ובנוע האֳנייה בין גלי התכלת, עננים בהירים ברקיע הכחול ממעל, במרחק הלבן ואדמדם מרחפים ציפורים בודדים. אבעבועות קצף לבנות מתנועעות, מתרוממות ומתבקעות – אז עמד הוא בדד בקצה המכסה ויביט בשקיעת החמה.
עטרת פז חבש המערב.
על פני גלי התכלת הִזָה היוצר נטפי זהב במכחול אור.
במנוחת בין־ערביים נח כל העולם.
ותיגענה בעיניו שתי קרני אור־פרידה, ויפלו הימה שני רסיסים מרים, מזהירים בשלל צבעי קשת…
מן הלב הרסיסים מן הנפש הֵקֵרוּ: דמעות מרות של ייאוש, של עלבון צורב, עלבון החיים…
נודד לנצח!
על החזה מוּרד הראש, עננה מכסה את המצח, דמעות נושרות מן העיניים: בפעם המאה אחד לו הכל!…
נודד הוא!
מעיר אל עיר, מארץ אל ארץ, מִיָּם אל ים…
אין מקום לו תחת השמים…
והים נח במנוחת בין־השמשות.
עטרת פז חבש המערב.
על פני חלקם הים הִזָה יוצר ניצוצות זהב…
ויבךְ הנודד…
מִיָּם גדול שברו, גדול מיָם…
גדול הַיָּם!….