בפעם הראשונה.
עת ראיתיך מטיילת שפי על הגשר הבודד מחוץ לעיר, כולך כחולמת, חרש משוררת, עסוקה במלאכת רִקמה וחוטים ורוּדים נגררים מתוך סלסלך הקטן על קרקע הגשר, – אז סבכו חוטי אור ענוג את לבי ומוחי ויקשרוני
ומאז –
עת שמעתי את קולך משורר מתוך חדרך הבודד – דומם מקשיב עמדתי תחת חלונך ואוהַב…
ובשכבך במצא ירוק דשא, על יד נחל רענן המתעלס עם קרני שמש מפזזות, כיפת תכלת בהירה ממעל לך וסביבך פרחים, כולך טובלת בפלגי אור מלטף – אז עמדתי הרחק דומם על הגשר ואביט…
אז היו רגשותיי – ורד בתוך סינרך הלבן, יריעת תכלת נמתחת ממעל לראשך, נחל רענן מתעלס עם קרני שמש – אז היית אַתּ…
לא קרבתי אלייך – אַתּ היית בי….
לא נשקתיך – אני ואַתּ היינו נשיקת קרן שמש פורחת תחת תכלת אין קץ…
* * *
על גבעת דשא על יד גדר רעועה הרוסה למחצה ישבנו.
נחל קטן שָטַף, הָמָה, שָׁר לרגלינו.
מרחוק צהל סוס, בערה מדורת אש, הרועה חילל בחליל.
בשמים הכוכבים, והם טהורים, רעננים, ענווים כילדי בית ספר לפני תחילת חגיגה…
בערבי הנחל התלחש הרוח וגם הזמיר היה שם…
ודומם ישבנו אז זמן רב ונקשיב לשירת העלם, לשירת לבותינו…
וכולי הייתי שלי וגם כל העולם היה שלי ואַתּ היית שלי…
אז קראת בשם את רגשותיי ואת רגשותינו…
אהבה!
את גילית את סוד נפשי, את סוד לבי, את סוד כל היותי…
אַת חיללת אֶת הקודש!….