ישׁוב ישבנו בחדר היפה.
ישב כל אחד בפינתו, חבוי בצללי דמדומי בין השמשות. כל אחד נתון לתוך עולמו.
וינגן הפסנתר שירי אהבה, שושנים ואור.
בחשכת בין־השמשות ניגנה היפהפיה ותשר.
ויתרוממו הקולות וירחפו ממעל לראשינו ככרובי השמים…
וינפנפו בכנפיהם בתוך חשכת הפינות ויהי אור בנפשותינו…
סגורות למחצה היו העיניים, ופתוחות – נשמותינו ולבותינו…
עולמות מלאים קסמי רזים, שירות זמירים ונפנוף כנפי כרובים נפתחו לנו – –
… על יד פלג קטן. בנעימות מזמרים הגלים, מספרים מעשיות מִני קדם. שמי תכלת ממעל לראשינו, השמש מלטפת באהבה ומחממת ברוך, סירה קטנה חבויה בתוך השיחים הירוקים אשר אצל החוף, בית עץ קטן בתוך גינת שושנים, קִנֵי זמירים בתוך סבכי האילנות ממעל לחלונותינו – ומסביב הרים ובקעות, יערים וחורשות.
ומנוחת עולם מרחפת על הכול.
רק פלגי אור נשפכים משמים, רק מחנות ציפורים עוברים בתוך תכלת הרקיע ושמחת אושר קדומים ממלאה את כל העולם…
ורוח אומרת שירה בתוך ענפי העצים –
וגם הלבבות אומרים שירה –
ישוב ישבנו בחדר היפה, חבויים בדמדומי הערב, כל אחד נתון לתוך עולמו ומשוקע בנפשו.
סגורות למחצה היו העיניים, ופתוחות – נשמותינו ולבותינו.
וינגן הפסנתר שירי אהבה, שושנים ואור.
ויהי חושך בחדר ויהי אור בנשמותינו…
אז באה השפחה ותדלק את המנורה.
ויהי אור בחדר…
ויהי חושך בנשמותינו…
* * *
– – – התזכרי, ידידה?
בערב חורף ישבנו שנינו בחדרך עצובים ודוממים.
בלב הייתה מועקה, שעמום… התרוקן הלב וגם כל העולם התרוקן: אז אבד לנו כל תוכן החיים!
עצובים ודוממים ישבנו, מתגעגעים בתוך ההווה הריק על קסמי העבר, זוכרים ימים עברו ומצטערים צער אין קץ על עולם הקסמים אשר נשלל ממנו: עינינו אז נפקחו ונראה את האור!….
ובטרם היה האור.
ילדים היינו. שירות תום שמענו בכל אשר מסביב לנו, שירות מני קדם, קסמי ילדות רכים ליפפונו ולטפו את נשמותינו, שמשות רבות האירו לנו בשמים ובארץ בכל אשר מסביבנו ובקרבנו.
כגינת ורדים היו החיים לנו.
ויופיע האור…
ותפקחנה העיניים ויעופו הקסמים מני קדם, ותיאלמנה השירות וגן חיינו היה קירח…
מפני האור…