בימים האחרונים החלו להופיע פה ושם בעיתונים עבריים מאמרים ומעין מאמרים על דבר האישה הישראלית [היהודיה] שיצאה לתרבות רעה. המאמרים האלה מוקדשים לפסוק את הדין: איך צריכה להיות התייחסותנו אל הברייה האומללה הזאת? האם צריכים אנו לרחם עליה, לקרבה אלינו לבלי דחותה מקהל ישראל, או להפך: צריכים אנו לדחותה בשתי ידינו ולשמוח במפלתה, בהרחיקנו אותה מחברתנו ובאלצנו אותה להיכנס ל“קוּבּוֹת” הסבלנות" כמאמר הכתוב “באֲבוֹד רשעים רינה?”
וכמובן, הללו מזכין והללו מחייבין, הללו מטמאין והללו מטהרין. אלה מזה מראים לדעת כי טוב מאוד עושָה החברה האנושית – לא רק הישראלית – אגב אעיר, כי אופי מיוחד לסופרינו: לכל צרה שלא תבוא עלינו המה רגילים לתת תמונה לאומית־ישראלית. אישַי הסופרים! לא רק בישראל לבד נפוצה הפריצות באופן מבהיל. הזנות, השיכרות והאיבוד לדעת – אלה שלושת הדברים אשר על פיהם הננו מודדים את גודל הפרוגרס, “קוסמופוליטיים” הם לכל הדעות. כידוע הם רק תוצאות מחויבות ממצבנו הכלכלי ואין לערבב פה את היהדות העלובה כל עיקר.
כי טוב מאוד עושה החברה האנושית בהרחיקה את היצורים האומללים האלה למקום אשר לא ישובו עוד, באשר המרוחקות לא תוכלנה עוד להזיק למוסריותם של “החכמים ההם”, ומן הצד השני מתנפלים הצעירים ברִתחָה של מצווה ומגינים על אלה הנפשות, הטהורות, התמימות, המרוחקות, האומללות והנידחות “על לא עוול בכפן”.
ואחד מן אלה האחרונים מציע ב“היהודי” גיליון מ“א, לפני הסופרים שלנו אשר “עינם צופיה הליכות אוּמתם” שישתדלו בתעמולתם, כביכול, להפיץ בעם את הדעה כי לא לבזות את האומללות אנו צריכים רק את אלה הבחורים ה”רשעים" שהסבו במפלתן – ולא ישים אל לבו כי אותן הסיבות בעצמן המביאות את הבתולות להיות אומללות מביאות את הבחורים להיות הגורמים לצאת…
בכלל אנו נוכחים כי השאלה בעיקרה מצִדה המדעי וההיסטורי מכוסה לסופרינו באיזו ערפיליוּת ולכן המה מגששים באפילה ולא ימצאו את הדרך הנכונה לפתרון השאלה הזאת. המה רק משתדלים להוציא פסק דין “איך צריך להיות” בהאמינם בכל נפשם התמימה כי רק בקולמוסם תַדליָה מִלתָא…
הסופר A. ב“הדור” גיליון 24, רואה למשל כי סיבת התפשטות הזנות היא: כי איזה “בחורים נאים” מפתים איזה ריבות עניות ולא ישים אל לבו כי, מלבד שזה יקרה לפעמים רחוקות מאוד – כי הדבר הזה אינו עוד הסיבה הראשונה לאותו דבר.
לכן אחשוב שלא למותר יהיה להפיץ מעט אורה על השאלה: מה הן הסיבות שגרמו שהחברה האנושית תתייחס בבוז אל הבנות שקלקלו את שורתן בעת שהבנים אינם סובלים כלל מדעת הקהל? ואז יבורר לנו מה המה הדברים אשר באמצעותם נוכל לשנות את דעת הקהל ולהמעיט מספר ה“פרוצות”?
אם נשתחרר רגע מן ההרגל הדספוטי [העריץ] להתייחס ברגשי בוז אל הנערה, אשר מאיזו סיבה שתהיה, חטאה את החטא הידוע ולהשתדל לתאר לנו נער ונערה, שניהם בעלי תאוות שוות, שניהם בעלי דם רותח ושניהם עומדים במצב אקונומי שווה ונגיש לפני “ביקורת השכל הבהיר” שבנו את השאלה:
מדוע באמת נרחיק את האומללות האלה מתוכֵנוּ בעת אשר הגברים לא ייענשו על פי רוב כלל?
מדוע באמת נדרוש מן הנשים שתהיינה יותר מוסריות מן הגברים? מדוע באמת נתבע מן הנשים שתהיינה צנועות ביותר בעת אשר ביחס אל אנשים צעירים נאמר תמיד בגיחוך קצת: לאיש צעיר הכל שרוי?
מדוע נתיר לגברים את שנאסר לנשים?
וגם – ראה זה פלא הוא! הליברל, הרחוק ממשפטים קדומים אשר ב“מחשבה” הוא מתיר למין היפה כל מה שהוא מתיר לעצמו, גם הוא בבוא “מעשה” לידו ייסוג אחור, ולא יוכל להתנגד למשפט לבבו, למרות “ביקורת שכלו הבהיר” החופשית מעול משפטים קדומים (ראה ציורו של י' ברשדסקי “במחשבה ובמעשה”).
ושאלת “מה נשתנה?” עומדת לפנינו ודורשת את פתרונה, אבל התשובה היא פשוטה מאוד אחרי ניתוחנו את השאלה מצִדה ההיסטורי.
ידוע כי בתקופה הקוֹמוּנית [קהילתית] לא היה מקום למפלגת הזונות. השבט, או המשפחה היו מספיקים מזון לכל חבריהם, לאנשים נשים וטף.
אך בתקופה המאושרה ההיא לא יכלו להתייחס בבוז אל איזו בת שהולידה… כי הילד לא היה למשא עליה. היא לא נהייתה לחלשה במובן הכלכלי כי בהתרבוּת צרכיה התרבתה גם ה“תמיכה” שתמכתהּ החברה.
והמקרה החדש הזה לא שינה את יחס הצעירים אליה אף במעט כי הבן הנולד לא רק שלה היה: הבנים היו לחברה, אשר גדלה אותם למען היותם גם הם פועלים בגדלם. בתקוה הזאת לא יכלה להתהוות מפלגת הזונות. אבל מעט, מעט, בהיהרס המצב הקומוּני של החברה האנושית ומקומו לקח רכוש הפרט, אז תחל מפלגת הזונות, כתוצאה מחויבת מן המצב הכלכלי של החברה. ומאליו מובן אם חפצים אנו לבער איזה מסובב אז אנו צריכים קודם כל להרחיק את הסיבה: למען בער את הקדֵשות צריך להרוס את המצב הכלכלי השורר כעת, צריך לשוב אל הקומוּנה!
אך לשוב אל הקומוּנה רבה מאוד הדרך!
המלחמה עוד גדולה וכבדה, עוד הרבה לוחמים יפלו במלחמה נגד הרכוש, עוד הרבה שנים תעבורנה עד העת המקווה ההיא ושאלתנו היא שאלת היום הדורשת איזה פתרון, איזו עצה: איך להתנגד לרעה החברותית הזאת ההולכת ומתפשטת בתוכנו מיום אל יום במהירות איומה. אמנם לבנו יתֵּר ממקומו בראותנו את בנותינו, את סמל הצניעות והתמימות, נעשות ל“פרוצות”, פורשות לבתי הקלון ומוסרות את נפשותיהן וגוויותיהן בעד היכולת לקיים את ישותן האומללה. והשאלה האיומה: מה נעשה לבנותינו אלה? דורשת את פתרונה. איך נעצור בעד ה“זרם” הנורא הזה?
ואמנם גם הפתרון פשוט.
אם לבער כָּלָה את מפלגת הזונות אי אפשר, כאשר ביארנו למעלה, עד אם נסיר מקודם את הסיבות אשר יצרו אותם, הנה לתקן במקצת נוכל ע"י זאת שנעשה את בנותינו עומדות ברשות עצמן.
כאשר הנשים תוכלנה להתפרנס גם בעצמן, מבלי חכות לאיזה “מפרנס”, לאיזה חתן, אז מלבד אשר ימעט מספר הפרוצות משום ענִיוּת אלא גם אלה אשר מאיזו סיבה שתהיה – קִלקלו את השורה לא תסבולנה כל כך מדעת הקהל.
אם מצבן הכלכלי יהיה איתן ובטוח אז גם תשתנה השקפתנו עליהן לטובה, אז לא נדרוש אולי מן הנשים שתהיינה יותר מוסריות ממנוּ הגברים…
הנה כי כן, מסקנת דברינו היא, כי למען תקן את המכה החברותית הזאת, למען המעיט את מספרן של הפרוצות ולמען שַנּוֹת לטובה את השקפתנו עליהן, צריך לתקן מעוות אחרת: צריך לתקן את חנוך בנותינו המקולקל. בחפצנו ליבש, למשל איזה בִצָה, אז הן סכלוּת היא לדלות את המים בדליים ולשפכם למקום אחר, למען יבש את הבִצָה המפיצה אדים מזיקים צריך לעשות תעלות, למען יוכלו המים לשטוף דרך בם והאגם ייבש מאליו.
למען שַנּוֹת את השקפתנו על הדבר הזה, אשר תוצאות רבות ממנו לחיים החברותיים לא די להראות ולבאר לפני העם עם מי הצדק עם הבחור או עם הריבה? לא די עוד לגנות את הבחורים ולשבח את הבתולות. למען המעיט את מספר הפרוצות ולתקן את השקפתנו עליהן, צריך לשנות את החינוך שינוי עיקרי:
צריך להעמיד את הנשים ברשות עצמן!
רק מן הצד הזה נוכל ללחום עם הרעה החברותית הזאת.
ואני נזכר שיחה מלפני שנים מועטות שהייתה ביני ובין אישה צעירה אחת, ואדמֶה כי לא למותר יהיה לצרפה למאמרנו זה.
לפני שנים מועטות היה הדבר.
ואני אז עודני צעיר, שהתלהבותו קודמת לידיעתו את החיים, והתפעלותו מרובה מחָכמתו. ראשי מלא טל ילדוּת, לבי רענן ועל כל ברואי תבל הבטתי, מדעתי או שלא מדעתי, כאִלו לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את המוּזָה.
והיא, אם כי לא זקנה ממני הייתה, אך הספיקה כבר לשתות ולהשתכר לשתות ולהקיא…
בין־הערביים של חורף היה אז. ושנינו, שקועים בדמיונות, ישבנו בחדר המזון ליד שולחן התה. פתאום פנתה אליי בשאלה:
מה דעתי על שוויון זכויות הנשים? האם גם דעתי היא כדעת התלמוד כי אישה לא נבראה אלא לנוי?
אנוכי עניתיה בהתלהבות.
ומה תדמי את, כי גם האישה צריכה להיות טבועה בראשה ורובה בים של דאגות קטנוניות, הגם היא צריכה ללחום מלחמת הקיום המהרסת והמשחיתה את אוצרות לב האדם העדינים והענוגים? הגם היציר הזה, שכל עיקרו לא נברא אלא בעד פּוֹאֶסיית החיים [פיוט החיים], הגם היציר הזה צריך לעמוד בקשרי המלחמה השוללת מאת הלוחמים את הרוך והפיוט שבם?
לא, די שאנו בעצמנו מקריבים קורבנות יקרים כאלה בשביל הקיום! די שאנו הגברים מגאלים את נפשותינו בשביל ההוויה החומרית. כי אין לדאבוננו לרחף באוויר בשעה שהטבע דורשת מאתנו לשׂוֹם לב אל המציאות: הארץ, לצערנו הגדול אינה מוציאה עדיין כלי מֵילָת וגלוסקָאות.
אנו אנוסים להתגאל בדמי המלחמה אבל אתן, הנשים?
אמנם ההשגחה דאגה בשביל המין האנושי לבל יטבע כליל בים של דאגות קטנוניות, כי המלחמה בעד הקיום לא תהרוס כליל את אוצרות נפשו היקרים: היא נתנה לו את האישה! – היצור הנפלא הזה – הוספתי להתלהב בהרגישי כי אשת שיחי תצטחק בדממה – היציר הנפלא הזה יביא נחל עדנים בחייו היבשים, ניצוצי חשמל אל חשכת חייו הנוראה של הגבר. היא בידיה הענוגות תמחה את הזיעה ממצחו המקומט, תחזקהו ותאמצהו לבל יכרע כָּלָה תחת כובד משא החיים, היא תעדן את לבו, את רגשותיו, תמסוך עליו רוח של פיוט לבל ייהפך, מתגרת יד המלחמה הקשה, לחיה טורפת.
כן – סיימתי את שיחתי כאוטוריטט פוסק – כן, האישה היא מרגלית יקרה במשׂכית של זהב בעד חיי המשפחה! האישה לא נבראה אלא ליַפות את חיינו.
האישה לא נבראה אלא לנוֹי!
אנוכי הייתי שבע רצון מאוד מהוכחתי שהייתה נכונה מאוד לפי דעתי, אך בת שיחתי לא נתנה לי לשמוח הרבה, היא ענתה לי בדממה ובקור רוח:
– הנך נאה דורש ידידי, שירתך אמנם נעימה מאוד, אבל את החיים אינך יודע כלל.. גם אני כמוך הייתי – נאנחה פתאום ופניה היו רציניים מאוד.
– בהשלימי את הגימנסיה, ואני אז בת שש עשרה, דברו רבות מרעותיי על לבבי שאבוֹר לי איזה מטרה בחיים, שאבוֹר לי איזו אומנות לפרנסֵני בעת צר לי אבל אנוכי לא יכולתי לשמוע את דבריהן בקור רוח… אני, הציפורת הקלה, הנושאה בלבבה אלפי מגדלים של אושר החיים, המדמה לחיות כ“בת מלכה” אטנף את ידיי ללמוד מלאכת המיילדת או רפואת שיניים… דבריהם העירו בי גועל ויביאוני לידי התמרמרות על אלה הנערות הגסות אשר בשיחותיהן המעשיות הרסו את כל עולמותיי הדמיוניים. והעולמות ההם היו נעימים ופיוטיים מאוד!
והנה עתה כאשר נישאתי לאיש, “אשוך את ציפורניי”.
חיי נישואים, מחמדי, שונים לגמרי מחיי הפנויים!
עתה נפגשתי את החיים פנים אל פנים, עתה הנני מכירה היטב עד מה היו חיינו מלאים הרמוניה ופיוט, לוּ הייתי לוחמת מלחמת הקיום כאישי. לא אדבר עוד על אותה השִׁפלות שהנך מרגיש לפעמים בהיווכחך כי הנך רק צעצוע לשפר את חיי אחרים, שעשוע ופרפרת בעד הגברים… לפני כשנה כאשר חלה אברהם שלי וישכב שני ירחים על ערש דווי הן ידוע לך באיזה מצב נמצאנו אז… כמה פעמים סבלנו רעב ומחסור ואז נודעה לי “פואסיית” החיים בכל נעימותיה…
– כן, גם אני הייתי כמוךָ – סיימה את דבריה באנחה חרישית – גם אני הייתי כמוך אבל הרבה טבילות טבלתי במימי ים החיים הקרים והם ציננו את דָמִי החם וישַנוּ את השקפתי על החיים…
חכה מעט חביבי, גם עליך תעבור כוס. גם ראשך הבוער ולבך הלוהט עודם טעונים הגעלה במים קרים, ואחרי טבילות רבות בים החיים כמוני אולי תצטנן קצת ותשיר לנו שירה חדשה…
ונבואתה אמנם נתקיימה.