח שנית כמקודם, ובכפירה לא יאמין עוד: לו אבדה האמונה במדע ובחוכמה, לא יאמין עוד בשוויון בני־האדם: בכל אחד הוא רואה רק חיה צמאה ורעבה, השואפת להיטיב רק לה ולהשביע רק את עצמה, ואז הוא מרגיש פתאום איך לא נשאר לו דבר בחיים. מרגיש הוא אז, איך הכפירה בכול, זו החיה הנוראה נוגעת בלבבו בציפורניה החדות והקרות ומוסכת עליו רוח קיפאון נורא. ואז הוא מרגיש בדידות איומה…
הנה הוא מתהלך ברחובות: אנשים אצים, רצים ונדחפים, לכולם יש איזו אמונה, איזו שאיפה, איזה חפץ, ולו אין כול… הוא מביט ומביט סביביו ופיו ייפער אמו מאליו: הוא מפהק… ובתקוף אותו אפטיה נוראה כזאת, אז איננו מרגיש כלל את החיים, הוא רק מפהק לרגעים.
פעמים רבות הוא חושב על דבר איבוד עצמו לדעת. אבל הוא חושב עליו בשעות של אפטיה גמורה, ואז אין לו אומץ להוציא אל הפועל שום דבר, ומה גם איבוד עצמו לדעת, אשר לזה צריכה אנרגיה במידה מרובה… אסונו היותר גדול הוא, כי בלבו, החפץ והשואף לאהוב, אין אהבה והוא איננו יכול לאהוב. האהבה נחוצה לו כאוויר היער לזמיר, כמים צלולים לדג. את המאושרים הטובים ישנא תכלית שנאה ואת האומללים הרעים ירחם ויבין. כל אלה בעלי האידיאות והשאיפות, כל אלה בעלי הפרזות המצלצלות והניבים הנאים, השואפים לעשות טוב לזולתם, לתקן עולם, כביכול, ייחשבו בעיניו רק למאושרים, שעל פי מזלם הטוב נשאר בם לבם שלם ובריא; וכל אלה האומללים, שלבם רע, יהיו עניים או עשירים, יעוררו בלבבו רחמים וגם בוז וגועל… ולבו החלל בקרבו יפרפר, כציפור בכלוב, יפרפר, ישאף ויתגעגע. חפץ הוא לחבק ולנשק את כל העולם, את כל האנושיות… אבל אינו יכול: אומלל הנהו ולבו עליו רע. לוּ היה מאושר, אז היה איש טוב. כעובר אורח הנהו במשתה החיים. לנגד עיניו עומדים שולחנות ערוכים כל טוב וסביבם האנשים צוהלים ושמחים, מתענגים, נהנים ואוהבים זה את זה, והוא לא ירהיב לגשת אליהם ולשׂישׂ אתם משׂושׂ ולאהוב כמוהם: זר הנהו, אורח הוא! לפעמים הוא מביט על עצמו ברחמים רבים ודובר לעצמו: הוי אומלל! כמה נעלב אתה ומרודף! הטבע שלל ממך את כל תענוגות החיים, עקרך מקנך ויאמר לך: נע ונד תהיה בארץ! יהודי נצחי! במקל נודד בידך הנך מתהלך תמיד יומם ולילה, בשׁווקים וברחובות, והכל מביטים עליך בחמלה וברחמים ולפעמים גם בבוז… והוא מסתכל בעצמו ולבו ימלא רחמים רבים על כל גדותיו, מרחם הוא על עצמו, האומלל, אשר דרכו בחיים נסתרה והוא תועה, כנשמה מקוללה, בעולם הגדול, מתגורר הוא פה בעולם היפה, המלא תענוגות מלבבים בכל פינה, כנזיר בכרם חמד…
“עוול גדול עשה עמך הטבע” — ישוב לשוחח עם עצמו. ורגש הרחמים כה יחזק בלבבו, עד כי יחפוץ לבכות. הוא מתהלך לפעמים ברחובות ביום ובלילה ומביט על החומות הגדולות והיפות, מסתכל הוא בבריות הנאות, המתענגות על רוב טוב ולבו ימלא כעס ומרירות לוהטת, והוא מרים את עיניו השמיימה ושב לשוחח את עצמו על דבר תהלוכות אלוהים עם יצורי כפיו ובהגותו כזאת הנהו מרגיש, כי מוחו יתבלבל, לא ינהג כבר ברסן מחשבותיו, לא הוא האדון להן, כשובבוֹת תתפרצנה אל מוחו ולא תקבלנה עליהן מרוּת: האבן בהיזרקה מראש ההר תוסיף להתגלגל גם אחרי מוּש היד הדוחפת אותה. והוא מוסיף לחשוב באופן מוכני, לא ברצונו, המחשבות באות כאורחות לא קרואות, ולעומת שבאו כן תלכנה במהירות ובערבוביה…
ויש שהוא משקיף על החיים ממרום. הן מיום החילו לדעת את עצמו הוא איננו חי חיי שעה, הוא מקווה לחיי עולם, תמיד הוא מתכונן לבוא אל הפרדס פנימה, הוא מתכונן בחוץ, ופנימה אל הפרדס לא בא עוד אף פעם אחת… ומבחר שנותיו תעבורנה רק בהכנותיו אלה! הן אחרים יבואו ישר אל החיים בלי הכנות מרובות. לא! הוא איננו יכול להסתפק בחיים כאלה, בתענוגות כאלה! אם אלה הם כל החיים, כל עיקרן של החיים, אם כן למה הם לו? אם החיים הם כל כך ריקים, כל כך בלי תוך, אם לעולם לא יוכלו החיים לספק את דרישותיו, שהוא דורש מהם, אם כן אינם החיים כלל… וטובה לו אפיסת ההוויה מהוויה אומללה כזאת! ומה הוא תובע מן החיים? המסוימות הן תביעותיו?
גם הוא בעצמו איננו יודע במה הוא חפץ, הוא רק לא יחפוץ, לא יוכל לחפוץ בחיים כאלה, שכל האנשים חיים, ומה הם חיים טובים מאלה, לא ידע גם בעצמו. ולפעמים יתקפהו חפץ אדיר לחיות מבלי חשוב כלל על מידות החיים. הן חי הנהו גם הוא ואת החיים לא ידע. מעולם לא טעם את כל נעימות החיים, את אורם ושמחתם. רק בצל החיים הנהו חי…
לא, הוא לא יוכל לחיות בצל החיים, לא יוכל להיות אורח!
הוא חפץ להתענג על האור, על השמחה, ולטעום את כל נעימות החיים אם רק פעם אחת. לחיות, להיקרא חי ולהיות נבדל ונזיר מן החיים! נורא, נורא! לבו יתפלץ בקרבו וקנאה נוראה תמלאהו ומטפטפת בו רעל. מוחו יחשוב להתפוצץ ממשא המון מחשבות נוגות.
מה יקנא במאושרים ומה ישנאם!
להרגיש את כל עומק החיים, אם רק פעם אחת, הוא מבקש. להיטבל לוּ רק פעם אחת בים החיים, ולהיטבל כולו בראשו ורובו ואחר כך… אין לו כלל “אחר כך”, לו גם יטבע אחר כך, לו גם תיפסק הווייתו הארורה הזאת, אין רע. כן, הוא חפץ לשתות, אם רק פעם אחת, מכוס החיים, לשתות ולהשתכר, לשתות עד שיתפקע הלב, עד שיתפוצץ כל גופו ככלי חרס משפע החיים,… אין לו חפץ בחיים כהים!
הן, הוא יעשה כן, לבטח יעשה כן, ישתדל בכל האמצעים להכות פעם אחת על מיתרי כינורו, יכה ויוציא צלצולים נעימים, שובבים, חזקים, ינגן עד שתצא נשמתו, עד שיקרעו כל המיתרים… לינוק משדי החיים פעם אחת ואחר כך יֻרעל כולו…
למות בנשיקה אחת הוא חפץ! אבל הנשיקה תהי ענוגה ורכה חזקה, צורבת, נעימה ולוהטת, ולמות באותה הנשיקה…
לחיות פעם אחת ואחר כך אפיסת ההוויה!…
בין השמשות. כנראה כבר שקעה השמש זה כבר, הפעמון כבר הודיע זמן החירות, בחוץ הודלקו הפנסים וגם בבית החרושת נפתחו צינורות הגז, ואורו המבהיק והמזמזם האיר את כנופיית הפועלים שעמדו להינפש קצת ולנקות את בגדיהם טרם צאתם החוצה…
ושמואל עומד כנדהם, נשען בשתי ידיו על המשקוף ומקשיב אל זמרת הפסנתר. מדי ערב בערב, בשקוע השמש, היתה בת אדון בית החרושת משוררת בלוויית הפסנתר. מעולם לא היה יכול שמואל לשמוע בשוויון נפש את הזמרה, תמיד היתה מוסכת עליו רוח שיכרון ושיגעון, אך עתה, מסיבת רפיון עצביו ומחסרון שינה ומזן מבריא, פעלה עליו הזמרה באופן נורא. כקסם עמד נשען אל הקיר ולא הרגיש, כי רוב הפועלים כבר עזבו את הבית, לא הרגיש בפנות אליו אחדים מחבריו לקראהו ללכת עמם — הוא עמד דומם ויקשיב וישמע.
הוא התעורר רק אז בדחוף אותו המשגיח ובהזכירו אותו, כי הגיע זמן נעילת הדלתות. בדומיה קפואה, בשוויון נפש גמור ירד מן המעלות ובלי שים לב אל צחוק המשגיח ועוזריו על “פילוסופייתו”: הוא חש, כי איזה זרם חדש יבוא אל קרבו, הרגיש, כי איזה פרחים חדשים החלו לפרוח בלבו…
הוא יצא החוצה. דרך האשנב הפתוח השתפכה מנגינה נפלאה, רגע הייתה נוגה ומעוררת לבכות, ורגע השתברה בשברים צוהלים ועליזים… גם מצב נפשו היה כזה: רגע היה חפץ לבכות מרוב מתיקות געגועים מרים אל יפי החיים ואל מנעמיהם, ורגע הרגיש עקיצות נוראות עמוק, עמוק בלבבו, עלבון החיים: אין לו כול! לו היה יכול להיות עתה שם, בטרקלין המואר יפה על יד היפהפיה! הוא רואה אותה מבעד הווילון, העשוי מעשה רשת, בייחוד הוא מביט אל עיניה השחורות והלוהטות באש עלומים, אל לחייה, שהיו מכוסות בחכליליות ורדית רעננה, ואל אצבעותיה החיוורות והדקות, שהיו מדלגות על המשושות… שפתותיה שתי שושנים אדומות — לו היה יכול לנשק את השפתיים האלה!… ועל ידה יושב איש עב הכרס, בעל שפם צהוב והארוך, שרשרת זהב כבדה מקשקשת על אפודתו הלבנה, אצבעותיו השמנות מקושטות טבעות משובצות כל מיני אבנים טובות, בעיניו יוקדת אש האהבה הבהמית, והוא מביט אל המנגנת במבט הזאב אל כּבשָׂתו, העתידה לעלות על שולחנו: הוא הנהו חתנה המיועד…והאש אשר בעיניה? הה! הוא אש שמים, אש קודש, לו היה יכול לנשק את העיניים האלה! הן גם בלבבו יוקדת עתה אש קודש? הוא היה שופך בנשיקתו את כל חוּמוֹ, את כל אִשוֹ אל לבבה!
הוא שׂאת לא יוכל את הזאב הזה! על יד סמל הקדושה והיופי יושב סמל הכיעור והחלאה… לא הרחק ממנגינת שמים נשימת אף חיה טורפת כזאת… הוא אוהב עתה! אותו הפרח, שהייתה נפשו עורגת אליו זה כמה, כמדומה לו שהוא החל לפרוח עתה בלבבו בהשפעת הפסנתר. האישה לקחה תמיד מקום הגון בחייו, אבל הוא התייחס אל האישה כאל יצור גבוה, הוא לא יכול להבין את האישה על פי הפשט, כי אם על פי רמז, דרוש וסוד… הוא עומד תחת החלון, קולט אל תוכו את צלצלי הזמרה הנפלאים ואוהב… כמובן, עתה יאהב אותה, את היושבת ליד הפסנתר ומנגנת, אבל כמדומה לו שלאו דווקא אותה… הוא שם את לבו לפעמים אל השמלות הלבנות והכחולות, המרחפות לפניו, הללו הולכות והללו באות, לפעמים תעמודנה על ידו עלמות אחדות לשמוע אל הרינה ואל הזמרה, עומדות קצת, מתלחשות והולכות…
הנה עמדה עלמה אחת. לבו יתרומם ודופק בחוזקה: היא עומדת יחידה, אין איש על ידה. הוא מסתכל בפניה כמו באקראי שלא בכוונה. עיניה צוהלות… אל אלוהי שמים! הלא יפה היא מאוד! רק השפתיים אינן אדומות והלחיים חיוורות מאוד.
כמדומה לו, שהוא אוהב אותה זה כבר, כן, הוא חיכה אליה, והנה היא באה. הוא יתקרב אליה והיא תפתח את פיה בצחוק, והצחוק צלול ונעים ושיניה לבנות כשלג. קרבתה מוסכת עליו רוח שיכרון.
מן הטרקלין יתחוללו גלי מוזיקה נפלאה, וגם לב שמואל יתרומם כגל. היא, נשענה בידה האחת על הגדר אשר לפני הבית, מצחקת בנעימה והוא רועד כעלה. לבו דופק בחוזקה ומבלי משים הוא אוחז בידה, היא לא תתנגד והוא בוער כאש.
— מה יפית! מה נעמת! ומה אוהב אותך!…. לוחשות שפתיו הבוערות, והיא נותנת את קולה בצחוק… הוא מתפלא מעט על צחוקה ולחייו מתאדמות מבּושת, הוא חפץ לשחרר את ידה, אז תלחץ היא את ידו…
— מה שמך? מי את? מגמגם שמואל במבוכה.
— ומה לך? הן במהרה תזקין, כאשר תדע הכול. רגעים אחדים שוררת דומיה. שמואל נבוך והיא מבטת עליו בצחוק.
— שמי אַנה… האם הנך כבר שבע רצון? עתה מצחק גם שמואל.
— התדע מה? נסור לבית השֵׁכר, תציע אנה אחרי רגעים מספר. שמואל מתפלא קצת על הצעתה המוזרה, ובכל זאת הוא הולך אחריה. הם סרים לבית המשקה, שותים שֵׁכר ויוצאים. הם הולכים אט ושותקים. האוויר מעורפל. לפעמים יעברו קרעי עננים על פני השמים וגשם דק יטפטף בהפסקות קטנות.
— מאין את? למה הנך שותקת? יגמגם שמואל באש תאוותו.
היא שותקת. מרחוק עוד תישמע מנגינת הפסנתר, והוא רואה את העולם והחיים בצבעים ורדיים.
— מי את אנה, אהובתי, אמרי, אנא אמרי מי את?
והוא לוחץ את ידה בחוזקה ובראשו ישען קצת על כתפה.
— מרוסיה אני…
— ומה הנך עושה פה? מה מלאכתך?
— חאַ־חאַ־חאַ…
— למה תצחקי? מה מוזרה את! לא אבינך…
שתיקה. הם נכנסו אל מבוא, שהצללים מרובים בו על האור.
— מה אוהב אותך, אַנה! הגם את אוהבת אותי? תני נא ואשקך!…
הוא לוחץ אותה אל לבו הסוער והוא נושק את שערות ראשה, את עיניה ושפתיה…
— איפה הוא מעונך?
— אין לי מעון… אך אפשר ללכת…
— איך זאת? מה את שחה? איפה את לנה?… ייבהל שמואל מבלי שמוע את דבריה האחרונים.
— פה ברחוב — עונה היא וקולה רועד קצת.
— ואבותיךְ?
— ולמה לך לדעת הכול? בפעם הראשונה הנני רואה איש כזה.
— הן אני אוהב אותך אַנה, הנך רואָה.
— אמי מתה.
— ואביךְ?
— הוא יושב כמעט תמיד שם…
— איפה?
— שם… הנך רואה את הגשר האדום? שם הוא ישן בלילה.
— ובמה יתפרנס?
— אני מפרנסת אותו…
היא שחררה מחיבוקיו: דברי חייה הפשוטים האלה, שנאמרו בקול חלש ורועד, כיבו את אש התאווה שהתלקחה בקרבו. איזה רגש מוזר תקפהו, רגש מעין מוסר כליות על השתעשעו באהבה ובנשיקות את נערה אומללה כזאת. שמחתו גזה כרגע, כל העולם נראה לו כלבוש שחורים, פניו נעשו נזעמים ועצובים. הוא הלך דומם על ידה וייזהר לבלי געת בה. היא הביטה בו בעיניים מביעות דאגה וייאוש ותשחק בשחוק מאוּנס ובתנועת פריצות חבקה את צווארו… הוא רעד כנשוך נחש וישתחרר מזרועותיה…
— איפה הוא מעונךָ… למה אתה שותק?
— ולמה לך לדעת את מעוני?
— הן צריכה אני לכסף… אבי לא אכל כל היום, אין אני יכולה… אין אני יכולה… לטייל חינם…
עתה הבין פתאום הכל… ולא נדמה כמו שאול מתחת פתח את לועו ואלפי שדים ורוחות האריכו לשון למולו ויתקלסו בו. הוא כבר התרונן כולו משִׁכרונו, דעתו שבה אליו, ולו נדמה כמו יד אכזריה נגעה בשושנתו העדינה. הוא אוהב אותה גם עתה, אבל את סמל השמחה, האושר והיופי העליז, כמו שנדמתה לו אַנה מקודם, ראה עתה כסמל הצער העולמי, כסמל העניות האומללה, ולבו נמס בו כמים. — מי היסב באסונה? מי? מי? לא יוכל היות, כי ברצונה הטוב. הוא הנהו בדד בלונדון ההומיה והנוראה, וגם היא הנה בודדה ועזובה. הוא מצא אותה פה כעץ מצל במדבר שממה. נפשו תתרכך מאוד. מעיניו תחפוצנה לפרוץ דמעות, לבו יילָחץ מכאב פנימי וחזק: מה ירחם עליה ועל עצמו!
הוא לא יעזבנה! אי אפשר לו לעזבנה! הוא יצילנה… הן הוא אוהב אותה, ומדוע לא ייקחנה לו לאישה? כן, לבטח יעשה כן, הוא ייקחנה לו לאישה…
— מה היסב בנפילתךְ? ישאל אותה קול חלש ורועד, אשר דמעות כבושות נשמעו בו. אמרי, אהובתי האומללה, ספרי, מה היסב בנפילתך? ספרי נא… למה את שותקת?
פניה נעשו זועפים מאוד. היא התחרטה על “פטפוטה” עם “הירוק” הזה. היא זכרה את אביה הרעב ותחליט להיפרד ממנו. אם יוסיף עוד לפטפט ללא צורך וללא תועלת…
— שמע נא, כנראה הנך בן־ישיבה… מעולם לא ראיתי גבר כמוך… אין עתותיי בידי לפטפט… אבי רעב… נחוץ לי כסף… עתה הרגיש שמואל מוסר כליות ויֵבוש בפני עצמו. הוא חפץ להתנצל לפניה, אך לא מצא מלים הנאותות למטרה זו, ובדומייה חיפש בכיסי בגדיו וימצא מטבעות אחדות וימסרן לידה. פניה אורו למראה המטבעות.
— אתה, אם תחפוץ, נלך אל אבי ואנוכי אקנה בעדו מזון. הוא מנמנם כעת תחת הגשר.
הם מיהרו ללכת ובדרך סרה לחנות מכולת וַתִּקן לחם וחמאה בעד אביה. ולשמואל נדמה כמו אחת הקדושות הולכת על ידו, אחת הגיבורות המקרבת את כל אוצרות חייה הצעירים בשביל אביה, הקוטפת את כל פרחי אביב חייה ואופה מהם לחם לאביה. לו נדמה כמו רואה הוא את העשן השחור והמחניק, העולה מתוך הפרחים היקרים והרעננים האלה. והוא הרגיש, כי אוהב הוא אותה אהבה עזה מאוד, אהבה עמוקה ועדינה, טהורה וענוגה, הרחוקה מכל זוהמת וחלאה, וחפץ אדיר לדעת סיבת מפלתה תקף אותו עוד הפעם.
— ספרי נא, אַנה, מה הביאך עד הלום — התחנן לפניה שמואל בקול רועד מדמעות עצורות. היא הסתכלה בפניו: הם היו כל כך זועפים, חיוורים ומביעים תחינה ובקשה, עד כי לא יכלה לסרב, ובקול רועד ובפנים מתאדמים ומלבינים חליפות החלה:
— הדברים פשוטים. ילידת רוסיה הנני… זה כחמש שנים שנאלץ אבי לעזוב את ארצו. הוא היה שם מלמד. וכן באנו הלום, פרנסה לא הייתה. אמי מתה פה, שני אחיי הבכירים נסעו מזה, האחד לאמריקה והשני לאפריקה, ואין אנו יודעים מה היה להם, כי לא יכתבו מכתבים… אני הנני בת זקונים. אבותיי אהבו אותי מאוד… אבי חלה ושום משלח יד לא היה יכול להשיג פה. הוא זקן וחולה. לעבוד לא היה יכול ולהשיג תלמידים גם כן לא היה יכול. גאה הוא, איננו יכול להתחנן… ופה צריך להתחנן… אני עבדתי בבית חרושת ונתפרנס שנינו, בדוחק גדול התפרנסנו… בשנה שעברה ארך מאוד זמן חסרון העבודה ואנחנו רעבנו באופן נורא. אנוכי הנני צעירה לימים, אפשר לי לסבול, אך אבי, אבי הוא זקן וחולה ורפה כוח. לבקש נדבות לא יכולנו… בארצנו היינו בעלי בתים. אז הלכתי לבית החרושת לבקש עבודה, התחננתי לפני האדון לשווא, לא היה מקום בעדי. ובן יש לו, לאדון בית החרושת, עלם צעיר… הוא נתן בי עיניו ויצחק. אנוכי יצאתי והוא אחרי. הוא בקשני לבוא אל מעונו בשעה קבועה, והוא ייתן לי עבודה. אנוכי האמנתי… ובאתי והנה… גם מעצמך תבין את סוף הדבר… אנוסה הייתי… אבי היה חולה ורעב ללחם ומה לא יעשו בעד הלחם? הוא הציע הרבה כסף… גם יין השקני… קנה בכסף… אנוכי שנאתיו, חי נפשי שנאתיו, אך הרעב, הכסף… התבין? ומן היום ההוא הייתי ל“נערת הרחוב”, כאשר עיניך רואות. היא נאנחה ותמחה את דמעותיה, שהזהירו בעפעפיה, ושמואל הלך דומם שקוע בהרהורים מרים, בלבבו התעוררה שנאה איומה לכול, לכול. רק אותה יאהב מאוד, אבל את חמתו הוא חפץ לשפוך, דמו ירתח בו… הוא מבקש אותה, שתוסיף לדבר. הוא חפץ שסיפורה ירעיל את כולו, שהאש, שהוצת בו לא יכבה… והיא מוסיפה:
— אבי איננו יודע זאת, הוא מדמה, כי אני עובדת בבית החרושת. ופעמים רבות נרעב גם עתה… לא אוכל להסכין בעסק זה. בתחילה הייתי בוכה והגברים היו סרים ממני. לא אוכל להשתובב ולהתהולל כיתר חברותיי, רק שֵׁכר אני אוהבת לשתות. השׁכר מבדח קצת את דעתי ולא אבכה… לפעמים קרובות אנחנו לנים ברחוב, שם, תחת הגשר האדום… הנך רואה? הוא ישן ואני סובבת ברחוב, הוא לא ירגיש בלכתי… לו ידע זאת אבי. הה, ריבונו של עולם! זה כשבוע תמים שלא השׂתכרתי כלום… ואנחנו לנים תחת הגשר… רק לפעמים רחוקות אשׂתכר… כן לא מכוערה אני? אַח, אמור! ובכל זאת רעותיי משׂתכרות הרבה יותר ממני. אינני מסוגלה לפרנסה זאת… לפעמים אתעצב ואבכה…
הם התקרבו אל הגשר. היא בקשה את שמואל הנדהם שיסור מעט הצדה, לבל ירגיש בו אביה, והיא ניגשה אליו לתת לו את האוכל, שקנתה בעדו. על המפסעה [המדרכה] העוברת תחת הגשר, שכב סרוח בפישוט רגליים איש זקן, ספק גל עצמות, ספק גל סמרטוטין. פניו היו ממראה שעווה ממוזמזה, זקנו המדלדל היה רטוב ומזוהם מלֵיח חוטמו הזב. עפעפי עיניו היו מחוסרי ריסים… היא העירתהו בקול חיבה ותגֵש לפניו את המאכלים… הוא פתח את עיניו הטרוטות ויביט סביביו בשיממון, אך בראותו את הלחם והחמאה, אשר שמה לפניו בתו, התנפל עליו בלי אומר ודברים, אך כרגע הפסיק לאכול וישפשף את ידיו על אבני הרצפה ויגמגם את ה“אשר קדשנו” ויוסף מבלי דבֵר דבר אל בתו שעמדה על ידו, לבלוע את הלחם המרוח בחמאה, ורק לפעמים היה מעיף את עיניו בדאגה ובפחד אל בתו… לא הרחק מן הזקן שכבה אישה זקנה. פניה, היו נראים כשחיף עץ, מכוסים באיזה סמרטוט מקומט ומלוכלך ושפתיה הכחולות והקמוטות לחשו חרש איזה דבר, ולשמואל נדמה, כי האישה הזקנה הזאת היא אחת “החוטאות והפושעות” שקלקלו את שורתן בנערותן כאַנה שלו… ולחש שפתותיה הצנומות נראה לו כקללה נמרצה על כל אלה רבבות השאננים הנדיבים, המתענגים כעת על רוב טוב, נהנים מפרי נדיבותם ומכובדים על הקהל… “מי יודע — הגה שמואל ברוחו הקשה — אם לא איזה לורד היה בעוכרי האומללה הזאת, ואותו הלורד ספון עתה בהיכל תפארה”….
הלילה היה ליל חושך כבד. השמים היו מעוטפים שחורים, הירח והכוכבים לא נראו כלל. ערפל כבד ומחניק מילא את האוויר. אורות פנסי הרחוב כמו נלחמו את החושך הכבד, שהכתירם מסביב, וכמו השתדלו לחדור דרך ולסלול לו מסילה להאיר לאנשים, ההולכים בחושך דרכם… כבר כלתה רגל מן הרחובות הרועשות, והלילה עטף בצעיף ערפל את העיר הישנה ומנוחה כבדה ומבשרת רע שררה מסביב. רק לפעמים רחוקות עוד יִשָׁמע קשקוש איזו מרכבה מרקדה, השבה אל אחד הצעירים ממשתה עליזים. ומאחד הבתים, המואר יפה והעומד לא הרחק מן הגשר, תישמע מנגינת הפסנתר. ותחת הגשר תישמע נחרת הישנים הנחנקים מאדי ה“פוֹגה” [ערפל] המשחיתה, ותתלכד ותתערב עם צלצלי מנגינת הפסנתר…
ושמואל עמד בלב נרגש וסוער על יד אַנה. אביה כבר כילה את ארוחתו ויתקפל בסמרטוטיו ויישן. בלבבו ים רותח וסוער ובמוחו להבה נוראה. הוא הביט אל האומללים, המתגלגלים פה תחת הגשר, ומבטי עיניו תעו ויפלו על הבתים הרמים ונישאים ואגרופיו התכווצו, עיניו מלאו דם ופניו אדמו מקצף נורא…
— מי הוא, מי הוא הנבל ההוא? מה שמו ואיפה משכנו? פנה פתאום אל אַנה בקול רועד מקצף.
— שם! — הראתה אנַה באצבעה על הבית, אשר צלצלי הפסנתר התנשאו מתוכו — זה ינגן הוא, גם אז ניגן… בתנועה מוכנית שם פעמיו אל הבית, אשר הראתה עליו אַנה. שמואל ניגש עד החלון וקריאת תימהון וקצף התמלטה מפיו: זה היה אותו האדון הצעיר, שראהו היום יושב על יד בת אדון בית החרושת שלו: ורמש נבזה כזה עוד יעיז להתרועע עם בנות אלוהים! בלבבו הסתמנה שאיפה חזקה ולוהטת, והוא לא יכול לעצור עוד ברוחו הסוער.
— נקם אקח, נקם! קרא אל עצמו. דם, דם, דם!… רק הדם ישביח את רוחי. והוא כבר עמד על יד חלון הבית. בעד שמשות החלון, שהיו מכוסות בווילון דק, ראה אותו יושב על יד הפסנתר ומנגן את אותה המנגינה, אשר שמע בערב בנגן אותה בת אדון בית החרושת שלו.
פניו השמנים והעבים, סנטרו המשולש, שהיה רועד בהכותו על המשושות, העירו בו גועל וכעס נורא… וחיה כזאת עוד תעיז לנגן מנגינת שמים?! המעט לו חללו את אַנה האומללה, והנה הוא מחלל עוד את הפסנתר… רמש כזה ומנגינת שמים! היש חילול קודש יותר גדול מזה?! בתנועת יד מוכנית הרים את חתיכת הברזל וישליך דרך הזכוכית ישר אל עבר פני העלם…
הוא ראה, איך נפל מספסלו בראש הלום, וקריאת שמחה על אשר לא החטיא את המטרה התפרצה מלבו… ובאותו רגע זיעזע פעפוע [שריקה] חזק את האוויר המעורפל.
שמואל הפנה את שכמו ללכת אל אַנה, אך סביבו כבר עמדו שוטרי הפוליציה…